בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המופע של נינט עם סימפונט רעננה לא הצליח ליצור מפגן מפואר של רוק תזמורתי

ותודה לאבא

תגובות

היה בהופעה הזאת רגע אחד של חסד, שנדמה כי רק בשבילו היה שווה לבוא שלשום למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. זה קרה בשיר האחרון לפני ההדרנים, שיר חדש שנינט כתבה במיוחד בשביל ההופעה הלא שגרתית הזאת, שבה ליוותה אותה תזמורת סימפונט רעננה.

תחילת השיר לא משכה תשומת לב מיוחדת, אבל לקראת סופו קרה דבר נהדר. נינט שרה את השורה "מחר אולי יקרה לי משהו טוב", ואז השתתקה, וגם התזמורת דממה, ושקט מופלא ומוזר משל פתאום באולם, שקט שנמשך שנייה או שתיים אבל נדמה כנצח. לבסוף התזמורת שבה לנגן, ונינט שרה מלה אחת בלבד - "היום" - וחזרה עליה שוב ושוב, מגביהה בכל פעם את מפלס היופי והרגש. השיר התקרב לסופו עם ציטוט תזמורתי מתוך "אי שם מעבר לקשת" ולבסוף נחתם בקרשנדו סימפוני.

נשמע שחוק? רק על הנייר. באולם זה נשמע פיצוץ. לאחר מכן ירדה נינט מהבמה לתשואותיו הרמות של הקהל, וכשהיא חזרה מישהו צעק: "כל הכבוד!". "תודה, אבא", היא אמרה. אין מה לדבר, זה היה רגע מושלם.

צילומים: מוטי קמחי

אבל ההופעה בכללה היתה בעייתית. הלוואי שאפשר היה להלל את ההופעה הזאת, שהושקעה בה עבודה עצומה, שהתפרשה על פני שנה. חמישה מעבדים תיזמרו את השירים של נינט ותירגמו את האקורדים הלא מסובכים שלהם לפרטיטורות מורכבות ועשירות. התזמורת ניגנה היטב, רועי אופנהיים ניצח בחדווה ובלהט, נינט נכנסה ללא חת לטריטוריה שאינה המגרש הביתי שלה. לכולם מגיעות על כך מחיאות כפיים.

אבל עם כל הרצון הטוב, אי אפשר לפרגן בלב שלם לכל המפעל הזה. רוק תזמורתי יכול להיות דבר מפואר. לשם כך יש צורך בכמה מרכיבים: שירים טובים שיכולים ללכת לעיבוד סימפוני, תזמורים יצירתיים, זמר מצוין, והכי חשוב - דבק בין הזמר לתזמורת. העיבודים לשירים של נינט היו נאים, אם כי כמה מהם נסחפו לשני קצוות בעייתיים: או שהם ניסו לשחזר באמצעים תזמורתיים עוצמה רוקיסטית ואז יצרו הרגשה של בד קשמיר (אני מתכוון לשיר התזמורתי הכביר של "לד זפלין") מיד שנייה, או שהם הלכו על כיוון ממזרי של דיסוננס-לייט, שנשמע כמו רעיון טוב אבל בפועל לא צלח.

האם הלחנים של נינט מתאימים לתזמור קלאסי? אני בספק. הם לא מספיק יציבים, לא מספיק טובים. ייתכן שנינט הרגישה בכך, ולכן בחרה בצורת הגשה לא כל כך קונבנציונלית. היא לא שרה נקי ועל הקצב, אלא סטתה מדרך הישר והלכה בנתיב תיאטרלי יחסית, שבו התהלכה לפרקים גם באלבום האחרון שלה. אבל באלבום היתה מאחוריה חטיבת הקצב של להקת "רוקפור", ואילו בהופעה היה חסר לה עוגן והיא נשמעה די תלושה. הדבק הנחוץ בינה לבין התזמורת היה דליל מדי. זה נשמע "מעניין", כלומר "לא מספיק יפה".

הלחנים של אביב גפן, מתוך אלבום הבכורה של נינט, התאימו יותר לעיבוד קלאסי מהז'אנר הקשמירי. בסיום השיר "יחפה", כשהקהל הריע בשאגות בפעם הראשונה (אף שזה כבר היה השיר השמיני), נינט אמרה: "ואו, אתם ממש אוהבים את השיר הזה, מה?" יכול להיות, אבל ייתכן גם שהשירים הקודמים פשוט איכזבו.

בסוף ההופעה הקהל אמנם קם על רגליו, ולנוכח רגע החסד ההוא וגם ההדרן הראשון (ביצוע סולו נהדר, עם גיטרה בלבד, ל"מודה אני" של מאיר אריאל) נינט היתה זכאית לתשואות. ובכל זאת, אם השאלה היא "נינט והסימפונט - כן או לא", התשובה היא למרבה הצער "בקושי".

נינט ותזמורת סימפונט רעננה. הופעה בסדרת "קלאסירוק". המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 14.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו