בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלם אבי גנור חוזר להציג במוזיאון תל אביב

בפעם הקודמת שגנור הציג תערוכה במוזיאון, היו מי שעירערו על כך שצילום הוא בכלל אמנות. לרגל תערוכה חדשה באותו מקום, 26 שנה לאחר מכן, גנור מדבר על ההחמצה של הדור שלו ומביע שמחה על הזמנים החדשים

תגובות

תערוכתו החדשה של הצלם אבי גנור, "RealityTrauma", שתיפתח מחר במוזיאון תל אביב, אינה עוד תערוכה במוזיאון. בשביל גנור זו סגירת מעגל חשובה מאז תערוכתו הראשונה במוזיאון לפני 26 שנה וגם ניסוח מחשבה חדשה על אודות הצילום ומושגיו. ובשביל בני דורו, אמנים ובהם צלמים, זו מעין תזכורת מן העבר שבו שלט שיח מיושן ועקר: זה שלפיו צילום אינו אמנות ומקומו אינו במוזיאון.

בתערוכה זו גנור מתיך את שני המושגים הטעונים "מציאות" ו"טראומה" לכדי מושג אחד. "רציתי שהמושג הזה יתחיל להיראות וצריך יהיה לעקוב ולבדוק מה הוא יניב", הוא אומר. "בעבורי הוא כלי מדידה ששוקל ואומד כל פעם מחדש מציאות וטראומה, אם הן מנוגדות או שמא על אותה הסקאלה".

מידת השתלבותם של שני המושגים האלה זה בזה, טוענת אוצרת התערוכה נילי גורן, "מוכרעת ברגע הצילום ובתמונה". ואכן, יותר מ-25 התמונות המוצגות בתערוכה נשענות לכאורה על קרקע בטוחה של הטריוויאלי, היום-יומי, אך באותה נשימה אפופות באווירה אפלולית, לעתים אפוקליפטית, מטרידה. אולי החיבור בין המציאות לטראומה מתרחש כאשר המראות שנשקפים בתמונה אינם מסגירים את מלוא ההקשר ומאפשרים הופעה של חיבורים לא ברורים ואבסורדיים.

כך, למשל, בתצלום אחד רואים שוטרת חולפת שמבטה נעוץ בשרידיה המפוחמים של חורשת עצים שנשרפה בפתח תקוה בשנת 2009 ("אירוע אש ושוטרת"); בתצלום "משפחות" מ-2008 רואים משפחות המטיילות ביום סגרירי ומסוקי קרב חגים מעליהן; בתצלום "הסיטי וגלגל הצלה טורקיז" נראית אם פלסטינית, תינוק בידה וילד שגלגל הצלה למותניו לצדה, מפלסים את דרכם בין אבנים, וברקע נשקפים מגדלי המלונות בטיילת של תל אביב.

על פי גורן, "העבודות ב'RealityTrauma' מציעות התמודדות עם הבעתה נוכח התחמקותו של מושג הטראומה מהוראה הולמת, מילולית או חזותית. הסיטואציות המצולמות נראות תמוהות, הזויות משהו. מתקיימים בהן פרדוקסים, ואף שהן רוויות בהומור ואנושיות מאוד, עולה מתוכן תחושה של אי-נחת ושל איום".

הקול הצעיר

גנור, יליד 1950 שגדל ברמת השרון, הוא מבעלי המסעדות "מנטה ריי" ו"אייסברג וולקנו", שאותן הוא מנהל עם אשתו עופרה גנור, שותף בחברת "G-factor" כמומחה באסטרטגיה קריאטיבית של עסקים, וצלם שזכה להכרה רחבה בשנות ה-70 וה-90. גנור אסף לא מעט חומרים צילומיים במשך השנים, אף שהוא טוען שהוא אטי ומייצר כשלוש עבודות בשנה. על סדרה זו עבד מאז 2003.

הוא לא מהצלמים שמסתובבים עם מצלמה לכל מקום ושולפים אותה בכל רגע נתון. "אני מחפש קסם בצילום. איך העולם מפיק את עצמו. ואלה הן הפקות שאיני יכול לבצע".

כנער הושפע מאוד מהסרט "Blowup" מ-1966, ששאב השראה מחייו של הצלם הבריטי דייוויד ביילי. "הצלם, המצלמה, כל אלה היו חוויה מטלטלת", אומר גנור. אחר כך למד ב"סן פרנסיסקו ארט אינסטיטיוט", חי זמן מה בסקווטים בלונדון, ובלימודי האמנות ב"פראט אינסטיטיוט" בניו יורק התוודע למינימליזם קונצפטואלי ולניצנים של פוסט-מודרניזם, ש"אותם ראינו צצים רק בתחילת שנות ה-80. שם נשביתי בקסמו של הצילום". הרעיון האמנותי שלו, מסביר גנור, "עוסק בעיקר בסתירה שבין תפישה אותנטית לתפישה מטאפורית ובשיח הסובב סביב ההבדלים ביניהן".

הפגישה עם גנור התקיימה ימים ספורים לפני תליית עבודותיו במוזיאון. כמו אב לילדיו, הוא לא חדל לדאוג למצב התצלומים שזה עתה פורקו בחלל התערוכה. ההתרגשות ניכרת בהבעותיו וכן בדיבורו הלהוט. השילוב של הצגת התערוכה ויציאת הקטלוג המלווה אותה ממלא אותו אושר.

בקטלוג מופיעים טקסטים מאת גורן ומאת המשורר מתי שמואלוף, שגנור שב ומשבח: "הקול הצעיר שלהם הוביל אותם לקריאה שגם אני וגם בני דורי נמנענו ממנה, וזו הקריאה הספרותית של חומר מצולם. כמעט תמיד הניסיון לקרוא צילום מכיל בתוכו מלכודת מובנית. נדמה שהכניסה שלהם כצעירים לתוך המלכודת הזאת היא חיובית".

בצד ההתפעמות שלו מהצעירים הוא מייחד תשומת לב לגילו, 61, ולשינויים שחלו בו: "אלו עבודות של גיל 60. יש לי יותר ביטחון ושקט כיום. כשתגיעי לשם תדעי, תגיעי למקום אחר. אני רואה את זה גם בעבודותיו של יוסי ברגר (שתערוכתו מוצגת גם היא במוזיאון, אע"א), שאמנם צעיר ממני בעשור. הבחירות שלו לעשות את העבודות כך ולא אחרת הן מתוך ביטחון של גיל וידע. כבר לא צריך תמיכות וקביים".

סביב תערוכתו הקודמת של גנור במוזיאון תל אביב, ב-1985, התעוררה מחלוקת בעולם האמנות המקומי. האמן והמבקר דוד גינתון מתח עליה ביקורת נוקבת. בין השאר כתב: "בגבולות הצילום הקונווציונלי, הצילום בהכרח, משהו חסר משמעות אמנותית... מאחר שהצילום הוא במסגרת העובדות, ואפילו כשצולם בזווית ראייה לא שגרתית - אין לו משמעות אסתטית".

בעקבות ביקורת זו כתב הצלם מיכה קירשנר: "רגישותו הדקיקה של גינתון ויכולתו הפנטסטית לא להצליח לפענח את המוצג לפניו, ולדלג מעל כל המכשולים, ראויות להערכה מסוימת. גם אני נוטל לעצמי את החירות לא לנמק ולו רק בעבור התחושה של התמודדות עם מיסיונריות מיושנת, עם 'נטור קרתא' השומר על שערי 'אורתודוקסיה' אנכרוניסטית".

הצלם שמחה שירמן מצדו אימץ אחת לאחת את טענותיו של גינתון - רק כדי לטעון שדווקא ציור אינו אמנות: "הכוונה לציור הבודד, שהתוכן שלו הוא מגוון של צבעי יסוד שלא עורבבו על ידי תנועה סיבובית של היד ושהמראה שלהם לא שונה על ידי נוסחה מדעית לא שגרתית. בתנאים כאלה, כלומר בגבולות הציור הקונווציונלי, הציור הוא, בהכרח, חסר משמעות אמנותית. המרחב האמיתי של ציור כזה הוא בין ציור שלט של 'עבודי' לציור עטיפה של ספר".

אפשר לנשום לרווחה: הצלמים, המוזיאון, הקהל ואף הציירים אינם צריכים עוד להוכיח שצילום הוא אמנות או להיפך. אם כן, איזה שיח לטעמך מתקיים כיום סביב הצילום?

גנור: "קודם כל, חשוב לי לומר שכל ההספדים למיניהם שעושים על הצילום הם מגוחכים. הניסיון לדמות אותו לאדם חי או מת הוא משגה אחד גדול. אשר לדור שלנו אני מרגיש פספוס גדול. אחת הסיבות להתרגשות שלי במפגש עם דור צעיר היא שאני רואה את ההחמצה של תקופה. אני מבין את הדוגמטיות שלא נתנה מקום לספק. לולא חוקרים כמו רוזלין קראוס, המחקר מחדש של יוג'ין אג'ה והרעיון לייצר צילום ופואטיקה משום דבר, רולאן בארת, סינדי שרמן, ג'ון ברג'ר ואחרים, אני חושב שמצב הצילום, בעיקר בעיני אלה שאינם צלמים, היה נשאר מפוספס. מה שעומד בבסיס התערוכה הוא מבחינתי מעין השקפת עולם המובילה לספקנות ביחס למציאות".



אבי גנור, הסיטי וגלגל הצלה טורקיז, 2006


אבי גנור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו