בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרוייקטים הגנוזים של האדריכל ויל אלסופ

הוא נחשב לאחד מארבעת האדריכלים החשובים בבריטניה, אבל רבים מן הפרויקטים שלו נותרו על שולחן השרטוט בגלל "דמיון יתר" או חוסר כדאיות כלכלית. בביקור בישראל מספר ויל אלסופ למה הוא אוהב להשתמש בצורות משונות ובגוונים עזים

תגובות

האדריכלות של ויל אלסופ - אחד מהאדריכלים החשובים והמעוטרים בבריטניה - נוטה להיות אוונגרדית, צבעונית ומלאת סיכונים. אבל כשמנסים לפענח בשיחה אתו את הסגנון או את האידיאולוגיה שמרכיבים את האופי הלא שגרתי שלה, קשה לקבל תשובה חד משמעית. "סגנון, כמו אופנה, נוטה לצאת מהאופנה", הוא מסביר. "אני מתנגד לאדריכלים שמשתמשים בפאלטה אופנתית של שחור, לבן, אפור וקצת אדום בשביל לעשות אדריכלות 'עכשווית'. למה לחזור על אותם הצבעים כל הזמן?".

אלסופ עצמו מעולם לא התאים לאופנה כלשהי. הוא נוהג להעניק לבניינים שלו צורות משונות, על גבול ההזיה, ולצבוע אותם בגוונים עזים. חלק מהם מזכירים ציורים אקספרסיביים, מן הסתם בזכות ההשכלה האמנותית שלו והעיסוק הנרחב שלו בציור ובפיסול, לצד חיי המשרד. בין שמדובר בגורד שחקים מרשת צבעונית בסין או בתחנת רכבת-תחתית לונדונית שקירותיה צבועים בכחול-ים עמוק, נדמה שאלסופ מצליח ליצור בכל פעם מחדש פרויקטים פרובוקטיביים שמורכבים מדמיון עשיר ושפה חזותית מקורית. לפעמים הם זוכים לתשואות, לעתים קרובות לביקורת נוקבת.

בשבוע שעבר אלסופ הגיע לביקור ראשון בישראל לרגל סימפוזיון שהתקיים בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ועסק במערכת היחסים שבין אדריכלות ליופי. הסימפוזיון נערך בעקבות פרסום הספר "אדריכלות ויופי - שיחות עם אדריכלים על מערכת יחסים בעייתית" של החוקרת הישראלית-בריטית יעל רייזנר. לצדו התארחו גם האדריכל הישראלי-גרמני צבי הקר והאדריכל האיטלקי מריאן קולטי.

יופי הוא עניין יחסי והביטוי שלו באדריכלות הוא סובייקטיבי ותלוי לחלוטין בזמן, מקום והקשר תרבותי. הדיון בין המשתתפים באירוע התנהל באופן אקדמי ומנומס למדי ולבסוף הם החליטו כצפוי שלא להחליט. "האם אדריכלות צריכה להיות יפה? זאת שאלה שאין לה תשובה ברורה מלבד זאת שיופי הוא בוודאי ערך שצריך לשאוף אליו", אומר אלסופ. האם הוא חושב שהבניינים שלו יפים? "אל תחשוב שאני מתחמק מתשובה, אבל זה משהו שצריך לשאול את האנשים שמשתמשים בהם".

הוא נותן כדוגמה את הספרייה הציבורית שתיכנן ב-2000 בשכונת פקהאם בלונדון וזכתה בפרס סטרלינג של עמותת האדריכלים הבריטית המלכותית. שלא כפי שאפשר לצפות, אלסופ החליט להרים את אולם הקריאה על עמודים גבוהים כדי להמחיש לציבור הקוראים עד כמה הם קרובים למרכז לונדון. חזית אחת הוא ציפה באבץ בצבע טורקיז, את החזיתות האחרות בזכוכית צבעונית בגוונים של סגול, צהוב ואדום - כך שאיש לא יוכל להחמיץ את המבנה. "הספרייה היתה מיועדת ל-12 אלף קוראים וכיום מגיעים אליה פי שלושה יותר אנשים. לדעתי זה מלמד על החיבה שהאנשים רוחשים לבניין ולאסתטיקה שלו", הוא מפטיר.

הקולג' הדלמטי

אלסופ, בן 63, נחשב כיום לאחד מארבעת האדריכלים החשובים בבריטניה, לצדם של נורמן פוסטר, ריצ'ארד רוג'רס וזאהה חדיד. עם זאת, בזירה הבינלאומית הוא זוכה להכרה פחותה מהם. אף שהוא מלמד דרך קבע בכמה מוסדות יוקרתיים, הוא אינו משתלב בשום דיון אדריכלי עדכני, ולצד הפרויקטים שהצליח לממש עומדת שורה ארוכה של פרויקטים שנותרו על שולחן השרטוט, לעתים בגלל מה שהוגדר כ"דמיון יתר" ולעתים בגלל חוסר כדאיות כלכלית.

הוא החל לעסוק באדריכלות עוד כשהיה נער, זמן קצר לאחר שאביו מת, ובמקביל הוא רכש השכלה אמנותית רחבה. כשהתחיל את לימודיו הרשמיים בבית הספר היוקרתי AA, הוא היה מצויד ב"נוקשות של עולם האדריכלות ובחופש של הציור והפיסול", כלשונו. כסטודנט הוא בלט מיד ובגיל 23 כבר

זכה במקום השני בתחרות התכנון של מרכז פומפידו בפאריס. לאחר סיום לימודיו עבד במשך ארבע שנים בסטודיו הניסיוני של סדריק פרייס לפני שפתח משרד משלו.

אחרי כמה פרויקטים בקנה מידה קטן ובינוני הוזמן אלסופ, בראשית שנות ה-90, להשתתף בפרויקט ההתחדשות הענק של נמל המבורג. הוא תיכנן שם מסוף מעבורות חדש שצורתו מזכירה מעבורת. ב-1994 הוא פרץ לתודעת הקהל הבינלאומי כשזכה בתחרות התכנון של הוטל דה דפרטמון במרסיי (בניין גדול המשמש כקריית הממשלה המחוזית). בניין אחר שלו שזכה לשבחים רבים הוא הקולג' לאמנות ועיצוב של אונטריו בטורונטו שנבנה עשור לאחר מכן. את הבניין במרסיי מכנים כיום "הכחול הגדול"(Le Grand Bleu) בשל צבעו הכחול העז; את הקולג' באונטריו מכנים "הדלמטי" בגלל הכתמים השחורים והלבנים שמעטרים את חזיתותיו.

בדרך הוא הספיק לפרק את המשרד שלו פעמיים, בכל פעם בשל קשיים כלכליים אחרים. הוא מודה כי אינו חזק בניהול כספים - "הם מוציאים את כל הכיף מהעבודה שלך כאדריכל", הוא אומר. כיום הוא עומד בראש הסניף הלונדוני של RMJM, משרד האדריכלים השביעי בגודלו בעולם, עם 1,000 אדריכלים שפרושים משנחאי ועד ולדיווסטוק. האכסניה הזאת מאפשרת לו להתמקד באדריכלות ובאמנות ולהוציא לפועל פרויקטים שנראו בעבר דמיוניים אפילו בעיניו.

הרוח החופשית

מי שמצפה לפגוש דמות של אדריכל עם משקפיים במסגרת שחורה וחליפה גזורה היטב עשוי להתאכזב. הוא לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וז'קט פשוט. שערו האפור הפרוע משוך לאחור בחוסר תשומת לב. "לעתים קרובות אדריכלים נוהגים להתלבש ולהתנהג כמו רואי חשבון, זה נורא משעמם אותי", הוא מסנן. כשאנחנו מתיישבים לראיון בבית קפה על חוף הים של תל אביב, הוא מוציא חפיסת סיגריות מוזהבת ומכשיר בלקברי עם כיסוי בצבע כתום ניאוני. כשהוא מניח אותם זה לצד זה אפשר לחשוב שמדובר במודל רעיוני לבניין חדש. הוא מסכים עם התובנה ומיד פורץ בצחוק.

כשאני אומר לו שהבניינים הססגוניים שלו משקפים במידה רבה את אישיותו, הוא מודה לי על המחמאה ואומר כי אחת הבעיות של האדריכלות העכשווית היא "מחסור באישיות", כדבריו. "הציבור הרחב יודע להגיב לאדריכלות אף על פי שהוא לא מבין כלום בתחום. בבריטניה יש לנו למשל הרבה כנסיות מאוד יפות שיצאו משימוש ונהפכו לאתרי תיירות. לדעתי זאת תגובה ישירה לחלל ולאסתטיקה שלהן. באדריכלות של ימינו, או לפחות במרביתה, אין הערכים האלה ואין שאר רוח. כשאני מתכנן בניין אני חושב כיצד אני יוצר באמצעותו חוויה".

כיצד הרצון שלך משתלב עם מה שבונים כיום בפועל בבריטניה?

"95% זה פשוט בניינים סתמיים. הם דואגים לך למחסה מפני הרוח והגשם, לעתים גם לחלל סביר. אבל לא כל בניין זה אדריכלות. באופן אירוני אני חולק על הביקורת של הנסיך צ'ארלס כלפי הסביבה הבנויה (הנסיך ידוע כאחד המתנגדים הבולטים לאדריכלות עכשווית). הבעיה היא שהוא לא ממש יודע להבחין בין אדריכלות מודרנית טובה לבין אדריכלות מודרנית בינונית".

אחד הבניינים מלאי האישיות של אלסופ, שאף התקבל בקונסנזוס רחב יחסית, הוא האגף החדש של הקולג' לאמנות ועיצוב של אונטריו. אלסופ בחר להניף בניין מלבני חדש מעל הבניינים ההיסטוריים של הקולג' כסמל לרוח החופשית והיצירתית של המקום. הוא הציב אותו על עמודים צבעוניים דקיקים וחיפה אותו במערכת פנלים שחורים-לבנים. החיבור לאגף החדש מתבצע באמצעות גרם מדרגות אלכסוני בצבע אדום שפורץ החוצה מבניין הלבנים המקורי. אנשים שמתבוננים בתמונות מתקשים להאמין שמדובר בבניין שנבנה באמת. אגב יופי ואדריכלות, מתברר שהפרויקט הגדיל ב-300% את מספר הפונים ללימודים בקולג', וראש העיר טורונטו אף טען באוזניו של אלסופ כי מאז חנוכתו עלה מספר התיירים בעיר ב-3%.

איבוד שליטה

הדיון על השימוש של אלסופ בצבעים עזים ובצורות משונות נמשך לכל אורך הראיון. הוא מסביר כי הפעולה של ציור, של איבוד שליטה הכרוך בחוסר דיוק ובאינטואיטיביות, מקרב אותו למסתורין של המצאת אדריכלות חדשה. על קיר המשרד שלו בלונדון תלוי קנווס ברוחב 10 מטרים. הרעיונות שלו מופיעים שם לראשונה כציורים ענקיים ולאחר מכן נסרקים לתוך המחשב ונהפכים לפרויקטים פנטסטיים. הוא סבור למשל שהערים האירופיות והאמריקאיות אפורות מדי: "עשיתי די כדי להבין ולדעת שאנשים מגיבים בצורה חיובית לצבע".

את תחנת הרכבת התחתית של נורת-גריניץ' בלונדון, פרויקט שתיכנן ב-1999, הוא בחר לצבוע בכחול עז. באמצעות תכנון הנדסי מוקפד הוא הצליח "לשחרר" את החלל מעמודים מיותרים ולתת לנוסעים אזור המתנה פתוח לחלוטין. כלפי חוץ התחנה נראית אולי סטנדרטית לחלוטין, אבל הפנים שלה הוא ללא ספק הפתעה. "כשאתה נכנס פנימה אתה נפגש בעולם אחר לגמרי, מביט למעלה ורואה כל מיני עצמים תלויים. זה כמו להביט בציור של פירנזי (אמן איטלקי מהמאה ה-18 שידוע בציוריו הדמיוניים)".

לאיזה זרם האדריכלות שלך מתחברת?

"תמיד הרגשתי קצת מנותק מכל זרם באדריכלות, אני חושב שזה תוצאה של הניסיון שלי באמנות. הרי באמנות אתה חופשי לחלוטין לעשות כל צורה וכל דבר. אנשים חושבים שבאדריכלות אי אפשר להוציא לפועל כל דמיון, אבל זה לא נכון. בעידן שלנו אפשר לעשות הכל".

השאלה היא, האם העובדה שאפשר להוציא לפועל כל בניין פירושה שאכן צריך לעשות זאת. בינתיים נראה של"סגנון" של אלסופ יש מעריצים רבים. הוא עסוק היום יותר מאי-פעם בפרויקטים בכל רחבי העולם. בסין קונים את הפנטסיות שלו בהתלהבות יתרה. כנראה יש לכך קשר לשנים של דיכוי באמצעות אדריכלות קומוניסטית אפורה.

אלסופ מעולם לא חשש להתבטא בנחרצות, לעתים כמעט בוולגריות, כלפי עמיתיו למקצוע. את דייוויד אדג'יה, אדריכל גנאי-בריטי ידוע, הוא מגדיר כ"אופנתי מדי". לזאהה חדיד הוא חולק שבחים, אבל סבור שהאדריכלות שלה צפויה מדי. "נניח שהיא היתה מתבקשת לתכנן את החוף הזה", הוא אומר ומצביע בידו השמאלית לעבר חוף פרישמן. "בלי לשמוע בכלל מה היא חושבת, הייתי יכול לצייר לך כאן ועכשיו מה היא עומדת לתכנן. אין הרבה הפתעות אצלה ובאדריכלות שלי דווקא יש".



בניין הקולג' לאמנות ועיצוב של אונטריו בטורונטו. מכונה ''הדלמטי'' בגלל הכתמים שמעטרים את חזיתותיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו