בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברת מג'ונדרת | ואז הופיעה בטי

ספר אמריקאי חדש בוחן בעיניים עכשוויות את "הילת הנשיות" של בטי פרידן וטוען כי הפמיניזם דווקא חיזק את מוסד הנישואים

תגובות

מצד אחד, "הילת הנשיות" ("The Feminine Mystique"), ספרה של בטי פרידן מ-1963, נחשב לספר בעל השפעה עצומה, שהתניע את המהפכה הפמיניסטית האמריקאית. מצד שני, איזו ביקורת לא הוטחה בו: שהוא עסק רק בנשים לבנות ומבוססות, שהוא היה פשטני, אליטיסטי, הומופובי ואפילו סקסיסטי.

כמעט 50 שנה אחרי, ראה אור לאחרונה בארצות הברית הספר "The Strange Stirring" ("התסיסה המוזרה"), שבו חוזרת ההיסטוריונית פרופ' סטפני קונץ אל "הילת הנשיות" של פרידן. קונץ מתארת את התקופה שבה הספר ראה אור, ודרך ראיונות עם כ-200 נשים וגברים שקראו אותו אז, בוחנת את השפעתו. הבחינה הזאת מעלה לא מעט ממצאים מפתיעים ומעוררי מחשבה.

בטי פרידן, שבחודש שעבר מלאו 90 שנה להולדתה וחמש שנים למותה, נולדה באילינוי שבארצות הברית בשם בטי-נעמי גולדשטיין. לאחר שלמדה פסיכולוגיה, נישאה. במשך עשור ניהלה אורח חיים של עקרת בית מן הפרברים, ובמקביל עבדה כעיתונאית עצמאית. תוך כדי עבודתה גילתה, שנשים נשואות רבות החיות בפרברים, מגשימות לכאורה את החלום האמריקאי - נתונות במצוקה. היא חקרה את הנושא, והכתבה שפירסמה על "הבעיה שאין לה שם", כפי שכינתה זאת, הכתה הדים. מאות נשים כתבו לה דברים כמו "הרגשתי שהמאמר נכתב עלי" או "עכשיו אני לא לבד". בעקבות זאת כתבה פרידן את "הילת הנשיות". הספר היה לרב-מכר והשפיע על דור שלם. במשך השנים נמכרו כשלושה מיליון עותקים שלו. שם ספרה של קונץ נלקח מהפיסקה הראשונה שלו, שבה פרידן מתארת "תסיסה מוזרה, סוג של אי-נחת וכמיהה לא ברורה בקרב עקרות הבית האמריקאיות".

אחרי הררי המלים שנכתבו במשך השנים על אודות ספרה של פרידן ועל אודותיה, ביקשה סטפני קונץ לחזור אל הדור שקרא אותו בזמן אמת, עם צאתו לאור. במידה רבה, זהו הדור המוצג בסדרה "מד מן" (והיה לו ייצוג גם בסרט "השעות" מ-2002 ועוד ביצירות רבות). בנוסף לראיונות שקיימה, היא קראה מכתבים שנשלחו אז לפרידן וסקרה מגזינים לנשים מהתקופה.

בין השאר היא מציגה את סיפורה של אן פרסונס, שב-1963 כתבה לפרידן מכתב של שמונה עמודים. היא היתה בתו של טלבוט פרסונס, סוציולוג שמרן שהדגיש את חשיבותה של חלוקת התפקידים המסורתית במשפחה. בתו, שהתנגדה לעמדה הפטריארכלית הזאת, היתה לאנתרופולוגית, אך עמיתיה תקפו אותה בטענה שהיא אגרסיבית ותחרותית והיא חשה שהם מצרים את צעדיה. מאוחר יותר באותה שנה אישפזה עצמה פרסונס במוסד לחולי נפש וכעבור שנה התאבדה.

"זה היה דור של נשים אינטליגנטיות שנדחקו אל שולי העולם", אמרה אחת המרואיינות לקונץ. מרואיינת אחרת, הסוציולוגית קונסטנס ארונס, סיפרה לקונץ כי בזמנו, כשקראה את "הילת הנשיות" הטרי, בכתה תוך כדי הקריאה כולה. בתחילת שנות ה-60 עזבה ארונס את לימודיה בקולג', נישאה והביאה לעולם ילדים. הספר, סיפרה כעת, הוציא אותה ממעגל של דיכאון ושעמום והניע אותה לשוב ללימודים ואף לעשות דוקטורט.

הספר גם איפשר לנשים צעירות יותר להבין את אמותיהן: אחת המרואיינות סיפרה לקונץ שהפעמיים היחידות בחייה שבהן היא הבינה את אמה - בוגרת קולג' שנהפכה לעקרת בית וסבלה מדיכאון קשה - היו כשקראה את ספר איוב ואת "הילת הנשיות".

אשר לגברים שריאיינה קונץ, אחד מהם סיפר לה שקריאת הספר בזמנו פקחה את עיניו. מרואיין אחר, היסטוריון הומו, סיפר לה שבשנות ה-90 היה לו בן זוג שישב בבית וסבל מאותם סימפטומים שתיארה פרידן בדבר נשות הפרברים המתוסכלות. כעבור כמה שנים הוא קרא את "הילת הנשיות", ואף שהיה המום מההומופוביה, "בכל זאת זה דיבר אלי, גיי במאה ה-21", אמר.

פרידן, בהחלט מזעזע לגלות, כללה בספרה אזהרה מפני "הומוסקסואליות שמתפשטת כערפל באמריקה". כעבור כמה שנים היא התנגדה לעמדתן של חברותיה להנהגת התנועה הפמיניסטית - בהן גלוריה סטיינם, קייט מילט ובלה אבצוג - שהתייצבו לצדן של לסביות.

זה לא היה חטאה היחיד של פרידן: היא כלל לא התייחסה לבעיות של נשים שאינן לבנות או כאלה שנמנו עם מעמד הפועלים. קונץ גילתה במחקרה, כי עם צאתו לאור של הספר רק מעט מאוד נשים שחורות או עניות קראו אותו. הוא דיבר רק על ואל נשים בעלות פריווילגיות. כך, למשל, פרידן עודדה נשים לצאת לעבודה כדי להגשים את עצמן - ולהעסיק אחרות במשק ביתן; היא לא חשבה כלל על הנשים שיועסקו בעבודות אלה.

ועם זאת, קונץ מציינת כי "הילת הנשיות" השפיע על אותן נשים לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה, שינה את חייהן של רבות מהן והניע אותן לפעול לשינוי החברה שבתוכה חיו. לולא ספרה של פרידן, היא כותבת, נשים אלה היו הולכות לאיבוד מבחינתה של התנועה הפמיניסטית. בזכותו, הן השתנו - ושינו את העולם. קונץ גורסת כי אפשר להעריך את פרידן ולגנות אותה בעת ובעונה אחת.

אחד הפרדוקסים שעולים ממחקרה של קונץ הוא שאף כי פרידן, כמו חברותיה לתנועה, נתפשה בזמנה כשונאת גברים ואנטי משפחה - למעשה היא דבקה ברעיון של אהבה הטרוסקסואלית ונישואים. פעם אמרה, שעל המצבה שלה יש לכתוב: "היא עזרה לנשים להרגיש טוב יותר כנשים ולכן לאהוב גברים בצורה חופשית ומלאה".

קונץ, שתחום המחקר שלה הוא משפחה ונישואים (ספרה הקודם הוא "Marriage, a History"), גורסת שפרידן בפרט והפמיניזם בכלל בעצם היטיבו עם מוסד הנישואים: קשר בין שווים, היא כותבת, הופך את הנישואים ליציבים יותר מאשר קשר המבוסס על שליטה של צד אחר באחר. ניכר כי כמו פרידן, שעליה היא כותבת, גם קונץ לוקה בהטרו-נורמטיביות (תפישת ההטרוסקסואליות כנורמה שכל דבר שחורג ממנה הוא סטייה).

אחת השאלות המעניינות שעולות כאשר דנים בספרה של פרידן והשפעתו היא, מהי "הבעיה שאין לה שם כיום" - איזו אי-נחת משותפת בזמננו לנשים רבות, בניגוד לדימוי התקשורתי שמשודר להן. קונץ מציינת את "הילת הקריירה", "הילת האמהות" ו"הילת החתיכה". במקרים רבים מדובר בשלושתן גם יחד.

אחת התובנות המעניינות שעולות מספרה קשורה דווקא לחלקים העוסקים בעשורים שלפני שנות ה-60. אלה, מתברר, התאפיינו במעין פוסט-סופרז'יזם, ולמקרא התיאורים קשה לזכור שקונץ מתייחסת למחצית הראשונה של המאה ה-20; הם נשמעים רלוונטיים להפליא. בשנת 1939, למשל, טענה העיתונאית האמריקאית דורותי תומפסון כי הרעיון שנשים יוכלו להתמודד גם עם קריירה וגם עם משפחה הוא אשליה (באותה שנה, אגב, הוכתרה תומפסון כאחת משתי הנשים הכי משפיעות באמריקה, לצד אלינור רוזוולט. ובמשך חייה היא התחתנה שלוש פעמים).

במחשבה שנייה, אחרי כמה עשורים שבהן נשים רבות מנסות לעשות זאת ומשלמות מחירים לא מבוטלים, יכול להיות שתומפסון ידעה על מה היא מדברת. הבעיה, כמובן, היא האלטרנטיבה.

חיים בסרט

הולכת לה אשה, לתומה, לסרט ילדים חדש עם בתה, והופ, היא מוצאת עצמה, מבלי שהתכוונה לכך מראש, בנעליים מג'ונדרות.

הסרט הוא "דרושות אמהות במאדים", אנימציה חדשה המוגדרת "לכל המשפחה", שביים סיימון ולס. הוא מספר על ילד שנמאס לו מההוראות והנדנודים של אמא שלו, ואז באה חללית ממאדים וחוטפת אותה. במאדים, מתברר, שולטות נשים, שלטון פאשיסטי לעילא, בעוד שהגברים הם יצורים תמים שחיים בזבל, פשוטו כמשמעו. אמהות אנושיות נחטפות כדי לשאוב את זיכרונותיהן האמהיים ולהטעין בהם רובוטים שמגדלים את התינוקות המאדימיות (התינוקות הבנים מושלכים לזבל ומגודלים בידי הגברים ששם), כי הנשים כמובן כבר לא מטפלות בילדים והמשפחה נהרסה.

הסרט הזה, המבוסס על ספר מאת ברקלי בריתד, הוא כל כך ריאקציונרי, שחלפה במוחי מחשבה שאולי בכלל מדובר בפארודיה. אבל מכיוון שאין שום רמז לכך, נאלצתי לוותר בצער על התקווה הזאת. למעשה הוא מציג את חלומם הרטוב של שונאי נשים, הסבורים שהן נחותות מגברים, שפמיניסטיות הן שונאות גברים שרוצות לדכא אותם (זה מה שהם מכירים, בתור מדכאי המגדר האחר מזה שלהם) ושהמודל המסורתי של המשפחה: גבר, אשה וילדים, הוא היחיד ואין בלתו. אז יש כאלה גם בהוליווד, כמו בכל מקום כנראה, עדיין.



ג'נוארי ג'ונס בתפקיד בטי דרייפר ב''מד מן''. מהי הבעיה שאין לה שם כיום?


בטי פרידן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו