בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנדריאס שטאייר בכבלי הצ'מבלו

אלבום חדש של אנדריאס שטאייר, "וריאציות גולדברג" של באך, בצירוף די-וי-די שבו הוא משוחח על היצירה. וגם: חזרה אל ביצוע מומלץ של ה"יוהנס-פסיון"

תגובות

כפי שכבר ציינתי כאן לא פעם, אנדריאס שטאייר נמנה עם קומץ אמני המקלדת הכי חשובים והכי מעניינים של ימינו - הכלים שהוא מתמחה בהם הם צ'מבלו ופורטפיאנו. דוגמאות בולטות לאמנותו, באוזניי, הם שני דיסקים שבהם הוא מככב כסולן (בפורטפיאנו) בקונצ'רטי של מוצרט (עם נגני "קונצ'רטו קלן", הקלטה טלדק, שנות ה-90), ודיסק שבו הוא מנגן (שוב בפורטפיאנו) שתי סונטות לפסנתר וכינור של בטהובן עם עמיתו הכנר הגרמני דניאל שפק (הרמוניה מונדי, 2006).

באחרונה הופיע דיסק חדש מידי שטאייר (הקלטה: הרמוניה מונדי) ובו יצירת מופת שכמו חיכתה שנים רבות לטיפולו: "וריאציות גולדברג" של באך. שטאייר מנגן אותה בצ'מבלו - הכלי אשר לו נועדה במקור.

בצ'מבלו (וגם בפורטפיאנו) לכל כלי יש צליל שונה, בעל צבע נבדל ויכולת גיוון אחרת - לפי הקונצפציה של מי שבנה אותו. הפעם בחר שטאייר בשחזור של צ'מבלו מהמאה ה-18, פרי עבודתו של בעל מלאכה המבורגי ושמו הירונימוס אלברכט האס (הדגם המקורי שמור במוזיאון בבריסל). במאמר מעורפל למדי בחוברת הנלווית לאלבום מסביר שטאייר כי צ'מבלו זה, כפול מקלדת ורב רגיסטרים, הוא המשוכלל ביותר שנבנה בתקופת הצ'מבלי. אין לקשור לצ'מבלו של האס, מוסיף שטאייר ומדגיש, גינויים שחוקרים אותנטיסטים (מאז שנות ה-60) נהגו לשלח במיני צ'מבלי מפלצתיים שנבנו במאה ה-20.

כאשר מאזינים לצלילי "צ'מבלו האס", בדיסק החדש, מתרשמים כי אכן בוקעת ממנו סונוריות עשירה יחסית לצ'מבלי אחרים (אבל באוזניי לא יותר "יפה"). יש לומר, עם זאת, כי ההתרשמות מתקבלת על סמך הקלטה של הצ'מבלו, כלומר האזנה לתפוקה שמיקרופונים תפסו מעמדה סמוכה לכלי. יתכן בהחלט כי בהאזנה לצ'מבלו זה בתנאי מציאות - בקונצרט - סגולותיו המיוחדות מוחשיות הרבה פחות.

אגדה מפוקפקת

וריאציות גולדברג של באך הן יצירה חידתית מבחינת המניע להולדתה - עד היום לא ברור מדוע באך בכלל חיבר אותה. האגדה הנחמדה על הזמנה מאת הרוזן קייזרלינג שביקש מוסיקה שתעזור לו להירדם - ושתנוגן בידי צ'מבלנו הפרטי (יוהן גוטליב גולדברג) - כבר אינה נחשבת אמינה.

במונולוג מצולם, המופיע בדי-וי-די הנלווה לאלבום החדש, מעיר אנדריאס שטאייר כי לא סביר שמישהו היה עשוי להזמין מבאך יצירה שנגינתה נמשכת שעה ועשרים דקות. יש השערה חליפית? בהחלט. לדעת שטאייר (המדבר בטון פסקני למדי) באך כתב את היצירה כדי להתפרסם בקרב מוסיקאים מקצועיים ברדיוס גיאוגרפי רחב, לאחר שהרגיש מחנק בקריירה בעיר מושבו לייפציג.

שטאייר מזכיר בהקשר זה פרט מעניין שברגיל אינו מובלט: לאחר ארבע שנים בתפקיד הקנטור של כנסיית תומס בלייפציג, שנים שבהן הוליד עשרות קנטטות חדשות מתוקף דרישות המשרה, המעיין הבאכי הואט מאוד, והיוצר עסק בעיקר במיחזורים של יצירות קודמות. וריאציות גולדברג נולדו בתקופה המאוחרת הזאת, והן ביטוי לאמצעי שבחר באך, כווירטואוז מקלדת, כדי לנסות לפרוץ מתוך כבלי הסיטואציה הלחוצה שבה היה נתון.

כותרתה המלאה של היצירה, כפי שפורסמה בנירנברג ב-1742: "אריה עם וריאציות שונות, לקלאוויצ'מבלו בעל שתי מערכות מנענעים. חובר לשם גרימת קורת רוח לחובבי מוסיקה". אנדריאס שטאייר, אמן צ'מבלו גדול של ימינו, מדגיש מאוד את העובדה שהיצירה נכתבה לצ'מבלו בעל שתי מערכות מנענעים, כלי שמאפשר נגינה בשיכול ידיים. בשבילו, כך אמר, ביצוע היצירה בפסנתר הוא ניסיון לרבע את המעגל.

מה עוד יש לומר על וריאציות גולדברג? חשובה מכל העובדה שאין אלה וריאציות במובן המוכר השכיח; אין כאן מנגינה שעוברת גלגולים ועיטורים, אלא תשתית קבועה שעליה נבנות המצאות מלודיות ומבניות וסגנוניות מגוונות (30 וריאציות).

התשתית הקבועה היא מהלך מסוים בקול הבאס של המירקם הרב-קולי, שורת אקורדים בסיסית ששימשה גם מלחינים בארוקיים אחרים. בראייה זו, מנגינת המחול האטי (סרבנד) הפותח את היצירה אינה הנושא, אלא אחת האפשרויות של בנייה מלודית - על התשתית הנתונה. במלים אחרות: ה"אריה" הפותחת נתפשת כנושא משום שהיא מנגינה פשוטה, שירתית, שונה בנימתה הרטורית-מוסיקלית מרוב הקטעים (וריאציות) שבאים אחריה, ומשום שהיא מוצבת בתחילת היצירה.

כל זה כמובן אינו ממצה את פלאי וריאציות גולדברג. במאמר שצירף הפסנתרן מאריי פראיה לביצוע מוקלט שלו, לפני שנים אחדות, הוא שואל איך ייתכן שכל כך הרבה המצאה, דמיון ופנטסיה בקעו מתוך סדרה פשוטה של אקורדים. חלק מהשאלה לא ייפתר לעולם, עונה שם פראיה לעצמו, מפני שאין אפשרות להנהיר גאונות בכלל ואת זו של באך בפרט. מאריי פראיה, אגב, מפרש חלקים מסוימים ביצירה כתיאוריים ממש; הווריאציה האטית המפורסמת, מס' 25, נתפשת אצלו כמתארת את צליבתו של ישו.

בווריאציות גולדברג - אחת הדוגמאות הכי נעלות של הגשמת אחדות בתוך ריבוי - ההיבט האינטלקטואלי, הברקות שבאך מן הסתם הועיד להערכתם של מקצוענים, אינו בא בשום פנים על חשבון המסר הנגיש לכל אוזן. הפסנתרנית הקנדית אנג'לה יואיט, שהפיקה ביצוע מלהיב לווריאציות (בפסנתר) הזכירה שהן פשוט מקרינות שמחה, בקטעים רבים, בעיקר באמצעות דילוגים באינטרוולים (מרווחים) רחבים.

שיא השובבות מגיע בווריאציה האחרונה: באך משלב בה שתי מנגינות עממיות, שאחת מהן זומרה בזמנו במלים "סלק וכרוב הרחיקוני לבלי שוב; אילו היתה אמא מבשלת מנת בשר, אולי הייתי נשאר".

מה ששטאייר שומע

חזרה אל עילת העיסוק בווריאציות גולדברג, והיא האלבום החדש בכיכובו של שטאייר: גם אותנטיסטים קיצונים מודים כי חזרה אמיתית אל החוויה המוסיקלית הבארוקית אינה אפשרית, ולו משום שאוזנינו ומוחנו כבר נשטפו במוסיקה של המאה ה-19. במקרה זה מדובר בעיקר בשטיפה בצלילי פסנתר.

אישית, איני מאמין שמאזין רגיל בן ימינו ("רגיל" הוא מונח בעייתי כמובן), ולו שקדן ובעל סקרנות היסטורית, יוכל להרגיש - נוכח וריאציות גולדברג בצ'מבלו, ואפילו בנגינה רבת הרגישות של שטאייר - את עוצמת החוויה שמספק ביצוע היצירה בפסנתר. ניואנסים ששטאייר ועוד כמה עשרות צ'מבלנים שומעים, גם בגלל קרבתם (הקונקרטית) אל הכלי, אינם זמינים באמת לרוב הגדול של חובבי באך.

גם מי שכבר עבר מהפך בארוקיסטי ומרגיש ששילוב פסנתר במקום צ'מבלו ביצירות תזמורתיות או ווקאליות של באך הוא מעשה צורם שעטנזי, לא צריך לוותר על פסנתר כשמדובר ב"וריאציות גולדברג" או ביצירות אחרות של באך לכלי מקלדת. הלוואי ששטאייר עצמו יקליט את היצירה הזאת בפסנתר, מעשה שנתפש אצלו מן הסתם כעבירה אסתטית חמורה.

שורה תחתונה: הביצוע של אנדריאס שטאייר לווריאציות גולדברג של באך הוא בעיקר דיסק לאספנים, למאזינים שינסו להעשיר באמצעותו את תפישתם. ועוד הערה: את הדי-וי-די המצורף לאלבום אפשר לכנות "קצר וצחיח". שטאייר מדבר בענייניות, בטון מונוטוני שקט מדי, הרחוק מלהיות מלהיב. כוחו בנגינה, לא בהקדמות לה.

ה"יוהנס-פסיון" של באך זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת על במותינו, ומדובר בשלושה אירועים שונים: השבוע תישמע היצירה בשני ביצועים, אחד בערים הגדולות בניצוחו של זיגיסוולד קאוקן (עם "סולני באך הישראלים"), ואחד בפסטיבל אילת בניצוחו של פול מקריש (עם "קונסורט גבריאלי" הבריטי).

שני ביצועים אלה יתנהלו בשיטת ה"אין מקהלה" - קבוצת הזמרים הסולנים תשיר גם את הפרקים האנסמבליים. בנוסף, בתחילת אפריל ישירו את הפסיון זמרי "האנסמבל הקולי החדש" (מקהלה קטנה) בניצוח יובל בן-עוזר. ההצטברות הפסיונית הזאת היא תירוץ לאזכור ביצוע מוקלט מומלץ.

ההמלצה: הקלטה משנות ה-80 ( שחודשה ב-1999, תוצרת הרמוניה מונדי) בניצוחו של הבלגי פיליפ הרווחה, עם סולנים מצוינים ובראשם הבאס הענוג פטר קוי והסופרן ברברה שליק. בגרסה זו משולבת אמנם מקהלה ("קולגיום ווקאל" מהעיר גנט), אבל במספר משתתפים קטן. התוצאות מרשימות. עיקר תפארתו של ה"יוהנס-פסיון" היא על פרקי המקהלה הקצרים, הדרמטיים, בין בפי מקהלה ממש ובין בפי קבוצת סולנים שמתפקדת ככזאת. אלה המחזות באכיות גאונית, תיאטרון-מוסיקלי (יש יאמרו - אנטישמי) של מעמדים שבהם דורש ה"המון" (קבוצות מסוימות מיהודי ירושלים) מהנציב הרומי להוציא את ישו להורג.

ביצוע קטעים כאלה בקונצרטים פומביים בישראל אמור לכאורה לעורר התנגדות (לפני עשרות שנים היו אכן מהומות בקשר לכך), אבל כיום אין החומרים הקשים של הפסיון - סיפורים מהברית החדשה שהולידו איבה נוצרית בת מאות שנים ומוגשים אצל באך בלבוש מעצים, מעורר צמרמורת - מעוררים פולמוס כמו במקרה של ואגנר. הסבר אפשרי אחד, בהחלט לא ממצה: יוהן סבסטיאן באך חי במאה ה-18, האנטישמיות שלו היתה נורמלית ושגרתית כמו של כולם. ריכרד ואגנר, במאה ה-19, היה אנטישמי מיוחד.



אנדריאס שטאייר. כוחו בנגינה, לא בהקדמות לה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו