פופ | בשבחי הפריחה המאוחרת

"אלבו" מוכיחים שברוקנרול לא חייבים לחיות מהר ולמות צעיר. לוסינדה ויליאמס מבהירה למה כל כך הרבה מוסיקאים אמריקאים מעריצים אותה

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

יש לי חולשה לפורחים מאוחרים כמו "אלבו"; להקה שחבריה השמנמנים והמזוקנים מגרדים את ה-40 ורק לפני שלוש שנים החלה להריח את ההצלחה הגדולה. ב-2008 זכה אלבומה של "אלבו" "The Seldom Seen Kid" בפרס מרקורי ושיחרר את הלהקה מנישת חביבי המבקרים ונושאי הכינוי המחמיא-אך-בעייתי "קולדפליי לעשירים" היישר - ונגד כל הסיכויים - לתוך אהבת ההמונים; לבמות של איצטדיוני ענק, למכירת מיליוני עותקים ולשערי המגזינים שהכתירו אותם "הלהקה הישנה הטובה ביותר בבריטניה", פרפראזה על הרדיפה המתמדת של שבועוני המוסיקה האנגליים אחרי הדבר הגדול הבא.

מבקרי רוק, ואני בתוכם, לא ממש יודעים איך לאכול סיפורים כאלה. התרגלנו ללהקות שנמשחים בשמן סופרלטיבים מופרכים עוד לפני שהוציאו סינגל ראשון, ואחרי שנתיים נותרות כזיכרון עמום ואפור. זו דרכו של הרוקנרול, לא? מוטב להישרף מלדעוך; לחיות מהר ולמות צעיר.

אז מה פתאום פריצה בגיל פרישה ועוד כשמלבד "One Day Like This" אין באמתחתה אף להיט? "Build A Rocket, Boys!", החדש של החמישייה המנצ'סטרית, מספק הסברים טובים. "אלבו" היא רצה למרחקים ארוכים. תיאור זה הולם לא רק את קצב התקדמות הקריירה שלה - האלבום החדש כבר נכנס למקום השני במצעד הבריטי - אלא גם את המוסיקה שהיא מנגנת.

השירים של "אלבו" לוקחים את הזמן ומתפתחים באטיות מתודית. הם בנויים משכבות צלילים ומלודיות שנערמות אחת על גבי רעותה; ממשיכות לנוע בנתיב המקורי ומתמזגות זו עם זו בהרמוניה. על בסיס הגיטרה-בס-תופים-קלידים מונחים באלגנטיות מיתרים סינמטיים, כלי נשיפה כלים בארוקיים ומקהלות ילדים, מבלי שייגרם עומס יתר. זה קורה, לדוגמה, בפתיחה המצוינת, "The Birds", או בשיר ,"With Love" שסופח לתוכו אלמנטים ותפקידים שמפנים את ההובלה זה לזה בדינמיקה קבוצתית מושלמת עד לשיא שמגיע בחלק האחרון.

אם ה"בטא בנד" היו לוקחים ציפרלקס במקום פטריות מקסיקאיות, ככה הם היו בוודאי נשמעים. ההתבגרות עושה טוב ל"אלבו". השקט, האנדרסטייטמנט, הרצינות, הטקסטים שמתגעגעים לנעורים והמלנכוליה שמאפיינים אותה מתחילת הדרך, הולמים יותר את גילם של חבריה כיום.

זה ניכר במיוחד בקול של גאי גארווי, שמחזק ב"Build A Rocket, Boys!" את הגוונים הפיטר-גבריאליים שבו. ההפקה של קלידן הלהקה, קרייג פוטר, עושה בחוכמה כשהיא מציבה אותו במרכז, כאילו הוקלט בחלל ענק מלא תהודה. ברגעים הבלדיים של האלבום, כמו בשירים "Lippy Kids" (שמהפזמון שלו לקוח שם האלבום), "Jesus is a Rochdale Girl", "The Night will always win" ו"The River", הוא מעורר תחושה ונשמע כמעט כמו אלבום סולו של גארווי, שמתווה את הדרך ומלווה בפסנתר חרישי, משטח קלידים או גיטרה אווירתית.

החיבה שלי ל"Build A Rocket, Boys!" מגיעה מאותה סיבה בדיוק. אם פעם הייתי יכול לפטור אותו כ"משעמם", "רכרוכי", "נטול שיניים" או "רגשני", היום אין לי ברירה אלא להודות: הוא פשוט יפהפה.

אלבו, "Build A Rocket, Boys!" (הליקון)

אייקון אמריקנה

שריל קרואו היתה נותנת את הטחול כדי להיות לוסינדה ויליאמס. בשנה שעברה הוציאה קרואו את "100 Miles from Memphis", אלבום שבו חזרה לשורשיה הדרומיים-בלוזיים, שהיה פיאסקו אמנותי ומסחרי, ובצדק. לא היו בו העצבות, החספוס והברבן הנחוצים כדי לתת קונטרה להפקה המלוטשת והרכה ולשירים הספוגיים של קרואו.

לוויליאמס בת ה-57 זה לא יכול היה לקרות. היא העבירה יותר מדי שעות בהתייחדות עם הבקבוק וערכה היכרות מקיפה את המוות. "הקול שלי הוא שילוב של יין אדום, דלקות זיהומיות ופחות מדי שעות שינה", היא אמרה למגזין "Uncut" בחודש שעבר, כשנדרשה להסביר את הצרידות הייחודית שלה. צרידות שמצטללת עם השנים ומופיעה במלוא הדרה ב"Blessed", אלבומה החדש.

ויליאמס היא לא רק מגישה ערמומית אלא גם כותבת בחסד; אייקון אמריקני, או ליתר דיוק אייקון אמריקנה. החיבור ההומוגני שהיא יוצרת בין פולק, בלוז, קאנטרי ורוקנרול יושב על אותו מדף עם בוב דילן, גראם פרסונס וטואנס ואן זנדט. ראיין אדמס, טום פטי, פיטר באק מ"אר-אי-אם", ג'ואנה ניוסום, ריי דייוויס מה"קינקס", ד"ר ג'ון ואלביס קוסטלו, שגם מנגן כאן גיטרה, מעריצים את האדמה שהיא הולכת עליה.

ב"Blessed" יש לפחות שבעה שירים, שאת כולם היא כתבה, ומבהירים איך ולמה. אם מתעלמים מחציו האנרגטי של האלבום שמתאפיין בקטעים כמו "Buttercup" ו"Seeing Black" - איכשהו כשזה מגיע לקאנטרי ובלוז אני תמיד מעדיף את הרגעים העצלים על פני רוק לנהגי משאיות- נשארים עם אלבום שכולו גיטרות סטיל וסלייד, מרחבים פתוחים, מרפסות עץ עם כיסאות נדנדה, מסבאות הומות, אורגני האמונד, הברשות תופים עדינות ואקורדיונים עממיים.

דון ווז, מאנשי המפתח של התעשייה, הפיק את ויליאמס כמו ג'נטלמן דרומי אמיתי שמודע למורשת שבה היא יוצרת. יש כאן ברכות לחיילים שחזרו מן הקרב ("Soldier"), פרידות מאהובים שהלכו ולא ישובו (,"I Don't Know How Your Livin'" "Sweet Love"), געגועים לנעורים שחלפו ("Copenhagen"), עצות לבחורות שהחיים מתאכזרים אליהן ("Born to Be Loved") והמוות שמתקרב ("Awakening").

השפה של ויליאמס, שמעריצה את ויליאם פוקנר וסטיבן קינג, רזה וישירה ומזכירה סיפורים קצרים מהקלאסיקה האמריקאית. "לעולם לא יהיה עוד אביב/ כה מושלם" היא כותבת ב"Kiss Like Your Kiss", שסוגר את "The Blessed". "לעולם לא נראה עוד צהוב כה עשיר/ הדשא לא יהיה כה ירוק/ ולעולם לא תהיה עוד נשיקה/ כמו שלך", משפט שעליו היא חוזרת שוב ושוב, כמו מאשרת לבן זוגה המת שלעולם לא תבגוד בו, על רקע בלדת קאנטרי מסורתית. אחרי סיום כזה ויליאמס עוברת את המורה המפתה של ברנדון וולש מ"בוורלי הילס 90210" ברשימת הלוסינדות שלי.

לוסינדה ויליאמס, "Blessed" (הליקון)

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ