בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר העיצוב "נון-אובג'קט": להסתכל על הדברים אחרת

מצלמה שמצלמת לשני הכיוונים ואופניים מרובעים הם שניים מהפריטים שבהם דן ספר העיצוב המהפכני. החוקר בארי כץ והמעצב ברנקו לוקיץ', שני המחברים, מסבירים בראיון מה בדיוק אפשר לעשות בכף שמורכבת מ-100 כפות זעירות. רמז: בעיקר להתענג מהמחשבה עליה

תגובות

כשמשפט כמו "אני חושב שספר זה ישנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על עיצוב", מופיע בהקדמה, נטיית הלב הראשונה היא לפקפק בהצהרה הבומסטית. זה גם המצב כשהמעצב שעבודותיו מוצגות בספר מושווה לגדולי המעצבים כמו דיטר ראמס (שטבע את האמירה "פחות אבל טוב יותר"), אטורה סוטסאס, מאריו בליני, פיליפ סטארק, נאוטו פוקאסווה, ג'ספר מוריסון וג'ונתן אייבי (המעצב הראשי של חברת אפל). אולם, כשמי שחתום על הדברים הוא ביל מוגרידג' - מנהל הקופר יואיט, המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית, מעצב המחשב הנייד הראשון, ממקימי Ideo וזוכה פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2009 בבית הלבן - הדברים מקבלים פרספקטיבה אחרת.

מלים חמות אלו הם רק חלק קטן מהשבחים שמייחס מוגרידג' ל"נון-אובג'קט" (Nonobject), ספר עיצוב חדש שיצא בסוף השנה שעברה בהוצאה לאור של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). ואמנם, לא מדובר בספר עיצוב רגיל, ששם דגש על תמונות יפות, אלא בספר שלתמונות המרהיבות שמופיעות בו ולטקסט שמבאר אותו יש מעמד שווה. הראיה: באיזה עוד אלבום עיצוב אפשר למצוא מובאות מפי הוגי דעות ויוצרים כמו לוי שטראוס, בורחס, אפלטון, גתה, ויטגנשטיין ועוד.

ב"נון-אובג'קט" מציג בארי כץ, תיאורטיקן עיצוב אמריקאי, המכהן כעמית מחקר ב-Ideo, את פרי עבודתו המחקרית של ברנקו לוקיץ', מעצב ממוצא סרבי, שחי ופועל בקליפורניה. בין האובייקטים שמוצגים בספר: מצלמה שמצלמת משני הצדדים, כדי לספק תמונה הוליסטית יותר עם פרספקטיבה רחבה יותר של הרגע המצולם; כף שמורכבת מ-100 כפות זעירות, שתפקידן להגביר את החוויה החושית בזמן האכילה; טלפון נייד שבמקום מקשים יש בו חורים שכדי לחייג צריך לתחוב אליהם את האצבע; טלפון נייד שמקשים מקיפים את כל צדדיו, כך שלא משנה איך מחזיקים אותו אפשר תמיד לחייג; כיסאות עם רגל אחת בלבד, שמוברגים לתוך חורים יעודיים שנמצאים ברצפה ומעניקים אשליה של ריחוף וקלילות, ועוד.

נקודת המוצא של לוקיץ' היא קריאת תיגר על המשוואה הידועה שהצורה של אובייקט צריכה לרמז על התפקיד שלו (Form Follows Function). הרעיון נובע בעיקר מהמצאת השבב האלקטרוני, שביטלה את הצורך של הצורה לבטא את יעודו של האובייקט. כאן עולה השאלה הפילוסופית מה זה אובייקט ואיך אנו אמורים להתייחס אליו? לפי כץ, אנחנו כבר לא יכולים לנחש מה אובייקט עושה רק מהתבוננות בו, וכדוגמה הוא נותן את מכשיר האייפון או הבלאקברי - האם היינו יכולים לנחש מה המכשיר עושה רק מלהסתכל עליו? כתוצאה מכך, הוא כותב, מעצבים קיבלו חופש בלתי מוגבל לעצב אובייקטים, גם אם הם לא תמיד משתמשים בחופש הזה.

בשיחת טלפון מהסטודיו של לוקיץ' בפאלו אלטו, מספרים לוקיץ' וכץ ששיתוף הפעולה ביניהם התחיל לפני ארבע שנים כשלוקיץ', שעבד ב-Ideo באותה תקופה, הראה לכץ את הפורטפוליו שלו ושאל אותו אם הוא יהיה מעוניין להוסיף לו מבנה נרטיבי. "נדהמתי ממה שראיתי ומיד הסכמתי", מספר כץ. "עם הזמן ניסיתי להבין את ההקשר הרחב יותר של המחקר הצורני שלו, להבין על מה הוא מדבר ולתת לדברים הקשר תרבותי ופילוסופי רחב יותר. אז גם דיברנו על המבנה של הספר, איך לארגן אותו, וסיכמנו שאנחנו לא רוצים לעשות 'Coffee Table Book', אלא להוציא לאור ספר שידבר לא רק למעצבים או לאדריכלים, אלא לכל מי שמתעניין בעתיד של עולם העיצוב".

"החיבור בינינו התבסס קודם כל על אינטואיציה, לא הכרנו יותר מדי אחד את השני", מוסיף לוקיץ'. "לקח קצת זמן להתרגל אחד לשני, אבל די מהר גילינו את הדרך לעבוד ביחד. בארי היה מקשיב ורושם לעצמו נקודות בזמן השיחות שלנו. יש לו ידע בהיסטוריה של אמנות ועיצוב שאני חושב שצריך כדי להעריך את הספר. הרבה אנשים מקהילת המעצבים לא לגמרי מבינים על מה הספר, או מה הערך שלו, וזה בסדר לגמרי, כי זה הרבה פעמים המקרה, כשהכל חדש או שונה".

מעצבים פחות מבינים את הספר מאחרים?

לוקיץ': "יש מעצבים שלא מבינים. מעצבים הם אנשים ויזואליים, הם מעיפים מבט באובייקטים, הם לא לגמרי קוראים את כל הספר. הספר עוסק בניסיון למתוח את הגבולות של מה אפשרי, וכדי להבין מה הרעיון מאחורי כל אובייקט אתה צריך לקרוא את הטקסט. לפעמים זה משהו מצחיק או משעשע, לפעמים זה משהו שפותח לך את הראש בצורה קצת שונה מחיי היומיום. זה כל מה שזה - זה לא שאנחנו מנסים להמציא את העולם, אבל אנחנו כן מנסים לדון ביחס בין בני האדם לעיצוב בצורה רצינית ואינטלקטואלית".

כץ מתפרץ ומעיר בחיוך: "רגע, חשבתי שאנחנו כן מנסים לשנות את העולם".

לוקיץ': "טוב, אולי אנחנו כן מנסים".

חלק מהאובייקטים שאתם מציגים בספר לא שימושיים בעליל. איפה עובר הקו בין מחשבה עמוקה על עיצוב לבין גימיק או משהו שהיה יכול להיראות כתרגיל סטודנטיאלי?

לוקיץ': "זו שאלה מעניינת. מה זה פרקטי? משהו שיחזיק מעמד 30 שנה? אנחנו יכולים לטעון שהכף הרגילה היא פרקטית, ובאותו זמן היא לא פרקטית כמו הכף שאנחנו מציגים בספר. אנחנו גם הרבה פעמים מושפעים מאמצעי התקשורת, שאומרים לנו מה אנחנו צריכים ולא צריכים לעשות או לקנות. יש אפס גימיקים בספר מלבד הכוונה לנסות ולשבור את הגבולות. החשיבה העסקית משפיעה מאוד על עולם העיצוב. האם כל מה שיש לך בבית הוא באמת ובתמים מה שאתה רוצה? כמה חפצים ממותגים אתה רואה בחדר שלך כשאתה קם בבוקר? כמה מהם באמת מאד חשובים לך? האם אפשר לשנות ערכים של הדברים שנשארים אתנו כל כך הרבה זמן?"

ועדיין, איפה אתם מותחים את הקו?

לוקיץ': "הבעיה בפרקטיקה של העיצוב התעשייתי היא שהמרחב שנותנים לך לפעול בו הוא מאוד מצומצם. כתוצאה מכך ובאופן לא מפתיע, כשאתה נכנס לחנויות, מה שאתה רואה מסביבך מאוד דומה אחד לשני, יש הרבה דמיון. תמיד נדהמתי מכמה מוגבל המרחב הזה, גם כשעבדנו בעבור לקוחות גדולים. היום אני אפילו קצת מתבייש במידה המועטה של יצירתיות שיכולנו להפגין. לא תמיד יכולנו להפגין את כל היכולות היצירתיות שלנו בשוק. זו בדיוק היתה המטרה שלי - להסביר ולהדגים עקרונות חדשים של עיצוב. זו אולי הסיבה גם שהטלפון זכה לעניין רב, והופיע בהרבה אתרים ובלוגים. המטרה היא לפתוח את הראש. זה לא שרצינו ללכת למפעל ולייצר כאלו טלפונים".

כץ: "הקו בין דמיון לבין מציאות הוא באמת לב הספר. אני אקדמאי, אני לא מעצב, בעבורי מדובר בשאלה של מחקר, ומהפרספקטיבה שלי על עולם העיצוב, התופעה הכי חשובה שאני רואה היום היא עלייה דרמטית בחשיבות של מחקר בתהליך העיצוב. פעם הלקוח היה נותן לך בריף, אומר לך מה הוא רוצה, ומיד היית הולך לסטודיו ומתחיל לעשות סקיצות. היום זה כבר לא ככה. אני רואה בספר זירה חדשה של חיפוש, שמונע על ידי דמיון, על ידי הניסיון למתוח את הגבולות ולראות מה יקרה. האם אנחנו יכולים לדמיין אופניים שעשויים כולם בזוויות של 90 מעלות?"

לוקיץ': "מצד שני, צריך לזכור שהספר נטוע עמוק בפרקטיקות עסקיות. יש לנו סטודיו ולקוחות".

איך אתם מסבירים שעדיין הכל נראה אותו דבר, שכולם הולכים למקום הבטוח? הם רוצים ללכת הביתה מוקדם ולקבל כסף?

לוקיץ': "הרבה פעמים זו באמת הסיבה, אבל צריך לזכור גם שכשחברות עיצוב גדלות הן הופכות להיות זהירות יותר. יש כמובן יוצאים מן הכלל, אבל לפחות בארצות הברית זו תעשייה שמונעת על ידי מספרים, סטטיסטיקות ותוכניות עסקיות. יש כל כך הרבה אינטלקט מאחורי חשיבה עיצובית היום, שנוצר מצב שעיצוב הוא כמעט לא אמנות, אלא מדע מחושב. אבל בשבילי עיצוב זו גם אמנות, והוא תמיד יהיה".

האם האובייקטים בספר חדשים? אפשר בכלל לעשות משהו שלא היה פעם?

לוקיץ': "אני תמיד תופס את העבודה שלי כניסיון לעזור לאנשים לראות דברים שהם לא ראו קודם, ולחוות דברים באותו אופן. אני מקדיש לזה כל יום מהחיים שלי: זה נקרא עיצוב, בהגדרה. אבל עיצוב זה לא רק זה; עיצוב צריך להיות גם מהנה ורלבנטי. זה מדהים כמה אנשים נרדמים במהלך השגרה שלהם. זה קשור לסיבה שבגללה התחלתי לחפש אופקים חדשים. כל מה שאני עושה זה לנהוג במכונית הצדה הרחק מהדרך הראשית ולחפש דרך חדשה שאולי אף אחד לא עבר בה לפני כן. בשבילי זה הדבר הכי מרגש, לגלות יבשות חדשות, אופקים חדשים".

כץ: "יש שתי דרכים לחשוב על החדש. האחת, האייפד לדוגמה, שהכניס קטגוריה לגמרי חדשה של אובייקטים שלא היו קיימים קודם לכן. מה שברנקו מנסה לעשות זה משהו אחר, להביט באובייקטים קיימים ובקטגוריות קיימות, ולעשות אתם משהו חדש. האופניים לא הומצאו מחדש, הם 'נחשבו' מחדש, כך גם הכף או שולחן האוכל. אני חושב שחלק מהמוטיבציה שלו וממה שמשך אותי היה שנהפכנו למשועמים עד מוות מהדברים שאנחנו משתמשים בהם מדי יום, וכשזה קורה, אנחנו מפסיקים להיקשר אליהם, עם כל המורכבות, הדמיון והעונג שהדברים האלה ראויים להם. מה שרצינו לעשות בספר זה לעורר את העונג של העולם מסביבנו. זו עוד דרך לחשוב על החדש".

אפרופו עונג, אני ממש יכול לדמיין בפה שלי את הכף שמורכבת מ-100 הכפות.

לוקיץ': "הרגע של הדמיון הוא הרגע הכי מרגש, וזה המרחב שבו ניסינו לשחק ולהישאר כל הזמן. גם כשאתה קונה מכונית, הרגע לפני שהיא מגיעה הוא הרגע הכי טוב. חודשיים שלושה אחר כך זה כבר משהו אחר".

כץ מסיים בחיוך: "ראינו בחודשים האחרונים אזרחים מתקוממים ודורשים את הזכויות שלהם למנהיגות אחראית. אנחנו רוצים שאזרחי העולם יתקוממו וידרשו מוצרים אחראיים. תוביל אתה את הדרישה לייצור הכף, שאנשים יוכלו לקבל 'נון-אובג'קטס', שירגשו את הדמיון שלהם ויעוררו את החושים שלהם".



מתוך הספר: אופניים מרובעים וכיסאות בעלי רגל אחת. אשליה של ריחוף וקלילות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו