בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה חדשה לשרון פוליאקין לרגל זכייתה בפרס רפפורט

בדומה לחקלאים, גם פוליאקין מחויבת לפירות שמניבה יצירתה, והפעם היא מציגה שדה של דלעות. מבחינתה, הבורות היא דווקא מקור לכוח ולניסיונות חדשים

תגובות

בתערוכתה החדשה של האמנית שרון פוליאקין, שתיפתח הערב במוזיאון תל אביב לרגל זכייתה בפרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר, מוצגות עשרות עבודות בגדלים ובטכניקות שונים, ואלה כוללות דימויים רבים, מוכרים בצד חדשים. עם זאת, נדמה כי דיוקנה העצמי של פוליאקין, המצויר בכמה גרסאות, יכול לשמש מפתח לקריאת התערוכה. דיוקן זה מציג אותה כשפיה חסום, זהותה המגדרית אינה ברורה והיא נראית בו מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי, פניה חרושות קמטים ומבטה מעיד על ניסיון חיים ארוך. בדיוקן היא מזכירה איכר, פועל אדמה קשה יום היוצא מדי בוקר אל שדות לא מעובדים ולא במקרה התערוכה נקראת "שדה בור".

"שאלה שתמיד מעסיקה אותי היא אם האמן צריך לדבר, איך הוא צריך לדבר. האם הוא שורף את עצמו כשהוא מדבר או שבעצם הדיבור חיוני כי קשה להעביר דברים רק דרך הדימוי", אומרת פוליאקין כשהיא מדברת על דיוקנה האילם מול המצלמה, בעבודת וידיאו שצולמה לפני כשנתיים כחלק מסדרת מונולוגים קצרים שערכה גלריה גורדון התל-אביבית עם אמניה (ואפשר לצפות בה באתר הגלריה). תהיות אלה מאפיינות את פוליאקין, ציירת, דפסית ומורה מוערכת.

בחירתה בשם התערוכה מצביעה על אמביוולנטיות דומה לזו שהיא מעלה בשאלת הדיבור. היא מספרת כי השם התחיל דווקא מהמלה "ignorance" באנגלית: "פרט לכך שאהבתי את הצליל שלה, חשבתי על המקום שלי מול גוף ידע שקיים בעולם והיה יותר נפוץ וזמין לאנשים כמוני אך לי הוא לא זמין היום".

הכיסופים לתקופות שלא חוותה ולאפשרויות יצירה ולימוד המאפיינות כל תקופה ותקופה כזו מלווים את פוליאקין כמעט מתחילת דרכה האמנותית ועד היום. דוגמאות לכך הן שימושה החוזר בדמות דפס צעיר ונוגה העובד בסדנה, בהמשך לדימוי שראתה בתחריט מהמאה ה-16, או הבחירה להתבונן בציור הפרסקו המפורסם של רפאל "אסכולת אתונה", המתאר ומפאר את גדולי הפילוסופים והסופרים ביוון העתיקה. "איני דוברת חמש שפות, איני יכולה לעמוד על הקתדרה", היא אומרת. "הכלים שלי איגנורנטיים, ויזואליים, אינטואיטיביים וכריזמטיים והבנתי שחולשתי היא הכוח שלי כאמנית".

לא במקרה, בתרגום השם לעברית נוספה גם המלה שדה. "אני עסוקה בשדה מאז שהתחלתי לעסוק באמנות", מצהירה פוליאקין. "שדה כמקום, כמקום הדורש מחויבות ומסירות. המסירות היא מהות השאלה למה האמנות חשובה. חשבי מה קורה כשהגידול של חקלאי אינו מצליח, אם הולכות העגבניות, מה קורה לחקלאי ולחברה. אותה שאלה אני מעוניינת לשאול על האמן".

שרשרת של סקיצות

במרכז התערוכה תלוי דיפטיכון גדול ממדים, ששמו כשם התערוכה. מופיע בו בית חרושת לטקסטיל מהמאה ה-19, דימוי שהגיע ליצירה מתחריט שראתה האמנית בספר על אודות המהפכה התעשייתית.

בציור נשקף מרחב צפוף של נולי אריגה ענקיים. על אף הזיהוי הפונקציונלי והתעשייתי, ככל שהמבט מתעכב עולות אסוציאציות קשות יותר ויותר: הפרספקטיבה העמוקה מעוררת תחושה של מרחב קלאוסטרופובי ואינסופי גם יחד, גלילות הבדים המסודרות בשורות נדמות כגופות עטופות והאתר נדמה כבית חולים מאולתר או גרוע מכך - כמכשיר עינויים ענקי. על שני חלקי הדיפטיכון מוטבעת צללית שחורה של דלעת גדולה.

על נוכחות הדלעות בציור כותבת אוצרת התערוכה, טלי תמיר, כי מדובר ב"יצירת מצב מתעתע שבו הטכנולוגיה התקפלה על החקלאות, חלל בית החרושת התמזג עם מרחב השדה ורק הפועל-פרולטר נעדר מן הציור - כאילו התאחד ונבלע כליל בדמות הצייר, ש'מעבד' את משטח הציור ומתמודד מולו בזיעה ובמאמץ, כאיכר המגדל את דלעותיו".

את קנאתה באותם חקלאים ועובדי אדמה תיעלה פוליאקין מאז ומתמיד לסטודיו שלה ברשפון, שהיא באה אליו מדי בוקר ממקום מגוריה ברעננה. "השדה שלי הוא מרחב העבודה שלי, המקבל אופי של נוף", היא אומרת. זה כמה שנים שלא רק הפירות שהיא קוצרת עומדים במרכז תערוכותיה אלא גם השאריות והחומרים המשמשים אותה בתהליך היצירה: שפופרות צבע מעוכות, עפרונות, קערות ערבוב לצבע, צלחות שבורות, מברשות שכבר אי אפשר להשתמש בהן; וגם - קונסטרוקציות שהיא ממציאה ובונה, המשמשות אותה לצייר בתנועות גדולות ונהפכו יחד ולחוד לעבודות בפני עצמן, "ציורובייקטים", פסלים המעידים באותה נשימה על הפעולה הציורית שקדמה למצבם הנוכחי.

אם בעבר השילובים האלה הופיעו כאובייקטים התלויים או שעונים על הקיר, הפעם הם קיבלו מעמד ונוכחות אחרים לגמרי. בפנים התערוכה נפרש שדה דלעות המורכב מ-15 טוטמים שעל ראשיהם מוצבות יציקות ברזל של הדלעת. תמיר עומדת על הקשר בינם לבין "טורסו של גבר צעיר" ופסלים נוספים של קונסטנטין ברנקוזי. כל גוף כזה שונה ממשנהו: לאחד בסיס של ספר עב כרס וישן, לאחר מחוברות יציקות מברזל ועוד. "האובייקטים הם סקיצות לרישומים, שהם סקיצות לציורים והציור עצמו מייצר חומר לאובייקט הבא", מסבירה פוליאקין.

בציורים אחרים אפשר למצוא התייחסות לאולד-מאסטרים רבים וליצירותיהם החשובות: תיאודור ז'ריקו וציורו "רפסודת המדוזה" מ-1819, תחריטים שונים של אלברכט דירר ו"זוועות המלחמה" - סדרת התחריטים המצמררת של פרנסיסקו דה גויה מתחילת המאה ה-19, שנוצרה בהשפעת המלחמה בין חצי האי ספרד לצרפת.

סדרת ציורים מפתיעה ויוצאת דופן בגוף העבודות העשיר של פוליאקין מוצגת כיחידה נפרדת. במרכז ציורים אלה מופיע כתם שחור של פסנתר המצויר מזוויות שונות. לא רחוק מהם מונחים על הרצפה קלידי פסנתר ששימשו את פוליאקין ככלי ציורי וכעת על הקלידים כתוב "רחמי שמים". פוליאקין מספרת כי נקודת המוצא לעבודות אלה היא ההיסטוריה המשפחתית שלה: "גדלתי למשפחה של מוסיקאים וגם אני ניגנתי מגיל צעיר". הפסנתר המצויר הוא הפסנתר שליווה את פוליאקין בילדותה. בצעד מפתיע, היא ביקשה מאביה האדריכל שירשום את הפסנתר בעבורה והוא צייר אותו מכמה זוויות שונות.

אף על פי שהיא מציגה סדרת הדפסים בתערוכה, נדמה כי היא התרחקה מעט מההדפס. ועם זאת, היא ממשיכה להתבונן בהדפסים, שכן "כל הכניסה לעולם האמנות היתה דרך ההדפס". פוליאקין, שנולדה ב-1964 בחיפה, סיימה את לימודיה במחלקה הגרפית בבצלאל ולאחר מכן נרשמה לקורס בתחריט בסדנה של אריק קילמניק בירושלים. היא נשארה לעבוד שם במשך 15 שנה, תקופה שבה עבדה עם גדולי האמנים הישראלים והיתה למומחית לטכניקות הדפס שונות.

"זו טכניקה מדהימה", היא אומרת. "התוצאה הסופית אמנם שטוחה על נייר אבל יש מאחוריה חלל שמכיל המון עבודה פיסית, תנועה ופעולות. זהו חלל שדוחס לתוכו זמן, מקום ופעולה". היא מסבירה כי במשך שנים ההדפס היה הכי זמין לה. זה זמן רב שהיא מנסה "לשחרר את היד מהמגבלות של ההדפס ולגעת ישירות בחומר. רואים את השינוי גם בסדרת ההדפסים החדשה שבה רואים את הניסיון בצבע. לא רק ציור יכול להתקרב אל ההדפס אלא גם להיפך וזו פעם ראשונה שאני מצליחה לחשוב כמו ציירת על הדפס. זה ממש גילוי".

אילו תחושות יוצרת ההיקשרות שלך לתחריט ולהדפס במפגש עם העולם הרחב יותר?

"זה לא פשוט. כשיצאתי מהסדנה היה לי קשה לשבור את הדימוי שלי בעיני אנשים כדפסית, גם אחרי שהצגתי ציור היה קשה לאנשים לתפוש אותי אחרת. אני ממש לא מסוכסכת עם ההדפס. אני חושבת שהדפס טוב הוא כמו ציור טוב, ולפעמים אף יותר. הדפס הוא אהבה מאוד גדולה שלי וברור לי שהמחשבה שלי מונחית על פי מה שלמדתי מהדפס".

70 מכחולים

פוליאקין משמשת כראש המחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה מאז 2007 ומלמדת גם במחלקה החדשה לאמנות בבית הספר שנקר.

בעוד שסגירתן של מספר סדנאות הדפס עברו בשתיקה, את דווקא שמרת על חשיבות המדיום באוניברסיטת חיפה ובשנקר. איך זה מתקבל בקרב התלמידים?

"זו ממש משימה בשבילי. משנה לשנה רואים התבגרות בעבודות שסטודנטים עושים בסדנה. אולי זו קלישאה אך אני מאמינה שהרבה יותר קל ללמוד על אמנות ולשאול על אמנות דרך הדפס, בעיקר משום שיש להתמודד עם כל ההיבטים הטכניים כמו להאיר אור וצל ועוד. וחוץ מזה, עשייה בסדנה מכילה גם מפגש חברתי שהוא לא פחות חשוב".

מתי התחלת "לחרוש" את הציור?

"זה התחיל מתוך ההדפס. כשעבדתי בסדנה למדתי שם גם נגרות, למדתי לעבוד על המכשירים ובניתי. העניין של בניית אובייקטים וכלי עבודה כבש אותי. הכלי הראשון התחיל משני מכחולים שחיברתי יחד כשניגשתי לצייר את ונוס של ולסקז. והיה משהו מיוחד ברגע שנוצרו שני קווים ולא אחד. יש משהו בקו אחד שהוא נורא דרמטי והיה בי רצון לפוגג את הדרמה. כך נולדו גם מתקנים של עשרה מכחולים שציירו באופן טבעי מעין שבילים, ואז בהחלטה מגלומנית משהו, החלטתי לעשות גם מתקן אחד המורכב מ-70 מכחולים. כמו לשמוע תזמורת שלמה".

מה התפקיד של הבעייתיות המגדרית בעבודותייך?

"כשאני מסתכלת על התערוכה או על העבודות שלי, הנושא הזה כל הזמן עולה. אולי הדבר שהכי בולט הוא ההחלפות בין גבר לאשה, להתבונן בגבר ולהיות מסוגלת לראות אותי כאשה במקום הזה. כל האמנים שאני מסתכלת עליהם הם גברים. כשציירתי את 'צייר אלמונית', קרה שם משהו מעניין כששמתי לב שאני נראית בו עם זקן. זה נורא הבהיל אותי. אני נראית בו כמו גבר, באיזשהו אופן זה פתח בשבילי משהו יותר גלוי. אני בטוחה שההיסטוריה מלאה בציירות אלמוניות".

פרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר, ולאחר מכן מלחמת לבנון השנייה, הובילו אותך למשברים גדולים שהופיעו לאחר מכן בעבודות. כיצד את חווה את המציאות הפוליטית כיום?

"זה באמת היה שבר. האינתיפאדה היתה מעל הראש שלנו בירושלים. אני זוכרת את תחושת ההיסטריה שחשתי אז. למשך תקופה הפסקתי לעבוד והעבודה הראשונה שיצרתי נקראה 'אוקטובר' ונעשתה בצבעי דגל פלסטין, שחדרו מאז ללקסיקון שלי. בצדו יש גם את הכחול-לבן, את הדגל הישראלי.

"אני לא רוצה להישמע פסימית", היא מוסיפה, "אבל באופן כללי אני עדיין חשה את השבר ואת האסון. זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בתערוכה. אבל יש לזה גם צדדים טובים והם קשורים למקום החינוכי שאני מאוד מאמינה בו. במיוחד במקום המיוחד שבו אני מלמדת בחיפה, מזדמנים לי מפגשים שיש בהם משהו מאוד מנחם. אני מאמינה שהסביבה ואני מצליחים לגשר על תחושת שבר זו ברמה האישית".



שרון פוליאקין: ''צבעי דגל פלסטין חדרו ללקסיקון שלי''


''דיוקן עצמי עם כובע ופס ירוק'', 2009



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו