בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במופע שלו, "ה-17", דורש ביל דארמונד מהקהל לקחת חלק פעיל ביצירת המוסיקה

לקראת בואו לישראל מסביר המנהיג לשעבר של "KLF" מדוע מוסיקה מוקלטת היא צורת אמנות של המאה שעברה

תגובות

לפני 25 שנה, כשביל דראמונד היה איש רפרטואר בחברת תקליטים, הוא הזדמן לאולפן הקלטות בלוס אנג'לס, שבו ליטל ריצ'ארד עבד על אלבום חדש. "אתה הבחור מחברת התקליטים?", שאל ריצ'ארד. "כן", ענה דראמונד. "ומי אני?", שאל הזמר. "ליטל ריצ'ארד", ענה דראמונד. "ומהו ליטל ריצ'ארד?", הקשה הזמר. "המלך האמיתי של הרוקנרול", השיב דראמונד, שידע עם מי יש לו עסק. "נכון", אמר ריצ'ארד, "ומה עוד?". דראמונד לא ידע מה לומר, וריצ'ארד מיהר להכריז: "אני האיש הכי יפה בעסקי השעשועים. ועכשיו, בחור צעיר, תתקרב אלי". דראמונד התקרב. "יותר קרוב", פקד הזמר, "אני רוצה לראות את הפנים שלך". כשדראמונד היה במרחק של כמה סנטימטרים ליטל ריצארד פתח את הפה הענק שלו וצרח כמו שרק הוא יכול "א ואמפ באמפ אלובאפ א ואמפ באם בום!". "יכולתי להביט לתוך הלב של החיה שנקראת רוקנרול. שום דבר לא יוכל להתחרות בזה. ידעתי שאני עם הרוקנרול גמרתי", כתב דראמונד בספרו "17".

כך הסתיימה הקריירה האפרורית שלו כפיון בתעשיית המוסיקה והתחילה קריירה אחרת, צבעונית ומרתקת, שבה הפך את התעשייה למגרש המשחקים הפרטי שלו. את מה שהתרחש במגרש הזה לא היה אפשר לצפות או להבין: מכירות של מיליוני אלבומים עם להקתו "KLF", שריפה מכוונת של סכום כסף אגדי, חבלה כמעט טרוריסטית בטקס מוסיקה מתוקשר, מסע מופרך לקוטב הצפוני עם פסלון של אלביס. דראמונד נהפך לאחד מאותם אמנים יחידי סגולה שעולם הפופ לא הפסיק לשאול את עצמו "מה לכל הרוחות הוא יעשה מחר?".

והתשובה היא: מקהלה. המפגש עם ליטל ריצ'ארד לא רק זירז את הפיכתו של דראמונד מפקיד רוק שגרתי לתחבולן פופ מבריק, הוא גם זרע את הזרעים לגלגול הבא שלו, אחרי שמאס בפופ. באותו לילה, אחרי שיצא מהאולפן של ריצ'ארד, דראמונד נסע ללא מטרה בכבישי לוס אנג'לס. בתחילת הנסיעה עוד הידהדה בראשו הצעקה של מלך הרוקנרול האמיתי, אבל אז הוא התחיל לשמוע צלילים שונים לחלוטין. "זה היה כמו מקהלה מרוחקת", כתב ב"17", "אבל היא שרה ללא מלים וגם ללא מנגינה. חשבתי שזה נשמע כמו מוסיקה מהחלל". הוא עצר את המכונית ליד החוף, טיפס על צוק שמשקיף אל האוקיינוס השקט והקשיב למוסיקה שבראשו. "שמעתי בתוך ראשי את המקהלה הזאת, שנעשתה יותר ויותר גדולה וחזקה עד שהיא עטפה אותי לגמרי ולא היה דבר מלבדה ומלבד הים".

כמעט 20 שנה עברו מאז ההתגלות הווקאלית הזאת עד שהוא מימש את הפנטסיה והקים מקהלה, שנקראת "ה-17". זאת לא מקהלה ממשית, אלא בראש וראשונה רעיון. אבל הרעיון הזה מזמר, ובשבוע הבא, בשלוש הופעות בישראל (ביום שני במועדון לבונטין 7 בתל אביב, ביום שלישי בקמפוס בצלאל בירושלים וביום רביעי בגלריה יפו 23 בירושלים), אפשר יהיה לשמוע אותו.

במקהלה אין חברים קבועים פרט לדראמונד. חברי המקהלה הם כל אלה שמתקבצים במקום שהיא מופיעה בו. מספרם לא חייב להיות 17. "אעבוד עם מי שיהיה שם", הוא אומר בראיון טלפוני לקראת הביקור שלו בישראל. "אם יבוא אדם אחד, הוא יהיה ה-17. אין קהל בהופעות של 'ה-17'. אם מישהו אומר לי 'היי, אני רק רוצה לצפות', אני אומר לו: יש הרבה קונצרטים שבהם אתה יכול להיות צופה. זה לא אחד מהם".

אין צופים בהופעות של "ה-17" ואין הקלטות של "ה-17". ההופעות של המקהלה מוקלטות לפעמים, ההקלטה משמשת את משתתפי האירוע בזמן התרחשותו, ואז נמחקת בהפגנתיות. "ה-17" היא התגובה של דאמונד למה שהוא תופש כהפיכתה של המוסיקה המוקלטת לצורת אמנות שאינה רלוונטית למאה ה-21. "בעתיד, יצירת מוסיקה למטרת הקלטה לא תהיה המדיום שבו יבחרו אנשים צעירים יצירתיים ונועזים שמבקשים לחשוף את נשמתם ולהותיר את חותמם", כתב ב"17", הספר שמלווה את יצירת המקהלה. "זה יישאר תחביב יצירתי, כמו קדרות. אפשר יהיה לקחת קורס ערב בנושא הזה, אבל הקלטה של אלבום כבר לא תשנה את פני התרבות".

מניפסט אוטופי

מאחר שהוא פועל ללא הפסקה ומשנה את דעותיו תדיר, מתבקש לשאול אותו אם ארבע שנים אחרי כתיבת הספר הוא עדיין מחזיק בדעה כל כך נחרצת על עתיד המוסיקה המוקלטת. הוא מהסס לרגע ואז אומר: "כן, אני משוכנע שמוסיקה מוקלטת היא צורת אמנות של המאה ה-20. לכל צורת אמנות יש תוחלת חיים מוגבלת. היא צוברת תאוצה, מגיעה לשיא, ואז מאבדת את התוקף. למוסיקה המוקלטת לא יקרה מה שקרה לסרט האילם. יכול להיות שיקליטו מוסיקה גם בעוד 500 שנה. אבל ככוח יצירתי המוסיקה המוקלטת היא מעבר לשיאה".

באמצע העשור הקודם, מאוכזב מהמוסיקה בת הזמן וחרד לעתידה, דראמונד נכנס לפעולה. ראשית הוא חיבר מניפסט אוטופי על לידתה המחודשת של המוסיקה אחרי הדשדוש היצירתי שגזר עליה השעבוד הקלטה: "דמיינו שאתם מתעוררים מחר בבוקר ומגלים שכל המוסיקה נעלמה. כל כלי הנגינה, כל המוסיקה המוקלטת - נעלמו. עולם בלי מוסיקה. יותר מכך: אתם לא זוכרים איך המוסיקה נשמעה או איך היא נעשתה. אתם רק זוכרים שהיא היתה קיימת ושהיא היתה חלק חשוב מהחיים ומהתרבות שלכם. ואתם משתוקקים לשמוע אותה שוב. עכשיו דמיינו קבוצה של אנשים שנפגשים במטרה ליצור מוסיקה אך ורק באמצעות הקולות שלהם ובלא שיש להם מושג איך מוסיקה צריכה להישמע".

מלים יפות, אבל דראמונד לא הסתפק בהן. בתוך כמה חודשים ב-2006 הרעיון של "ה-17" נהפך למציאות. בהופעה הראשונה השתתפו חברים בכמה להקות אלמוניות מהעיר לסטר, אבל עד מהרה "ה-17" קיבלה עשרות צורות שונות ומשונות - נהגי מוניות, כבאים, רופאי שיניים, תלמידי בית ספר ואחרים. כשדראמונד נשאל איזו הופעה של "ה-17" צרובה הכי חזק בזיכרונו, הוא מתקשה להשיב: "אוי, השאלה הזאת. זה כמו שהבן הצעיר שלי שואל אותי 'אבא, מה הדבר הכי מדהים שעשית בחיים שלך? איזה משחק כדורגל היה הכי טוב? אני אף פעם לא יודע מה לענות".

הוא מספר לבסוף על הופעה בסין עם 100 חברי מקהלה. "הם בטח שכחו אותה מיד, אבל אני התרגשתי מאוד", הוא אומר. הוא מזכיר גם הופעה בעיר דרבי שבאנגליה עם 1,700 חברי מקהלה ומגלה שהביקור הקרוב שלו בישראל הוא בעצם ביקור מקדים לקראת הופעה אדירת ממדים בישראל, גם היא בהשתתפות 1,700 חברי מקהלה, הופעה שאמורה לסיים את סיבוב ההופעות העולמי של "ה-17" ב-2012. "זה יהיה הסוף", מבשר דראמונד. "מלכתחילה החלטתי שהפרויקט הזה ייגמר לפני יום ההולדת ה-60 שלי. אהיה בן 60 ב-29 באפריל 2013, כך שהמועד האחרון להופעה של 'ה-17' הוא ה-28 באפריל".

נא למחוא כפיים

פרויקט "ה-17" מתאפיין בטון אידיאליסטי. בספר שמלווה את יצירת המקהלה דראמונד מצטייר כאדם שמבקש להשיב למוסיקה את היופי והחיוניות שאבדו לה. זה מפתיע, מפני שכמי שהנהיג את להקת "KLF" וחולל שערוריות תרבותיות-תקשורתיות בתחילת שנות ה-90, הוא הצטייר כרב אמן של מניפולציות ולא כאידיאליסט.

"אני יודע שיש נטייה לתאר אותי בצורה הזאת", הוא אומר, "אבל מעולם לא הייתי ציני. אנשים מניחים שאני מוכרח להיות מניפולטור ויש דברים שעשיתי שאפשר לפרש כמניפולטיביים, אבל אני לא כזה. דבר אחד מדריך אותי: הרעב לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. הרעב הזה לא משאיר הרבה מקום לציניות".

המעשה הנפיץ ביותר בקריירה שלו היה שריפת מיליון ליש"ט מהרווחים של "KLF". איש לא היה מסוגל להבין את המעשה הזה, לרבות דראמונד ושותפו ג'ימי קאוטי. "הרגשנו שזאת חובתנו לתת למשפחות שלנו הסבר מוצלח למעשה הזה, וגילינו שאין הסבר מספיק מוצלח", כתב דראמונד ב"17". "אני יודע שהמעשה הזה מטיל צל על כל מה שאני עושה ואעשה, אבל האמת היא שאין לי הרבה סיבות להתלונן", הוא אומר כעת. "זה לא אומר שאני רוצה שהאסוציאציה הזאת תעלה מיד בכל מקום שבו אני נמצא. אבל בסיטואציה שבה צריך למכור כרטיסים, האנשים שזה תפקידם יעשו הכל כדי למכור אותם".

בעבודה על "ה-17" האידיאליזם שלך מאוד בולט. גם בתקופת "KLF" היית אידיאליסט?

"בהחלט, אם כי אני לא יכול להגדיר את האידיאליזם של התקופה הזאת. אני חושב שאחת הסיבות לכך שנתפשנו כאנטי-אידיאליסטים קשורה לגיל שלנו באותו זמן. היינו אז באמצע שנות ה-30 לחיינו. כשאתה בתחילת שנות ה-20 שלך ואתה מתחיל את דרכך בעולם האמנות, אתה מציג את עצמך לעולם בשפה של האידיאליזם. אבל אנחנו, מארח שכבר לא היינו בני 20, פעלנו בצורה שונה לגמרי. לא הצגנו את עצמנו כאנשים צעירים ומלאי להט. פעלנו בכל מיני צורות. נראינו לא רציניים, אף שהיינו רציניים לגמרי".

"ה-17" פועלת הרחק מעיני התקשורת שדראמונד ידע לנצל היטב בעבר. בדרך כלל הוא נוסע לבדו לכל מיני מקומות ועובד עם קבוצה קטנה של אנשים. ההופעה האחרונה של "ה-17" התרחשה בסדנה למלחינים בני זמננו באוסטריה. ביצירה שדראמונד כתב לקונצרט הסיום של הסדנה, המשתתפים היו צריכים למחוא כפיים במשך 17 שניות ואחר כך להקשיב לעצמם. האם ברגעים כאלה הוא לא מתגעגע לימים שבהם הוא היה מעין כוכב פופ? "הו לא", הוא צוחק. "בשום פנים ואופן. לא ביליתי את נעורי בחלומות להיות כוכב פופ".

אתה מקשיב כיום למוסיקה מוקלטת?

"מעט מאוד. אם אני שומע שירים, זה רק במקרה. ועם זאת, לפני כמה שבועות הקשבתי לדיסקים במשך כמה ימים רצופים. אתר צרפתי ביקש ממני להיות העורך שלו למשך שבוע, והחלטתי שאקשיב בכל יום לאלבום מעשור אחר בתקופת החיים שלי. שנות ה-50 - סאן רא. שנות ה-60 - "קרידנס קלירווטר ריבייבל". שנות ה-70 - "מארקי מון" של "טלוויז'ן". שנות ה-80 - "אקו והבאנימן" (דראמונד ניהל את הלהקה בתחילת דרכה, ב"ש). שנות ה-90 - ארבו פארת (אחד המלחינים הנערצים על דראמונד). העשור הקודם - ליידי גאגא.

"אני מעריץ גדול של ליידי גאגא", הוא ממשיך, "אבל אף פעם לא הקשבתי לאלבום שלה. הפעם ניסיתי לעשות את זה ולא הצלחתי. בלי לראות אותה, המוסיקה היתה חסרת משמעות. אז צפיתי בקליפים שלה ונזכרתי מדוע אני אוהב אותה".

מדוע באמת?

"תמיד אהבתי פופ נשי, לא משנה אם זה הלהקות של פיל ספקטור או להקה כמו 'שוגאבייבס'. בניגוד לגברים, הן אף פעם לא ניסו לשכנע שיש להן אינטגריטי. בעוד שנה אני עשוי לחשוב אחרת, אבל ליידי גאגא - אני מרגיש שיש בה משהו, למרות הטראש. משהו מסחרר ומחשמל. אני יודע שזה קצת פתטי. יש לי בנות בגיל עשרה, זה מביך אותן. אני אוהב את העובדה שהיא לא מושכת ולא אכפת לה. היא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לבטא משהו. אבל כמו כל אמן פופ טוב היא תישרף מהר מאוד". *



ביל דארמונד. טון אידיאליסטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו