בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחקים של זהות

רישאר ברי אינו רוצה למחוק דבר מעברו: לא את שם משפחתו הקודם, בן גיגי, לא את הגינויים "יהודי מלוכלך" שספג בילדותו. בביקור בישראל מדבר השחקן והבמאי הצרפתי על הקולנוע המופק כיום בארצו ועל תדמיות מתעתעות, על המסך ובחיים

תגובות

לפני כעשור יצאה "תושבת-לרגע-בפאריס" למסע להכרת העיר. זרה ונלהבת היא חיפשה שבילים נסתרים, דרכים לא מוכרות שיחשפו עוד פנים של העיר היפה. כתבה בשבועון "ל'אקספרס" סיפקה אז את מבוקשה: היא שלחה אותה אל פאריס של ספרי המתח, של רציחות בדיוניות על גשרים אפופי ערפל וגרמי מדרגות אפלים. "האם הייתם מאמינים שבמקום שהיום מתגוררות בו דמויות קולנועיות ידועות כמו רישאר ברי, קלוד ללוש ואנוק אמה התרחש רצח (ספרותי) איום?" תהה הכותב ושיגר את הקוראים למעבר נסתר, הקרוי "סמטת המכשפה", במעלה רובע מונמרטר. בפיתוי הזה לא היה אפשר לעמוד.

גיליון העיתון בידה יצאה התושבת-לרגע מתחנת המטרו ושמה פניה לסמטת המכשפה. אבל לא עברו רגעים אחדים והנה, מעבר לפינה, הופיעה מולה "אחת הדמויות הקולנועיות הידועות" - השחקן רישאר ברי. ברגע זה התמונה הושלמה. זו פאריס, היא אמרה לעצמה בחיוך: בארצות הברית כוכבים חיים מאחורי חומה באחוזות ענק. כאן הם יוצאים מדירה בבית משותף, ליד סמטת המכשפה, כדי לעלות על האופנוע.

עשר שנים אחר כך התוויות כבר שונות. התושבת-לרגע-של-אז היא היום "המראיינת"; רישאר ברי הוא "השחקן הצרפתי הידוע", שבא לארץ לאירוע תרבות - פסטיבל "ספרים על הבמה" שיזמה שגרירות צרפת - ומתראיין לעיתון ישראלי. אבל לא עוברות דקות אחדות מתחילת הראיון וכבר מתברר שאם יש משהו שרישאר ברי לא אוהב - הרי זה תוויות.

ברי - כך הוא חוזר ומדגיש לאורך הראיון - סולד מתוויות, מתדמיות מקובעות, מסטיגמות. וברי השחקן - בתור התחלה - אכן לא מתאים לשום תווית מוגדרת. הוא מקצוען המשחק בקומדיות ובסרטים דרמטיים כאחד, בתפקידים ראשיים ומשניים לסירוגין. הוא היה שחקן תיאטרון שעבר לקולנוע אבל ממשיך להופיע לעתים על הבמה. עם הזמן הוא הוסיף לעצמו את התואר במאי ועד כה ביים ארבעה סרטים ("האמנות העדינה של הפיתוי", "אני סזאר", "הקופסה השחורה" ו"22 קליעים"), אף לא אחד מהם מזכיר את קודמו מבחינה תמטית או סגנונית אבל כולם נראים קרובים לעשייה הקולנועית האמריקאית יותר מלזאת הצרפתית שבתוכה גדל.

בישראל הוקרן, לפני כשנה, רק האחרון שבהם, "22 קליעים", עם ז'ן רנו בתפקיד הראשי. ברי עצמו נראה כאן בשנים האחרונות על המסך רק בכמה קומדיות של פרנסיס ובר ("קוץ בתחת", "מאהב בהשאלה", "סתום ת'פה"), שאליהן הוא הביא ארשת חומרה שיצרה אפקט קומי. אבל רשימת הסרטים שברי שיחק בהם ארוכה מאוד. מ"הסליחה הגדולה" של אלכסנדר ארקדי ועד "חדר בעיר" של ז'ק דמי, שבו מת מוות הרואי בזרועותיה של דומיניק סנדה; מ"הפיתיון" של ז'ק טברנייה ועד "הנסיך הקטן אמר" של כריסטין פסקל שהניב לו מועמדות יחידה לסזאר לשחקן ראשי - עבד ברי עם אינספור במאים ושחקנים עמיתים, במגוון עצום של תפקידים. בסך הכל הוא שיחק בקרוב ל-90 סרטים, בקריירה של יותר מ-30 שנה.

אחרי שצופים בכמה מן הסרטים הללו, קשה בכל זאת שלא לגבש ל"שחקן" דימוי קלישאי כלשהו - פתייני, קשוח-רגיש, במיטב המסורת הצרפתית. אבל הגבר עם שרוכי הנעליים הפרומים שיוצא מהמעלית במלון שרתון בתל אביב ביום גשום של חודש מארס לא נראה כמו הדימוי ההוא. הוא גם לא נראה כמו מי שפניו מוכרות לכל צופה קולנוע בצרפת, או כמי שב-2008 נמנה עם עשרת השחקנים המשתכרים את השכר הגבוה ביותר במדינה זו. בלבוש בלתי מוקפד בעליל, בלי גינונים ומאניירות, בלי הפגנת קסם מאומצת, רק בחיוך חטוף מהסרטים, הוא עונה בישירות ובכנות, מוכן לדבר על ההורים, שהיו סוכני מכירות קשי יום, על גילויי אנטישמיות, על ההצעות לתפקידים מגוונים פחות ופחות.

תסריט גנטי

הוא נולד ב-1950 בפאריס למהגרים יהודים מצפון אפריקה ששם משפחתם היה בן גיגי. "אנשים פשוטים", הוא אומר, "שעבדו קשה כדי לגדל משפחה, נעדרו משום כך לעתים קרובות מהבית, לפעמים ימים רצופים, אבל היו הורים אוהבים ועשו כל מה שיכלו".

בתוכנית טלוויזיה בארצו לפני כמה שנים סיפר המנחה על חוויות שברי שיתף אותו בהן - על האי-נוחות החברתית שבלבישת בגדים תפורים-בבית, על חופשות צפופות עם משפחה שלמה בחדר אחד. אבל ברי עצמו דיבר לא אחת בכלי התקשורת בצרפת על אי-נוחות אחרת, בלשון המעטה - זו שגרמה לו האנטישמיות בילדותו. הוא דיבר על תווית היהודי, על תחושת האחרות.

בן 16 נראה היה שהתחושה מתעמעמת. הוא הצטרף ללהקת שחקנים חובבנים ומצא את מקומו. אחר כך למד משחק בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הבימה וסיים את לימודיו בהצטיינות. ב-1973 הצטרף כבוגר טרי למוסד שהוא סמל התרבות הצרפתית - תיאטרון הקומדי פרנסז. הוא נשאר שם שבע שנים, אבל מעיד שאלו לא היו בהכרח שבע השנים הטובות שלו. בסופו של דבר החליט לעזוב ומתחילת שנות ה-80 הוא מופיע ברציפות על המסך, שחקן מבוקש ופופולרי.

עם כל זה, הדרמה המרגשת ביותר שהשתתף בה בשנים האחרונות לא נכתבה לקולנוע.

זה היה סיפור מהחיים שאת התסריט לו כתבה הגנטיקה המשפחתית. אחותו מארי ברי, הסובלת מתסמונת אלפורט, נזקקה להשתלת כליה. אמם כבר תרמה לה כליה בעבר, ועכשיו היה זה אחיה רישאר ברי שתרם אחת משלו, מעשה שעורר הד חזק. מאז, זה כחמש שנים, הוא ממנף את מעמדו לקידום המודעות לתרומת איברים והיה לפעיל בתחום.

בתוך כך, בתחילת שנות 2000, הוא החל לביים, בעקבות תאונת אופנוע שהמחישה לו גם היא כי החיים קצרים מכדי לדחות הגשמת חלומות. מאז הוא ממשיך לשחק אבל חושב הלאה בעיקר כבמאי.

איך אתה מגדיר את הקולנוע הצרפתי של היום, שנים אחרי שנחשב לטוב בעולם. האם הוא פועל בצל הקולנוע האמריקאי? מנסה להידמות לו או עדיין להיות חלופה?

"הקולנוע הצרפתי לא מנסה להידמות לזה האמריקאי. אני חושב שזו הרוח הצרפתית. הקולנוע הצרפתי, כמו הצרפתים, לא אוהב את הספקטקל, נוטה פחות לבידור. אני עצמי מצר על כך, כי קולנוע הוא לא רק סרטי 'אוטר'. לא חייבים ללכת לקולנוע רק כדי לחשוב. אפשר לבקר בו גם כדי להתבדר, לצחוק, לחוות שעה וחצי של הנאה. וכאן הקולנוע הצרפתי כבר מתקשה. הקולנוע בצרפת יומרני ולעתים קרובות משעמם. מנגד ישנה כמובן הקומדיה המסורתית ונראה שזה מה שעובד היום יותר מכל. נראה אפילו שכיום, למעט יוצאי דופן ספורים, הקולנוע מסתכם בקומדיות".

ושיטת הכוכבים של הקולנוע האמריקאי, האם היא קיימת בצרפת, או שיש לה גרסה מקומית?

"בארצות הברית כל אדם בתעשיית הקולנוע פועל בתחומו שלו. הוא מקצוען אמיתי. בצרפת זה לא כך. אני חושב שתעשיית הקולנוע בצרפת מתעניינת פחות ופחות בכישרונות. אבל זו התעשייה בכללה. במה שנוגע לשחקנים-כוכבים, לעומת זאת, אין הבדל גדול בין צרפת לארצות הברית. בצרפת הכל אמנם קטן הרבה יותר, בינלאומי פחות, אבל מאחר שהקולנוע ממומן ברובו על ידי הטלוויזיה, והטלוויזיה זקוקה לכוח משיכה - השחקנים הם שמספקים לה אותו".

קראתי שהסרט הבא שלך אמור לעסוק בדיוק בזה - בתעשיית הקולנוע, באחורי הקלעים שלה. מה שאמרת עכשיו על הקולנוע הצרפתי יהיה שם?

"כן, זה אמנם לא הנושא המרכזי, אבל אגע בו. אותי מעניין מאוד הצד האנושי, היחסים. אני רוצה להראות את הצד האנושי של הקולנוע, את החולשות, השבריריות, האכזריות, הבדידות. זו תהיה קומדיה אבל עם היבט ביקורתי. כי אם מסתפקים בקומי לא נוגעים בצופים".

בלי סטיגמות

ארבעת הסרטים שכבר ביימת שונים זה מזה אך אמרת שלכולם מכנה משותף: הזהות, השייכות, האינטגרציה. אמרת גם שאנחנו גוררים אחרינו תמיד את העבר, לא מצליחים למחוק. איך זה קשור להיותך בן למהגרים יהודים? מה חווית? מה רצית למחוק?

"אני עצמי לא רוצה למחוק כלום. אני רוצה לחיות עם זה, כי מעניין יותר לחיות עם הזיכרונות גם אם הם מגבילים. מאחר שנולדתי זמן קצר אחרי המלחמה הרגשתי היטב את השפעותיה הטראומטיות, וקודם כל על הורי - על אמי, ילידת צרפת, שאיבדה את אחיותיה בשואה, ועל אבי שנלחם באיטליה. אני גדלתי לתוך זה ובו-בזמן גדלתי בצרפת שרק זמן קצר קודם לכן כמעט מכרה את עצמה לגרמניה ושמיעוט בלבד בה - הרזיסטנס - נלחם על חירותה.

"בצרפת ההיא, שגיליתי בעשר שנותי הראשונות, הרגישו את גלי ההדף של גזענות חזקה, היהודים עדיין היו שעיר לעזאזל, ובבית הספר קראו לי לעתים קרובות 'יהודי מלוכלך'. בניתוח בדיעבד אבי טען גם שמורים מסוימים נקטו כלפי אפליה. אני הרגשתי זאת אחרת. הרגשתי שנוהגים כלפי באלימות ובאכזריות, חשתי את זה כמין חוסר צדק. כשאתה ילד אתה לא מנתח, אתה רק מרגיש חוסר צדק ושואל: למה מתנהגים אלי ככה? אני הרי בסדר.

"כל זה הוליד אצלי דחייה מוחלטת של אפליה על כל צורותיה. אני מזדהה עם המופלים, לא רק עם יהודים, אלא גם עם ערבים, שחורים, כל מיעוט. אני לא יכול לשאת הדבקת סטיגמות למיעוטים".

האם כשהצטרפת לקומדי פרנסז הרגשת שייך יותר? הרגשת ש"התקבלת"?

"בהקשר של הקומדי פרנסז תחושת השייכות היא עניין שונה. למעשה, לא הבנתי לגמרי מה עשיתי שם. כשהייתי בקונסרבטוריון אמרו עלי: הוא מתאים לתפקידים מודרניים, ולא הבנתי מה זה אומר. בסוף התקבלתי לקומדי פרנסז דווקא. אבל לא הרגשתי שאני רוכש לי כך לגיטימיות. גם שם גרמו לי להרגיש תמיד שאני שונה, שאני מתאים לתפקידים מודרניים, שלא נועדתי לתפקידים קלאסיים גדולים. אז הרגשתי תמיד מחוץ למערכת. למרות זאת שיחקתי שם שבע שנים, בתפקידים מרכזיים יותר ויותר, אבל התעייפתי כל כך שבסוף (צוחק) הלכתי לחפש לעצמי תפקידים מודרניים".

בכל זאת, אמרת פעם שאילולא התיאטרון - והוריך - היית יכול להיהפך לבריון.

"התכוונתי לכך שהייתי עשוי להתקומם, לפרוק את הזעם שלי על החברה ולהיהפך לבריון קטן. לשמחתי יכולתי לבטא ולנתב את הכעס בדרך אחרת".

האם אתה בחרת בשם ברי או שהוריך הם ששינו את השם?

"הורי אימצו אותו. אחד מדודי בחר בו לפניהם וכדי לשמור על אחידות משפחתית הם הלכו בעקבותיו. הגזענות הלטנטית בצרפת היתה חזקה וארסית כל כך, שגם השם היה מקור לאפליה וללעג. אבי אמר לי אז משפט שלא אשכח אף פעם: 'אנחנו נשנה את השם שלנו. יקראו לנו ברי. אבל עמוק בלב אל תשכח שאתה נקרא בן גיגי'".

אתה חושב שיכולת להצליח אז עם שמך המקורי? כי שחקני הדור הבא - גד אלמלה, ונסן אלבז ועוד - שמרו על שמם. האם זה משום שצרפת השתנתה?

"צרפת התרגלה קצת יותר לשונות, אבל זה לא אומר שהיא קיבלה אותה. צרפת מרגישה שהשתנתה כאשר היא זוכה באליפות העולם בכדורגל (בגלל ההרכב האנושי של הנבחרת, נושא שהצרפתים הדגישו עם הזכייה באליפות העולם, נ"מ), אבל חוץ מזה... הרי אילו קיבלה באמת את השונות לא היתה קיימת בה הנהייה הזאת אחרי הימין הקיצוני, המסוכן כל כך".

בשבוע שעבר, בין הביקור בישראל ובין פרמיירה של סרט חדש ("המרקיז") בפאריס, השתתפת בתוכנית רדיו ונשאלת על לה פן.

"שאלו אותי אם מרין לה פן פופולרית יותר מאביה משום שהיא אשה. אמרתי שהיא גבר במסכה. תמיד היתה בצרפת שנאת זרים שתלתה את הצרות באחרים. לה פן מגלמת צרפת שתיטהר, שתעצור את ההגירה אליה ותזרוק את הזרים".

ואתה השתנית עם השנים מבחינת יחסך לזהות שלך?

"אני תמיד הרגשתי שלם עם עצמי. אלו האחרים שלא. אפשר להגיד גם שהתחזקתי, נאטמתי".

האם שילוב שחקנים בתפקידים לא צפויים בסרטיך הוא חלק ממשחק הזהות? (ברי שילב שחקנים קומיים מובהקים בתפקידים דרמטיים).

"לא, הבחירה הזאת מבטאת בעיקר את הגישה שלי כשחקן. ובעצם, כן - באופן לא ישיר היא גם קשורה לנושא הזהות. אני לא מניח לעצמי להיות מושפע מתדמיות. אני מחשיב כישרון. לתת לשחקן קומי את תפקיד הרשע (מתייחס לסרטו '22 קליעים') זה גם לסטות מהדרך הסלולה של טיפוס מסוים, עם פרצוף הרשע, שיגלם תמיד רשע. זה להגיד שלרשעים יכול להיות פרצוף סימפטי. אז כן, זה להציב בסימן שאלה את התדמית, את הדעות המקובעות".

כשחושבים על זה, גם אתה "שיחקת" במגוון תפקידים. והכוונה היא לא למגוון התפקידים שגילמת אלא לעובדה שאתה משחק בקולנוע ובתיאטרון, מביים, כותב תסריטים ובעבר גם הוצאת שני תקליטים. מאין הדחף לעשות הכל?

"להיות שחקן ולהיות במאי אלו שתי תשוקות שתמיד היו בי ושנובעות מאותו מקור. זה לא אומר כמובן שכל שחקן רוצה או יכול להיות במאי, אבל לי תמיד היה הרצון הזה. הייתי שחקן רוב חיי כי זה היה קל לכאורה, אבל באיזשהו מקום ידעתי שיום אחד אהיה חייב לביים. מה שאני אוהב בבימוי זה שיש לך החופש להחליט מה תעשה מחר. זהו חופש יחסי כמובן, כי הבמאי תלוי מאוד במימון".

כבמאי אתה גם חשוף יותר לביקורת. הביקורת השלילית מכאיבה לך עכשיו יותר?

"כן, כי כשאתה הבמאי אתה יוצר, אתה אחראי לכל. מצד אחד זה ההיבט הכי מתגמל והכי נעים של הבימוי. זו גם הסיבה שאני רוצה לביים. מצד שני, כשמבקרים אותך, זה מכאיב במיוחד. אני עושה קולנוע שונה מזה שעושים בצרפת, הוא לא עונה על הקודים הצרפתיים, הוא בינלאומי יותר. '22 קליעים' זכה להצלחה עצומה בחו"ל. ברוסיה למשל הוא הסרט הצרפתי המצליח ביותר זה 25 שנה".

ומה קורה בזמן הזה לברי השחקן? בשנים האחרונות שיחקת כמעט אך ורק בקומדיות קולנועיות. האם זו החלטה? האם הרצינות נשמרת רק לבימוי?

"לא, ממש לא. לצערי מציעים לי רק את זה, ומאחר שבצרפת הקומדיות מוכרות יותר יש בה יותר ויותר קומדיות, פחות ופחות סרטים דרמטיים. מבין מה שמוצע לי, אלו ההצעות הכי טובות. אבל נכון שהייתי רוצה לעשות עכשיו משהו אחר".

ואיך הקריירה שלך כבמאי משפיעה עליך כשחקן?

"אני מנסה להיות השחקן האידיאלי שהייתי רוצה להעסיק בסרטי: זמין תמיד ובמצב רוח טוב. לפני כן הנחתי למצבי הרוח להשתלט עלי".

וישנו גם ברי הכותב. זה לא מובן מאליו ששחקן גם יתחיל לכתוב תסריטים.

"היה לי רצון לכתוב אבל פחדתי. עד שבסרטי הראשון המפיק דירבן אותי ושוב דירבן ואני אמרתי לעצמי: למה לא בעצם. כל כך רציתי לביים סרט שהתחלתי לכתוב סצינות, ובסוף כבר כתבתי הכל. בסרט השני שלי כבר חיפשתי תסריטאי וכתבנו ביחד, ואז הרגשתי נוח ובטוח יותר. גם את הסרט השלישי כתבתי עם התסריטאי שלי, אריק אסוס".

למעשה אתה לא האמן היחיד במשפחה, גם לא איש הקולנוע היחיד. אחיך פיליפ הוא פסל, אחייניתך ובתך שחקניות (מרילו ברי וז'וזפין ברי, בהתאמה).

"כן, הסתדרנו. זה משום שהם כישרוניים, וגם יודעים לעבוד".



רישאר ברי בשבוע שעבר בתל אביב. שתי תשוקות


ברי ב''הפיתיון''. מיטב המסורת הצרפתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו