בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניו באלאנס: לרוץ בכפות רגליים חשופות

תנועה חדשה, הדוגלת בריצה ברגליים יחפות כאידיאולוגיה, מתחילה להפגין נוכחות גם בשבילי ישראל. כמה רצים לא יטרחו לנעול נעליים גם במרתון תל אביב הקרוב

תגובות

במבט ראשון, קבוצת הרצים הקטנה שקיפצה במצוקי חוף געש בשבת בבוקר, נראתה ממש כמו הקבוצות האחרות שרצו בעליזות באזור; לבושים בגדי ספורט, מתנשפים, מחליפים מדי פעם רשמים על הנוף. במבט שני התברר מה חסר - הנעליים. אותו אביזר עתיר טכנולוגיה ובולמי זעזועים, שמתחבר כל כך לדימוי המקובל של ריצה, פשוט איננו.

הרצים היחפים הם חלק מתנועה שחודרת בשנים האחרונות לעולם הריצה העולמי, ודוגלת בריצה יחפה כאידיאולוגיה. רצים מכובדים כבר רצו בעבר ואף ניצחו יחפים, כמו זולה באד הדרום אפריקאית ואבבה ביקילה האתיופי. אך בשנתיים האחרונות הרעיון החל להתפשט בציבור הרצים.

העיתונאי האמריקאי (ורץ חובב) כריסטופר מקדוגל תרם רבות להפצת הרעיון בספרו "Born to Run" מ-2009, שבו הציג את מסעו אל בני שבט הטרהומארה האינדיאני, שרצים מרחקים ארוכים בנעלי עור או מין סנדלים.

לפני כשנה התפרסם מחקר של פרופ' דניאל ליברמן מאוניברסיטת הרווארד (ורץ חובב בעצמו), ולפיו הריצה הנכונה ביותר היא ברגליים יחפות. לטענתו, בנעליים יש הגבהה שמכוונת את הרץ לנחות על העקב בעוצמה רבה, דבר שמגביר את העומס על מפרקי הקרסול והברך ומוביל לפציעות. בריצה יחפה, לעומת זאת, התנועה מעודנת יותר, והקשת הקדמית של כף הרגל מפזרת את עוצמת הנחיתה בצורה יעילה יותר, שמפחיתה את העומסים.

חזרה לילדות

יש אנשים שלא אוהבים את התחושה, אך יש אנשים שמתמכרים לה. כך למשל חברי הקבוצה היחפה שהגיעה לגעש, שנפגשת ל"ריצטיול" יחף בכל שבועיים שלושה. כמה קילומטרים מאחוריהם, רצה קבוצה גדולה יותר. חבריה נעולים בנעליים רגילות ומוביל אותה הרץ והמאמן יאיר קרני. רבים מחברי הקבוצה הסתכלו בתמיהה אל רגליהם היחפות של הרצים שלפניהם. קרני עצמו אומר שהוא משלב ריצה יחפה באימונים שלו כבר שנים, אך לא כריצה בלבדית ולא בתנאי חוץ. "מעבר להגנה, נעליים מספקות תמיכה שהרגל המערבית שלנו זקוקה לה, בעיקר במרחקים ארוכים", הוא סבור. אצל קרני, התחיל את דרכו לפני חמש שנים בני הלוי, איש היי טק בן 44 מהרצליה, אחד מהמובילים כיום של הריצה היחפה בישראל.

הלוי, שהיה ספורטאי ואתלט בצעירותו, העלה עם השנים במשקל, ולפני חמש שנים החליט לחזור לכושר. "בתוך שנה הורדתי 35 קילוגרם", הוא מספר, "אבל סבלתי מדורבן כרוני ומפציעות, ושום טיפול לא עזר. קראתי באינטרנט על ריצה יחפה, החלטתי לנסות ומיד חוויתי חוויה מדהימה. אמנם הרגשתי כל אבן, והיו כאבים. אבל התחושה היתה מענגת. מין חיבור אינטימי עם האדמה. זו היתה חוויה כמעט דתית".

הדימויים של הרצים האחרים, שיושבים בסיום הריצה בבית קפה באזור, לא פחות דרמטיים. "חוויה כמעט אירוטית", מגדיר זאת הפסיכולוג דב אבן זהב מרמת השרון, שהחל לרוץ יחף לפני כשנה. "אחרי 40 שנים של ריצה בנעליים, ברגע ששמעתי על הרעיון היה לי ברור שזה בשבילי". הוא אומר. "מבחינתי ריצה יחפה מתחילה במחשבה יחפה. הריצה היחפה מחברת אותי לרצון להתקלף מהצד המנוכר שבתרבות, להתחבר למשהו ראשוני ופראי. להיות בדיאלוג עם הקרקע. להתנער מהדיכוי של הנעליים".

יעל לביא אפרת ממושב היוגב, "עורכת דין בהפוגה וסביבתנית בהתהוות" כהגדרתה, מתארת את הריצה היחפה כחוויה "חושנית". "יש משהו בהורדת הנעליים שמקרין על כל הריצה", היא אומרת. "עוצרים ומסתכלים על פרח, בודקים עקבות של בעלי חיים. כשנתקלנו בשלולית ענקית בדרך פשוט נכנסנו לתוכה בכיף. הרצים הנעולים אחרינו ניסו לעקוף אותה או לחפש כל מיני איים שיאפשרו להם לעבור בלי להירטב".

"בריצה היחפה אתה חוזר להיות ילד", אומרת דבורה רייכרט מרמת גן, מנהלת תחום בחברת ביטוח. רייכרט התחילה לרוץ לפני שנתיים מטעמי בריאות, ואחריה כבר כמה מרתונים. "זה תהליך של התמכרות", היא מספרת. "סבלתי מפציעות ודלקות, אבל לא יכולתי לוותר. כששמעתי על הריצה היחפה החלטתי לנסות. וזה היה קסם. חוויה מעוררת חושים, מענגת. פתאום הכל נגע בי. הרגשתי אדמה, חול ודשא, ועל הדרך גם הרגשתי את עצמי. כשרצים ביחד, עם הסרת הנעליים יורדת גם איזו מסיכה של ניכור ומתפתחת קירבה גדולה".

כבונוס, היא אומרת, גם הרגליים השתקמו. רייכרט רצה יחפה במקומות מסוימים בפארק. באספלט שבעיר היא עדיין נועלת נעליים. הלוי ועופרי מילר מקדימה, איש מחשבים ומשוחרר טרי משירות קבע בחיל האוויר, רצים יחפים על כל משטח. שניהם מתכוונים לרוץ יחפים במרתון תל אביב, שיתקיים ב-8 באפריל.

לגבי קוצים, זכוכיות וגם, לא עלינו, מזרקים, מילר נזכר ש"תמיד אמא שלי היתה אומרת לי להיזהר בחוף, שלא תיכנס לי זכוכית, ובסוף זה היה קורה בבית. ברור שדרכתי בריצות על זכוכיות וקוצים, אבל אף פעם לא נפצעתי. בכל מקרה, עדיף באמת לא לרוץ בחופים הכי פופולריים, שם יותר מסוכן".

הזרם המינימליסטי

בקבוצת הפייסבוק שפתח הלוי, "נולדנו לרוץ", חברים 158 איש. כעשרה מהם הם הגרעין קשה של רצים יחפים. עוד כמה עשרות רצים לעתים יחפים, אך לרוב משתמשים בנעליים מינימליסטיות, שהחלו לצאת לשוק במקביל להתפשטות רעיון הריצה יחפה. נעליים אלה מאפשרות לאנשים להשתחרר מהנעל המסורתית, אך מספקות הגנה מהסביבה. חלק מהנעליים המינימליסטות הן אכן מאוד חסכוניות, ומורכבות בעיקר מסוליה ואביזר שקושר אותה לרגל (כמו סנדלי "הוארצ'י") או נראות כמעין כפפה (כמו דגם ה"ויברם").

גם חברות הנעליים המובילות הוציאו דגמים מינימליסטיים, שבהם העקב שטוח מאוד והמבנה נטול תחכומים. "נייק פרי", למשל, של "נייק", אמורה לאפשר לכף הרגל לחוות תנועה של כף רגל יחפה, בלי סכנה של פציעות וחתכים. ההמלצה של החברה היא להשתמש בנעל באימון משלים לריצה בנעלי ריצה "סטנדרטיות", שאמורות לספק תמיכה ובלימת זעזועים.

בארון הנעליים של ד"ר גד ולן, המנתח הראשי ביחידת עמוד שדרה במרכז הרפואי סורוקה, מונחים כשמונה זוגות נעלי ריצה סטנדרטיות, שמשמשים אותו כיום בעיקר לעמידה בחדר הניתוח. ולן עבר לנעליים בעיצוב מינימליסטי לפני כשנה, לאחר פציעה. "אני לא רץ יחף, כי אני לא רוצה להיפצע", הוא אומר. "יכול להיות שבעתיד אגיע גם לנעליים יותר מינימליסטיות, אבל המעבר לריצה יחפה צריך להיות הדרגתי".

נעלי הריצה, אומר ולן, שינו את סגנון הריצה הטבעי. "פעם כולם רצו בנעליים עם סוליות דקות, בלי שום בולמי זעזועים. כשהתחילו למכור את הנעליים המתוחכמות בשנות ה-70 פתאום היה אפשר לנחות על העקב בעוצמה, ולרוץ מהר יותר. אבל זה לא טבעי", טוען ולן. "איבדנו את הקשר עם הריצה, התחושה התעממה ומספר הפציעות והדלקות גדל".

עוז קרון, מהנדס תוכנה בן 29 מרמת גן, מעדיף את דגם הויברם. "אני רץ יחף רק במקומות ממש נעימים", הוא אומר. "אבל אני לא אוהב שהרגליים נהיות ממש שחורות, וזה עובר לכל הדירה. גם האספלט חם בקיץ, ולא נעים להיכנס לשירותים ציבוריים יחף".

כמה עשרות אנשים נוספים השתתפו בשנה האחרונה בסדנאות הריצה היחפה של ארגון שומרי הגן. ריצה והליכה יחפה כלולות כבר 15 שנים בפעילויות הארגון, בניסיון להחזיר לשימוש מיומנויות קדומות. הסדנאות החדשות מתמקדות בכך במשך שש שעות. בתחילת הסדנה הולכים ביער, ובסיומה רצים בחוף הים. "המשתתפים מגוונים", אומר דני וולפשטיין, שמעביר את הסדנאות. "היו רצי מרתונים ותריאתלון, היתה אשה בת 77 שבקושי הלכה אחרי ניתוח והחליטה לנסות הליכה יחפה. כל אחד לפי יכולותיו".

למה בעצם צריך ללמוד איך ללכת ולרוץ יחפים?

"לכאורה זה הדבר הכי טבעי שיש. ככה הלכו ורצו אבותינו מאות אלפי שנים. אבל היכולת החשובה הזאת, שבה אנחנו לא דורסים את העולם אלא מרחפים מעליו, אבדה לנו. עם זאת, חשוב לעשות את זה בצורה הדרגתית, כי אחרת יש סכנה גדולה לפציעות".

"אם אתה לא קנייתי או אפריקאי, שרגיל ללכת יחף מאז ילדותך, סביר שריצה יחפה לא תתאים לך, בוודאי לא בסביבה האורבאנית", מרסן את ההתלהבות מולי אפשטיין, פיזיולוג יועץ למרתון תל אביב מטעם מכון וינגייט. "נכון שחשוב להפעיל באימון מבוקר והדרגתי מאוד של ריצה יחפה שרירים שקצת התנוונו בתוך הנעליים, אבל הנעליים המודרניות, שמושקעים בהן מחקר וטכנולוגיה, בהחלט תורמות למתן הגנה, תמיכה ובלימת זעזועים בזמן ריצות".



מימין: דב אבן זהב, בני הלוי, עופרי מילר ויעל לביא. חוויה חושנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו