בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר חדש של לורן סקסיק בוחן את אישיותו של סטפן צוויג ואת המניעים להתאבדותו

האם התאבדותו של צווייג היתה צעד של ייאוש או של אומץ דווקא? זו אחת השאלות שבודק סקסיק בספרו. בביקור בישראל מסביר הסופר והרופא הצרפתי-יהודי, שכתב גם ביוגרפיה של איינשטיין, מדוע שני האישים האלה משקפים צדדים שונים של הגורל היהודי

תגובות

"זה רומן שאפתני מאוד וקצת משוגע", אומר לורן סקסיק על ספרו "ימיו האחרונים של סטפן צווייג", הרואה אור בימים אלה בעברית בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קובסקי בספרית פועלים.

הרומן הקצר מחולק לשישה שערים, לפי ששת החודשים שקדמו להתאבדותו של צווייג, מספטמבר 1941 ועד פברואר 1942. נעשה בו ניסיון להבין את הלך רוחו של הסופר הדגול, את יחסיו עם רעייתו הצעירה, את בדידותו ואת ההתאבדות הדרמטית של הזוג צווייג בעיירת הנופש פטרופוליס, סמוך לריו דה ז'נירו בברזיל.

סקסיק מודה שמדובר בתוכנית מטורפת, כלשונו, "להיכנס בעצם לנפשו של צווייג, כי כולם מכירים את צווייג. אבל לא שאלתי את עצמי אם זה משוגע או לא, אחרת לא הייתי עושה זאת. גיליתי אותו בגיל 20, מישהי נתנה לי מתנה את ספרו 'העולם של אתמול'. כבר אז רציתי להיות סופר. כשגיליתי את צווייג הרגשתי שגיליתי דוד, קרוב משפחה שנעלם, שמדבר אלי, שמדבר לכולם. זה שינה את הצורה שבה כתבתי ואולי גם את האופן שבו אני רואה את הספרות בכלל. בגיל 20 הלכתי לחנויות ספרים בפאריס כדי לקנות את המהדורות הישנות של צווייג. הם היו בשבילי הספרים שלא נשרפו, וכך כאילו נתתי להם חיים חדשים".

תשוקה לצווייג

לורן סקסיק, בן 49, הוא יהודי צרפתי יליד ניס. בשנה שנולד, 1962, היגרו הוריו מאלג'יריה לצרפת בעוד אמו בהריון. סקסיק הוא רופא רדיולוג. יש לו מרפאה בפאריס והוא הוא עובד חצי מהשבוע כרופא וחצי כסופר.

בשבוע שעבר ביקר סקסיק בישראל והשתתף בפסטיבל "ספרים על הבמה" שיזמו שגרירות צרפת והמכון הצרפתי. לפגישה הצטרף מתרגם הספר ניר רצ'קובסקי. סקסיק ביקש שיתרגם. הוא יודע מעט עברית. עד כה כתב ארבעה ספרים, בהם ביוגרפיה של איינשטיין שראתה אור בהוצאת גלימאר והרומן "קורא המחשבות הרעות", שראה אור בעברית בהוצאת כנרת.

סקסיק מספר שהתחיל לכתוב כשהיה בן 18, בעת שהתחיל את לימודי הרפואה. על השילוב בין רפואה לספרות הוא אומר כי מדובר ב"שני חיים. מה שקשה הוא שבחברה שלנו מספיק להיות רופא. הקושי הוא לרצות להיות סופר, כי להיות סופר זה דווקא לצאת מחוץ לחברה. לצאת מהחברה בשביל לדבר עליה. זה קשה להיות בחברה עם מעמד של רופא מכובד מאוד ולסרב להיות בחברה בשביל להיות סופר, זאת סכיזופרניה מתמדת", הוא צוחק.

קשה להיות רופא, אומר סקסיק, אבל קשה יותר להיות סופר. "בשבילי הספרות היא מין ארץ מובטחת, ארץ שיש בה ענקים, שהם הסופרים האחרים. זאת ארץ שבולעת אותך ועם זאת גם מרוממת אותך".

הספר "ימיו האחרונים של סטפן צווייג" הצליח מעל למשוער בצרפת: במשך ארבעה חודשים היה ברשימת רבי המכר ונמכרו כ-80 אלף עותקים שלו. הוא תורגם לגרמנית, אנגלית, ספרדית, סינית, קוריאנית וטורקית ועובד בידי סקסיק למחזה, שיעלה בתיאטרון מונפארנס בפאריס ב-2012. גם הזכויות לסרט כבר נמכרו.

את ההצלחה בצרפת מסביר סקסיק בכך שלצרפתים יש עניין מיוחד בצווייג, "אפילו יותר מלגרמנים. הם מעריצים אותו, אין עוד סופר שמעורר תשוקה אצל הצרפתים כמו צווייג. כשיוצא ספר חדש שקשור לצווייג הוא מיד נמכר היטב". עד כדי כך, שלאחר פרסום ספרו של סקסיק הוצאו לאור מחדש ספרים של צווייג שאזלו מן החנויות.

מוות בגן עדן

בשעתו היה סטפן צווייג הסופר הנקרא ביותר בעולם, מהאינטלקטואלים הבולטים של תקופתו. בן למשפחה יהודית עשירה מווינה, שלא היה לה יחס מיוחד ליהדותה. עם האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-1938, עקר צווייג לאנגליה. שם הכיר את לוטה אלטמן הצעירה ממנו בשנים רבות ונשא אותה לאשה. אולם צווייג לא מצא מנוח באנגליה ונדד עם רעייתו לניו יורק ומשם לתחנתם הסופית, פטרופוליס, ברזיל.

69 שנים לאחר מכן, עדיין מטרידה ההתאבדות הכפולה של בני הזוג, שהצליחו להימלט מהנאצים בזמן, שלא חוו את מוראות המלחמה על בשרם אבל היו רדופים. מן הספר עולה בבירור תחושת הייאוש של צווייג, המרה השחורה, הוודאות שלו שהקיץ הקץ על העולם.

שתי כמוסות ורונאל בלעו השניים והלכו אל מותם. סקסיק כותב: "הוורונאל הוא שיקוי הקסמים שלהם, הנרדפים. הוורונאל הוא בעל בריתם האחרון. לוולטר בנימין היתה כמוסה משלו, וכך גם לארנסט וייס, ולארווין ריגר, וגם לכל האלמונים, לדודניו הווינאים, לידידיו הברלינאים, שמשאלתם האחרונה היתה רק לא ליפול בידי הנאצים. חשוב היה להם ניצחון זעיר זה על הברבריות. כל הגולים דיברו ביניהם, ברמז, על הרעל הידיד, הרע לעת צרה, כמוסת הישועה. על המסע לארץ ורונאל".

את הדרך שבה בחר צווייג למות מסביר סקסיק בהיקסמות המורבידית שהיתה אז לרבים מרעיון ההתאבדות: "זאת הרומנטיות הגרמנית. לוולטר בנימין לא היתה ברירה, אבל צווייג היה ספוג ברומנטיות הגרמנית וזה מה שכל כך נורא. הוא היה כל כך שקוע בתרבות הגרמנית, זאת שבסופו של דבר הרסה אותו, הוא עצמו גיבור של טרגדיה. זה כאילו שייקספיר, אחרי שכתב את 'רומיאו ויוליה', גם חי את רומיאו ויוליה. הנושא שלי, זה שבגללו אני כותב, הוא הניסיון להעביר הלאה את הזיכרון היהודי".

אבל צווייג לא כל כך התעניין בלהיות יהודי.

"הוא היה מתוסבך מאוד בקשר לזה. אף פעם לא היתה לו שנאה עצמית כיהודי, אבל הוא גם לא קיבל את עצמו בתור יהודי, לא הזדהה כיהודי. המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".

האם המשיכה של סקסיק לצווייג קשורה לעובדה שהיה יהודי? "האהבה שלי לספרות קשורה לכך שאני יהודי", הוא משיב. "לכל סופר יש הנושא שלו, הנושא שלי הוא ההיסטוריה היהודית, הנפש היהודית, הנשמה היהודית, משהו שאי אפשר להביע אותו בדיוק. התזה שלי לדוקטורט ברפואה הוקדשה לסטפן צווייג, אלבר כהן, פרנץ קפקא ורומן גארי; ארבעתם הם המאסטרים שלי. החלום שלי, שאיני יודע אם אגשים, הוא להיות חלק מהשושלת הזאת".

רבים לא ראו את התאבדותו של צווייג בעין יפה. חנה ארנדט אמרה שהעמדה שלו היא אסתטיקה של מגדל השן. שצווייג ראה בנאציזם עלבון אישי כלפיו, כלפי המעמד שלו.

"זה נכון, אבל הוא כתב הרבה יותר טוב מחנה ארנדט", אומר סקסיק. "גם פרויד היה בורגני מפונק, רומן גארי היה סוג של אריסטוקרט מפונק, כך גם אלבר כהן, וקפקא היה בורגני מקולל. לא זאת הבעיה. זה אבסורדי מה שהיא אמרה. הוא התאבד כי הוא היה באמת מיואש לגמרי. והאם לא היו באמת סיבות להיות מיואש לחלוטין?"

צווייג התאבד בעיירת נופש, בנוף שמנוגד תכלית הניגוד למצב הנפשי שלו. "לפעמים הגיהנום דומה לגן עדן", אומר סקסיק. "יש בהתאבדות הזאת גם משהו שקשור לרגשת אשמה. פרימו לוי התאבד הרבה אחרי המלחמה, וזה אותו סיפור של רגשות אשמה. אפשר לשפוט את פרימו לוי? זה כמו שאלת מצדה. זאת אותה החלטה, לבוא ולומר 'אני מחליט על גורלי'. האם מצדה זה אקט של אומץ או של ייאוש? זאת שאלה. צווייג הרגיש מוקף באויבים, חי במין מצודה, הוא חשב שהגרמנים ינחתו בסופו של דבר בריו. לא היה לו האומץ של אנשים במצדה ונכון שהוא כל הזמן ברח, אבל אולי ההתאבדות שלו היתה בעצם האקט הראשון והאחרון של אומץ".

ומה בנוגע לעובדה שלקח אתו גם את אשתו הצעירה? לפי האופן שבו אתה מציג את הדברים בספר היא דווקא רצתה לחיות.

"זה באמת נורא. אם אני כועס עליו על משהו, אם בכלל אפשר לכעוס עליו על משהו, זה שהוא גרר אתו את לוטה לשם. היא נולדה בקטוביץ והצליחה לברוח ללונדון, שם התאהבה בסופר הגדול. ביום שהיא התאהבה בו בעצם גורלה נחרץ. זה נורא, אבל עדיין זה סיפור אהבה ויש סיפורי אהבה שנגמרים רע. אני חושב שהיא רצתה לחיות אבל שהיא גם רצתה ללכת אחרי האיש שאהבה".

אתה אומר שצווייג באמת האמין שהנאצים יגיעו לריו דה ז'נירו, אבל בשום רגע לא עלה בדעתו להגיע לישראל, או להילחם בכל דרך שהיא אחרת. לכתוב מאמר.

"צווייג היה אנטי ציוני. כתבתי גם את הביוגרפיה של איינשטיין, ומדובר בשני אנשים שהם שני צדדים של הגורל היהודי. איינשטיין סייע בהקמת מדינת ישראל והיה אדם שנאבק, גם למען העניין היהודי, גם למען השלום, גם למען השחורים. צווייג היה בדיוק ההיפך, הוא לא היה סופר שנאבק".

עד כמה היית צמוד לעובדות ההיסטוריות?

"כמעט הכל נכון ברומן, אבל ישנה העבודה שלי כסופר. צווייג כתב כל יום בתקופה ההיא של ששת החודשים שהספר מדבר עליהם. יודעים מה הוא עשה כל יום. היומן שלו נפסק ב-1940 אבל הוא התכתב עד יום מותו ממש, ישנם מכתבי ההתאבדות ששלח לאשתו הראשונה ולחברים. אני בהחלט הסתמכתי עליהם". סקסיק מציע ללמוד מהשתלשלות חייו של צווייג, שאיננו מוקפים באויבים: "אם הוא היה מחכה הוא היה חי. הספר הזה קודר מאוד אבל יש לו לקח שיכול להיות אופטימי. הוא בעצם טעה כשחשב שהעולם התרבותי נכחד".

התפישה הישראלית דווקא גורסת שכולם נגדנו ואנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים.

"לחשוב שאנחנו מוקפים אויבים זה כמו לחשוב שצרפת אנטישמית. זאת אותה טעות אינטלקטואלית. גם אם זה קשה, צריך להיאבק בצורת המחשבה הזאת. נכון שאם יש לך אויבים זה מעודד אותך להיות פרנואיד. אני מבין את אופן המחשבה הזה, אבל הלקח מההיסטוריה הוא שצריך להילחם במחשבה הזאת.

"מעניין להשוות את צורת המחשבה של צווייג לזו של איינשטיין. איינשטיין תמיד האמין באנושות. אפשר לראות איך הפסימיזם מוביל להתאבדות והאופטימיזם הצלול כמו של איינשטיין - שלא היה תמים - יכול להוביל גם למאבק צלול ומפוכח. לכן צריך ללמוד את ההיסטוריה, כי זה מאפשר לנו להסתכל אחרת על ההווה".

רצ'קובסקי מעיר שמוזר לומר על צווייג שלא האמין באנושות "כי הוא היה הומניסט גדול. יש בו סתירה, הומניסט שלא מאמין באנושות". סקסיק משיב כי צווייג היה הומניסט שהאנושות דחתה.

עוד הוא מספר, שכאשר גמר לכתוב את הספר הרגיש שהוא חולה. "הלכתי לקליניקה שלי לבדיקות. עשיתי סי-טי כי כל לילה הייתי מתעורר עם כאב בטן נורא. אולי זה מפני שהרגשתי ששני אנשים שאני אוהב מתו", הוא אומר. ומספר על ספר קומי שכתב, שלא תורגם לעברית, ובו גיבור היפוכונדר שעובר מרופא לרופא.

בתור מי שמשפחתו באה לצרפת מאלג'יריה, כתבת שני ספרים על יהודים אשכנזים דווקא, רחוק מהמקורות שלך.

"זאת שאלה טובה, אני שואל את עצמי את השאלה הזאת. אני חושב שבשביל לכתוב טוב צריך ריחוק. אבל אולי הפנמתי את ההיקסמות מהעולם האשכנזי ואם זה כך אז זה חמור", אומר סקסיק בכנות שובת לב.

הוא מספר שכבר גמר לכתוב את הספר הבא ושלמרות אמירתו שהוא עוסק בזיכרון היהודי, בספר הבא לא יהיו יהודים. "הוא מתרחש בארצות הברית ב-1962", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "זה סיפור אהבה של בן לאמא שלו, אז בכל זאת יש בזה משהו יהודי".



לורן סקסיק. הספרות היא הארץ המובטחת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו