בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"באזקוקס" בהופעה: השעה היפה של הפאנק

למרות גילם של חברי "באזקוקס" ושל רבים מאלה שבאו לשמוע את הלהקה, האנרגיות היו של מוסד לעבריינים צעירים

תגובות

מי שלא היה פאנקיסט בגיל 20 הוא חסר לב. מי שנשאר פאנקיסט אחרי גיל 30 הוא טיפש. פיט שלי, הסולן של "באזקוקס", וסטיב דיגל, הגיטריסט המוביל של הלהקה, כבר בני 56, והם עדיין מנגנים פאנק-פאנק-פאנק, מה שאומר שהם טיפשים מטופשים. הטיפשים המטופשים הכי נפלאים שהופיעו בישראל בזמן האחרון.

לפני ההופעה אפשר היה לראות על הרבה פרצופים בקהל (בעיקר כאלה ששכחו מזמן מתי הם היו בני 30) את החיוך (המטופש) שאומר: "אני לא מאמין שהם סוף סוף הגיעו לארץ". החיוך הזה שמור בדרך כלל להופעות של להקות מעולות, מעניינות רק קומץ אוהדים בישראל.

ההופעה של "באזקוקס" היתה שעתם היפה של חברי הקומץ, והחיוך שנראה על פניהם בזמן ההופעה היה שונה במקצת מזה שנראה לפני תחילתה. זה היה חיוך שאמר: "לא רק שאני לא מאמין שהם סוף סוף הגיעו לכאן, אני גם כל כך שמח להיווכח שהם עדיין נשמעים מעולה". פאנק בבית אבות? אולי, אבל עם אנרגיות של מוסד לעבריינים צעירים.

הלהב של "באזקוקס" לא היה לגמרי משונן בחצי השעה הראשונה של ההופעה. למרות המהירות המסחררת, המוסיקה לא היתה מספיק חדה וחותכת בשירים הפותחים. אולי זאת היתה אשמת הסאונד, שגרם לשיר פאנק-פופ מושלם כמו "I Don't Mind" להישמע קצת עמום ומעורפל, ואולי זאת היתה הפרסונה הבימתית הקורקטית של פיט שלי והקול הקטן שלו שלא הצליחו להבקיע מבעד לחומת הרעש.

מעניין שבהופעה שהתמקדה כצפוי בשירים שהוקלטו בין 1977 ל-1979, השנים הגדולות של הפאנק ושל "באזקוקס", דווקא שיר מעשר השנים האחרונות, "Sick City Sometimes", סימן את המעבר המשמח של ההופעה ממחוזות הנחמד אל אזור התענוג הצרוף. הסאונד השתפר ואיפשר להתענג על החוש המלודי הנפלא של שלי, שממזג מתיקות ומחץ לכדי שירים קצרצרים ומושלמים. אבל זה לא היה הכל. קרה גם משהו בדינמיקה הבימתית, או בהבנה שלי את הדינמיקה הבימתית.

בדרך כלל הסולן הוא האיש בעל האישיות הבימתית הדומיננטית, וזה לא באמת חשוב אם שאר חברי הלהקה התברכו בתכונה הזאת או לא. אצל "באזקוקס" המצב שונה. שלי הוא כריזמטור קטן מאוד. יותר פקיד מאשר רוק סטאר. אבל ככל שההופעה התמשכה, וביתר שאת מ-"Sick City Sometimes" ואילך, התברר שדיגל, הגיטריסט, מפצה על כך בצורה מושלמת.

דווקא הוא, הסייד-קיק, התגלה כאישיות הצבעונית, המלהיבה והמעניינת ביותר על הבמה. מצד אחד, היה בדיגל משהו פרולטרי, מחוספס וקשוח מאוד. אם היו עושים גרסה אנגלית ל"סופרנוס", היה אפשר ללהק אותו לתפקיד של פולי גלטיירי. מצד שני, הוא החזיק את עצמו ואת הגיטרה שלו כמו גיטריסט-על. השילוב הזה ניכר גם בנגינה שלו. היא ביטאה את האסתטיקה הבסיסית של הפאנק, אבל השתרבבו אליה מדי פעם ניצוצות של נגינה קצת יותר סוליסטית ומורכבת. דיגל גם שר היטב, יותר מכל ב"Harmony in My Head" הנהדר.

בשלב הזה של ההופעה ההרמוניה היתה מושלמת, לא רק בין חברי הלהקה לבין עצמם (חייבים להזכיר את הבסיסט והמתופף הצעירים והמעולים), אלא גם בינם לבין הקהל. הברקת הרפרטואר של הערב היתה ההחלטה לבצע ברצף שלושה שירים שבהם הקהל יכול היה להצטרף ללהקה בשירת "או-או" זהה, באותו קצב ובאותו טון, מקבץ שהתחיל עם "Promises" והסתיים ב"What Do I Care" האדיר.

אחר כך הגיע תור ההדרן המצוין, שכלל את להיט המחץ "Ever Fallen in Love" ונחתם עם "Orgasm Addict". שיברון לב והתמכרות לאוננות: פאנק אנגלי זה לא ספרות רוסית, אבל גם הוא עוסק בנושאים הגדולים והנצחיים של הקיום האנושי.

"באזקוקס". מועדון בארבי בתל אביב, 15.3



''באזקוקס''. מעבר משמח ממחוזות הנחמד אל התענוג הצרוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו