בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיבודים הקולנועיים למחזותיו של טנסי ויליאמס עקפו את הצנזורה ההוליוודית והותירו את חותמם

נשים חזקות או שבורות. גברים רבי און או חלשים. עלילות ריאליסטיות, אבל על גבול ההזיה

תגובות

"סטלה! היי סטלה!" זעקתו של סטנלי קובלסקי, בגילומו של מרלון ברנדו, סמוך לסוף גרסתו הקולנועית של הבמאי איליה קאזאן מ-1951 למחזהו של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה", היתה לאחת הציטטות הקולנועיות הידועות ביותר בכול הזמנים. עשרות חיקויים ופרודיות שלה הושמעו על מסך הקולנוע והטלוויזיה מאז שהושמעה לראשונה בסרט. אפילו איליין, באחד מפרקי הסדרה "סיינפלד", זועקת את המלים האלה שוב ושוב כשהיא פוגשת אשה ששמה סטלה.

רבים ממחזותיו של טנסי ויליאמס, שב-26 בחודש ימלאו 100 שנים להולדתו, עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. הנודע והמהולל שבהם הוא הגרסה הקולנועית של "חשמלית ושמה תשוקה", שב-19 בספטמבר ימלאו 60 שנה להקרנת הבכורה שלו, שהתקיימה בניו יורק.

המחזה עלה בברודוויי ב-3 בדצמבר 1947, בבימויו של קאזאן והוצג קרוב ל-900 פעמים. את ההצגה הפיקה איירין מאייר סלזניק, בתו של לואי ב' מאייר, מנהלה הכל יכול של חברת אם-ג'י-אם, ולמשך שנתיים אשתו של המפיק דייוויד או סלזניק ("חלף עם הרוח").

מרלון ברנדו נהפך לכוכב בעקבות הופעתו כסטנלי במחזה. לצדו, בתפקיד בלאנש דיבואה, גיסתו השברירית, השבויה בהזיות, הופיעה ג'סיקה טנדי. ותיקי עולם התיאטרון והקולנוע באמריקה עדיין מדווחים על ההלם שנגרם להם כשראו לראשונה את ברנדו על הבמה בתפקיד סטנלי. בבת אחת, הם טוענים, השתנו פני המשחק הבימתי.

ב-1949 הועלה המחזה בבריטניה בבימויו של לורנס אוליווייה. את סטנלי גילם בונאר קולינו, שחקן בריטי שנולד באמריקה, ובתפקיד בלאנש הופיעה ויוויאן לי, אשתו של אוליווייה באותן שנים. לטענת המבקרים שצפו בשתי ההפקות, אף שטנדי היתה טובה בתפקיד, לי התעלתה עליה, אולי משום שנוצרה סמביוזה בין שבריריותה הנפשית של השחקנית, שסבלה כל חייה מדו קוטביות, לזו של הדמות שגילמה.

זכויות ההסרטה של המחזה הוצעו לאולפנים בהוליווד, אבל כמה מהם חששו לקנות אותן מחשש שהצנזורה הפנימית, ששלטה בהוליווד, לא תאפשר להם להעבירו אל הבד בצורה נאמנה. לבסוף נמכרו הזכויות לחברת האחים וורנר, שגייסה להפקה את קאזאן, במאי ההצגה המקורית, ורבים משחקני ההפקה המקורית (ברנדו, קים הנטר, שגילמה את סטלה, קרל מולדן, שגילם את מיטש, המחזר אחרי בלאנש, ועוד). טנדי הוחלפה בידי ויויאן לי, משום שזו זכתה לביקורות טובות יותר ממנה והיתה מוכרת יותר. שמו של ברנדו, שהופיע קודם לכן בסרט אחד בלבד, "הגברים" של פרד זינמן, שלא זכה להצלחה קופתית, לא היה מוכר מחוץ לעריה הגדולות של אמריקה.

הסרט "חשמלית ושמה תשוקה" הופק ב-1951, אבל זו לא היתה הפעם הראשונה שמחזה של ויליאמס הגיע לבד הקולנוע. שנה קודם לכן יצאה הגרסה הקולנועית של מחזהו הקודם, "ביבר הזכוכית". אבל הסרט, שביים אירווינג ראפר בכיכובה של שחקנית התיאטרון הבריטית האגדית גרטרוד לורנס שגילמה את דמותה של אמנדה וינגפילד, האם השולטת בחיי בתה השברירית לורה, לא זכה להצלחה ביקורתית או קופתית.

מכיוון שמחזותיו של ויליאמס עוסקים בנושאים פרובוקטיביים, בוודאי בכל הקשור להוליווד של שנות ה-50, מפיקי ויוצרי הגרסה הקולנועית של "חשמלית ושמה תשוקה", וגם מפיקי ויוצרי גרסאות קולנועיות נוספות של מחזותיו, נדרשו על ידי הצנזורה הפנימית לעשות שינויים בטקסט המקורי של המחזה. כל רמז להומוסקסואליות של בעלה של בלאנש, שהתאבד, הוסר מהמחזה; סצינת האונס של בלאנש על ידי גיסה, סטנלי, מותנה; ובעוד שבמקור סטלה, אשתו של סטנלי, נשארת עמו, יוצרי הסרט נדרשו לשנות את הסוף כך שיתאים לדרישות הצנזורה הפנימית שאין חטא ללא עונש: בסוף הסרט נרמז שסטלה עוזבת את סטנלי בעקבות האונס של אחותה, שגורם להתמוטטותה הנפשית הסופית של בלאנש.

באוטוביוגרפיה שלו כתב ויליאמס שלמרות "הסוף ההוליוודי" שנכפה על מחזהו, הוא היה מרוצה מהתוצאה, בעיקר בגלל הופעתו הנפלאה של צוות השחקנים שכלל גם את דן בן אמוץ.

סרטו של קאזאן, שהיה ללהיט, היה מועמד ל-12 פרסי אוסקר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר (הוא הפסיד ל"אמריקאי בפאריס" של וינסנט מינלי). קאזאן, שהיה מועמד לפרס הבימוי הטוב ביותר הפסיד לג'ורג' סטיבנס, במאי "מקום בשמש".

הפרדוקס המתלווה לתוצאות חלוקת פרסי האוסקר באותה שנה הוא שמבין ארבעת שחקני הסרט שהיו מועמדים לפרסים (ברנדו, לי, הנטר ומולדן), היחיד שלא זכה היה ברנדו (הפרס הוענק להמפרי בוגרט על הופעתו ב"המלכה האפריאנית" של ג'ון יוסטון). האוסקר שהוענק לוויויאן לי היה השני שבו זכתה. 12 שנים קודם לכן היא זכתה בפרס על הופעתה כסקרלט אוהרה ב"חלף עם הרוח". ברנדו פוצה על הפסדו ב-1954 כשזכה באוסקר הראשון שלו על הופעתו ב"חופי הכרך", אף הוא בבימוי קאזאן.

חוויה עלובה

"שום דבר אנושי אינו מגעיל אותי", אומרת האנה, אחת מגיבורות "הלילה של האיגואנה", מחזהו הגדול האחרון של טנסי ויליאמס, לשאנון, כומר אלכוהוליסט שהודח מתפקידו, אחרי שהיא מספרת לו על החוויה המינית היחידה שהיא עברה, ושאנון מביע את הזדעזעותו מאותה חוויה עלובה. ואמנם, יכולתו של ויליאמס לחבוק אל תוך עולמו את כל נפגעיה של האנושות - נשים חזקות או שבורות, גברים רבי און או חלשים - ולעשות זאת בחמלה ללא שמץ של סנטימנטליות, היא זו שהפכה את עולמו התיאטרוני והקולנועי, כאשר הוא היה במיטבו, למרגש כל כך.

ויליאמס היה רב אמן של הריאליזם הפיוטי; הדיאלוגים שהוא כתב הידהדו בשפה מדוברת ויום-יומית. אבל היה להם גם רובד נוסף, שהעלה אותם לתחום הפיוט, וכאלה היו גם העלילות של מחזותיו, ריאליסטיות אבל תמיד על גבול ההזיה הפיוטית. ויליאמס עצמו חי על קו התפר בין שפיות לטירוף, וכאלה היו גם רבים מגיבורי מחזותיו, ובראשם בלאנש, שמשפט הסיום שלה ב"חשמלית ושמה תשוקה", כאשר באים לאשפז אותה, הוא "I have always depended on the kindness of strangers".

שתי גרסאות טלוויזיוניות הופקו בארצות הברית למחזה: ב-1984 גילמו אן מרגרט וטריט ויליאמס את דמותם של בלאנש וסטנלי בהפקה שביים ג'ון ארמן. ב-1995 גילמו ג'סיקה לאנג ואלק בולדווין את התפקידים בהפקה שביים גלן ג'ורדן. שתי ההפקות היו טובות ונאמנות למקור יותר מסרטו של קאזאן, אבל הן לא השתוותו בעוצמתן לגרסה הקולנועית.להלן מבחר של עיבודים קולנועיים למחזות של טנסי ויליאמס:

השושנה המקועקעת (1955) בימוי: דניאל מאן

המחזה מגולל את קורותיה של אלמנה בלואיזיאנה המקדישה את חייה לזכר בעלה המת. ויליאמס כתב את המחזה לאנה מניאני, אבל השחקנית האיטלקייה חששה להופיע ערב ערב בברודוויי במחזה דובר אנגלית. בגרסה הקולנועית של המחזה, שהוצג לראשונה ב-1951, היא הסכימה להופיע, והתפקיד זיכה אותה באוסקר. ברט לנקסטר גילם את נהג המשאית החודר לחייה של האלמנה, ואפילו מקעקע על חזהו ורד, כפי שהיה לבעלה המת.

בייבי דול (1956) בימוי: איליה קאזאן

ויליאמס כתב תסריט מקורי למלודרמה הקומית הזאת, שנחשבה לאחד הסרטים הנועזים ביותר של התקופה (הצנזורה הפנימית סירבה לאשר אותו והוא לא הוקרן ברבים מאזוריה השמרניים ביותר של אמריקה). זהו סיפורו של גבר בגיל העמידה (קרל מולדן), הנישא לנערה בת 19 (קרול בייקר). ההסכם ביניהם הוא שהיא תסכים לשכב עמו ביום הולדתה ה-20, אבל בינתיים הוא מתקשה להתמודד עם התנהגותה הפלרטטנית והילדותית עם גברים אחרים, ובהם תושב צעיר יותר (איליי ואלאך). אמריקה סערה בגלל כרזת הסרט שבה נראית בייקר שוכבת בעריסת תינוק בכותונת לילה קצרה ומוצצת אצבע.

חתולה על גג פח לוהט(1958) בימוי: ריצ'רד ברוקס

הצנזורה ההוליוודית הפנימית כפתה על יוצרי הסרט להסיר מהמחזה, שהוצג לראשונה ב-1955, כל רמז להומוסקסואליות של הגיבור שלו. למרות זאת התוצאה מחשמלת, לא במעט בזכות הופעתם של אליזבת טיילור כמגי ופול ניומן כבעלה, בריק, שנישואיהם במשבר. הסרט, כמו המחזה, משרטט את דיוקנה של משפחה דרומית רבת כוח שהולכת ומתפוררת. מגי "החתולה" היא הכוח היחידי שמבשר אמת ולא שקר, חיים ולא מוות.

לפתע בקיץ האחרון (1959) בימוי: ג'וזף ל' מאנקביץ'

עוד אחד מהסרטים הנועזים ביותר של תקופתו. הוא מבוסס על מחזה בן מערכה אחת שהוצג לראשונה באוף ברודוויי ב-1958. אף שגם בו המלה הומוסקסואל אינה מוזכרת, הסרט היה לאבן דרך (בעייתית אך רבת עוצמה) בתולדות ייצוג ההומוסקסואליות על בד הקולנוע האמריקאי. כל זאת בגלל סיפורו הביזארי של משורר, סבסטיאן, שממש נאכל בידי מעריציו בחוף בחופשת הקיץ האחרונה שבילה באירופה עם אחייניתו (אליזבת טיילור באחת מהופעותיה הגדולות ביותר). העלילה מתמקדת בניסיונה של אמו של אותו משורר מת (קתרין הפבורן, ששנאה את הסרט, את מנקביץ' ואת הופעתה בו) לאשפז את אחייניתה ולמחוק את הזיכרון הזה מתודעתה. מונטגומרי קליפט גילם את הרופא שהאם מגייסת כדי לעזור לה במזימתה.

המין הנמלט (1960) בימוי: סידני לומט

מרלון ברנדו ואנה מניאני חזרו לטריטוריה של ויליאמס בגרסה הקולנועית הזאת של מחזהו "Orpheus Descending", שהוצג לראשונה ב-1957 וכמו הסרט לא זכה להצלחה. ברנדו גילם בסרט נווד עם גיטרה, לבוש במעיל מעור נחש, שעובד בחנותה של מניאני, המגלמת אשה הרעבה לאהבה, שבעלה גוסס מסרטן. בעלילה מעורבת גם בתה המופקרת של אחת המשפחות המכובדות באזור (ג'ואן וודוורד), החושקת אף היא בנווד.

קיץ ועשן (1961) בימוי: פיטר גלנוויל

המפגש הבלתי אפשרי בין הנשמה לבשר הוא נושא המחזה של ויליאמס, שעבר גלגולים שונים וגם נקרא בשמות שונים. הוא הוצג לראשונה, ללא הצלחה רבה, ב-1948. אלמה, בתו הרווקה של כומר (ג'רלדין פייג', שכיכבה בהפקה של המחזה ב-1952), מייצגת את הנשמה. ג'ון (לורנס הארווי), הסטודנט לרפואה שחי חיים מתירניים, ובו היא מאוהבת, את הבשר. היא מנסה להידמות לו והוא עושה כל מאמץ להשתנות בשבילה, וכך הם מחמיצים זה את זה שוב ושוב.

האביב הרומאי של הגברת סטון (1961) בימוי: חוזה קינטרו

ויויאן לי חזרה להופיע בסרט על פי טנסי ויליאמס בעיבוד לנובלה של ויליאמס שמציגה את סיפורה העגום של שחקנית אמריקאית מזדקנת. היא עוברת לגור ברומא ומתאהבת בג'יגולו צעיר (וורן בייטי), שאת הסרסורית שלו מגלמת לוטה לניה, אלמנתו של המלחין קורט וייל. ב-2003 הופקה לנובלה, בבימוי רוברט אלן אקרמן, גרסה טלוויזיונית בכיכובם של הלן מירן, אוליבייה מרטינז ואן בנקרופט, שהיתה חסרה את מידת הפגיעות הנוגעת ללב שוויויאן לי הביאה לתפקיד השחקנית הבוחרת במוות על חשבון הבדידות.

ציפור הנעורים המתוקה (1962) בימוי: ריצ'רד ברוקס

נווד ששמו צ'אנס ויין (פול ניומן) חוזר לעיר הולדתו בחברת אלכסנדרה דל לאגו (ג'רלדין פייג' בהופעתה הקולנועית הגדולה ביותר), כוכבת קולנוע מסוממת, שהקריירה שלה דעכה, כדי לחדש את הקשר שלו עם הוונלי (שירלי נייט), בתו של אחד מעשירי המקום (אד בגלי, שזכה באוסקר על תפקידו), שהפריד בעבר בין שני האוהבים הצעירים. גם הפעם התערבה הצנזורה הפנימית בעלילת המחזה, שהוצג לראשונה ב-1959, ותבעה לשנות את הסוף המצמרר של המקור לסוף מזעזע פחות. ב-1989 כיכבה אליזבת טיילור בתפקיד הכוכבת המזדקנת בגרסה טלוויזיונית של המחזה, שביים ניקולאס רוג.

תקופה של הסתגלות (1962) בימוי: ג'ורג' רוי היל

קומדיה רומנטית נוסח טנסי ויליאמס. אחות במוסד פסיכיאטרי (ג'יין פונדה הצעירה, מצחיקה מאוד) נישאת לאחד ממטופליה (ג'ים האטון), חייל שסובל מהלם קרב. הם נוסעים לירח הדבש שלהם במכונית לוויות וכאשר הם נקלעים למריבה הוא נוטש אותה בבית חברו הטוב ביותר (טוני פרנצ'יוזה), שאשתו (לואיס נטלטון) זה עתה עזבה אותו.

ליל האיגואנה (1964) בימוי: ג'ון יוסטון

עיבוד למחזה, שהוצג לראשונה ב-1961 בכיכובה של בטי דייוויס, שפרשה מההצגה כעבור זמן קצר והוחלפה בשלי וינטרס. כומר אלכוהוליסט שהודח מתפקידו (ריצ'רד ברטון) ונהפך למדריך תיירים במקסיקו נוטש חבורת תיירות אמריקאיות מעצבנות במלון נידח שמנהלת מקסין הנמרצת (אווה גרדנר) והאורחים הנוספים היחידים בו הם האנה (דבורה קר), שמטפלת באביה, משורר קשיש. בזכות הבימוי האקספרסיבי של יוסטון והופעתם של ברטון, גרדנר וקר, זהו אחד העיבודים הקולנועיים הטובים ביותר של מחזה מאת ויליאמס.

מבנה זה נועד להריסה (1966) בימוי: סידני פולאק

עיבוד למחזה בן מערכה אחת של ויליאמס, שהוצג לראשונה ב-1946. בכתיבת התסריט היה שותף פרנסיס פורד קופולה. העלילה, המתרחשת בשנות השפל הכלכלי, מציגה את סיפור האהבה הטראגי המתפתח בין עובד חברת הרכבות (רוברט רדפורד), המגיע לעיירה קטנה כדי לסגור את תחנת הרכבת המקומית, שהיא מקור ההכנסה העיקרי של תושבי העיירה, ומתאהב באחת מצעירות המקום (נטלי ווד), שהתנהגותה המיתרנית העניקה לה דימוי מפוקפק והיא רק רוצה לצאת את העיירה שאין עתיד בה.

בום (1968) בימוי: ג'וזף לוסי

עיבוד ביזארי אבל מהפנט בדרכו האקסצנטרית של מחזהו הכושל של טנסי ויליאמס "רכבת החלב אינה עוצרת כאן יותר", שבין השאר הוצג בברודוויי ב-1964 בכיכובה של טלולה בנקהד ובבימויו של טוני ריצ'רדסון, וירד אחרי חמש הופעות בלבד.

לחייה של האשה העשירה ביותר בעולם (אליזבת טיילור), שחיה באי מבודד ליד חופי איטליה, ואולי גוססת ממחלה מסתורית, חודר משורר מסתורי (ריצ'רד ברטון), שהוא אולי מלאך המוות. המחזאי, הבמאי והשחקן הבריטי נואל קאוורד גילם בסרט, שהיה כישלון גדול, דמות המכונה "המכשפה של קאפרי".

ביבר הזכוכית (1987) בימוי: פול ניומן

גרסה קולנועית מכובדת של המחזה שפירסם את שמו של ויליאמס בכיכובה של ג'ואן וודוורד, אשתו של ניומן, כאמנדה וינגפילד, ג'ון מלקוביץ' כטום, קארן אלן כלורה וג'יימס נוטון כאורח בבית משפחת וינגפילד. *



ויליאמס ב-1948. נושאים פרובוקטיביים


מרלון ברנדו וויויאן לי ב''חשמלית ושמה תשוקה'', 1951. כל רמז להומוסקסואליות הוסר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו