בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה | אימפריה של ג'ז, לא רק של פשע

הכוכבת הראשית של סדרת הטלוויזיה החדשה "טרמיי" היא המוסיקה. ב"אימפריית הפשע" הצלילים מתכתבים עם התסריט

תגובות

האבחנה המקובלת באשר ל"טרמיי", הסדרה החדשה של דייוויד סיימון (ימי רביעי ב"יס דרמה") היא שזו, בראש ובראשונה, סדרה על עיר: ניו-אורלינס. האובססיה של סיימון ("רצח מאדום לשחור", "הסמויה") לערים אמריקאיות ושקיעתן מוכרת וידועה. מה שסיימון עשה, בהצלחה ניכרת, לעיר מגוריו בולטימור ב"הסמויה", משוחזר ב"טרמיי", כשהפעם יש להתפתחויות עוגן היסטורי דרמטי: המשבר החריף שאליו נקלעה ניו-אורלינס לאחר פגיעת ההוריקן "קתרינה" בעיר בקיץ 2005.

ניו-אורלינס, כפי שעולה משני הפרקים הראשונים, היא אכן הגיבורה המרכזית של הסדרה, והיא חשובה יותר מכל שחקני המשנה האנושיים. אבל בניגוד לבולטימור, שאופיינה תחילה ב"סמויה" דרך מערכת אכיפת החוק שלה (ובעונות הבאות גם דרך מעמד הפועלים, הפוליטיקה המקומית, מערכת החינוך והעיתונות), ההיבט המוביל ב"טרמיי" הוא התרבות של העיר ובמיוחד המוסיקה שלה.

החיבור בין ניו-אורלינס למוסיקה שנוצרה בה במשך השנים הוא קשר בל יינתק: קשה לחשוב על האחת בלא השנייה. סיימון הוא חובב גדול של מוסיקה בכלל ומוסיקה מניו-אורלינס בפרט, אבל זו הסדרה הראשונה שלו שבה תופסת המוסיקה מקום כה נרחב: בעלילה, בדמויותיהם של הגיבורים (רבים מהם קשורים בתעשיית המוסיקה של העיר, שנאבקה על הישרדותה אחרי "קתרינה") וכמובן במעמדו המרכזי של הפסקול.

בין שאר הדברים ש"טרמיי" עושה היטב, היא מציגה מחדש את טענתה של ניו-אורלינס לכתרה הנשכח, כערש המוסיקה האמריקאית המודרנית. העושר התרבותי של העיר, לא אחת הגדולות ובוודאי לא העשירות שבערי ארצות הברית, אכן עצום: מוסיקאים כמו וו-סי הנדי (שכונה, לא לגמרי בצדק "אבי הבלוז"), ג'לי-רול מורטון, לואי ארמסטרונג, ריי צ'ארלס, ליטל ריצ'ארד, דוקטור ג'ון וליטל ויין פעלו והקליטו בה. ניו-אורלינס תפסה מקום משמעותי בהפצת סגנונות כמו הבלוז, הג'ז (בעיקר דרך מוסיקת התהלוכות וההלוויות המסורתית), רוקנרול וסול. מה שמתקיים בה היום, בין מלכודות התיירים ברובע הצרפתי לראפ הקשוח של הרובע התשיעי, אינו יכול להשתוות למסורת הארוכה והמפוארת, אבל עדיין נעשה שם ניסיון לשמר את הלהט והמחויבות. זהו גם חלק מהמאמץ של העיר לשרוד תחת המכות שהנחיתו עליה הממשל האמריקאי, בשנים של הזנחה וריפיון, ואחריו גם איתני הטבע.

מהסדרה של סיימון, שכאמור אינו בן העיר, משתקפת גאווה גדולה במורשת התרבותית של ניו-אורלינס. הדבר מובהר היטב כבר בפרק הראשון כשפרופסור מקומי (ג'ון גודמן בהופעה מלבבת במיוחד) משליך בזעם מיקרופון למים, אחרי שכתב טלוויזיה בריטי לועג לתרבות העירונית וטוען באוזניו שזמנה עבר.

אלוויס בתפקיד עצמו

"טרמיי", כבר נכתב, אינה "הסמויה" המופתית, שספק רב אם תקום עוד סדרה כמוה. סיימון מותקף לעתים בשל ההתנעה האטית של הסדרות שלו, שההצגה המורכבת והמדורגת של הדמויות והעלילות בה בוודאי מאבדת בדרך חלק מהצופים הפוטנציאליים. ואם "הסמויה", בעונה הראשונה, סיפקה בכל זאת תמצית של אקשן במרדפי שוטרים וגנבים סביב סחר הסמים הענף של בולטימור, במלאכת השיפוץ האיטי של הריסות "קתרינה" אין פוטנציאל דומה. נדמה אפילו שבפרקים הראשונים ב"טרמיי", היד של סיימון והבמאים שלו קצת כבדה, על גבול המתיקות בסצינות מסוימות, כאילו נוח להם יותר עם שוטרים ופוליטיקאים מאשר עם נגנים וקרייני רדיו.

מה שמחפה על כך, במידה רבה, הוא הרובד המוסיקלי. ל"טרמיי" יש הרבה מה להציע לצופים רבים, לפחות לאלה מביניהם שלא מקדישים את מירב זמנם ל"אח הגדול". אולם, עבור חובבי מוסיקה שחורה זו פשוט סדרה שאי אפשר לוותר עליה (בניו-אורלינס, בהגדרה, נוצרת מוסיקה שחורה לזרמיה השונים, גם אם חלק מיוצריה לבנים). קטעי ההופעות החיות, הופעות אורח של מוסיקאים גדולים בתפקיד עצמם, אינספור הציטוטים והבדיחות הפנימיות, הם כר נרחב לעיסוק והתפעלות, שלא נראה כמותו בעבר בסדרה דרמטית.

המוסיקה מככבת כאן כבר מפתיחת הפרק הראשון: בתהלוכת הלוויה, אחת הראשונות בעיר לאחר "קתרינה", בניסיונות לחדש את מסורת מצעדי "להקות האינדיאנים" שנקטעה בשל הסופה, במאמץ היומיומי של הנגנים לגרד איכשהו פרנסה.

אלן טוסיינט, הידוע שבמפיקים המוסיקליים בני העיר, מתארח בתפקיד עצמו בפרק השני. גם אלוויס קוסטלו, שאכן הקליט עם טוסיינט אלבום מחווה לעיר אחרי "קתרינה", מופיע בסדרה,והמפגשים של המוסיקאים המקומיים אתו מספקים בסיס לאי הבנות קומיות: קרמיט ראפינס, נגן מקומי אהוד, מדורבן על-ידי חבר ללכת ולהציג עצמו בפני קוסטלו, בתקווה שזה יזמין אותו לפתוח את סיבוב ההופעות הבא שלו. הצרה היא שראפינס מעולם לא שמע על קוסטלו הבריטי. האלוויס היחיד שהכיר הוא פרסלי.

החבר הוא דייוויס (סטיב זיין), שדר רדיו לבן, בטלן ומסתבך סדרתי, שהרפתקאותיו התמוהות משהו מציגות נקודת מבט אחרת על השבר שחווה העיר. הדמות מבוססת, בחיקוי קרוב למציאות, על דייוויס רוגן, פסנתרן ודי-ג'יי מקומי. שלא כמו ראפין, דייוויס יודע היטב מיהו קוסטלו ומחפש את קרבתו באופן מגושם בזמן הופעה של ראפין בבאר רועש. "לימדתי אותו את כל מה שהוא יודע", צועק דייוויס באוזנו של קוסטלו. קוסטלו מביט בו בחוסר אמון ודייוויס מאלתר גרסה מתוקנת: "על כלכלה קינסיאנית". הבריטי מנתק מגע, תיעוב קר על פניו.

"טרמיי" מבטאת את שלל הגוונים של העיר, כשהמוסיקה פועלת כקו המחבר ביניהם. השירים נשמעים כמו מסע במנהרת הזמן של ניו אורלינס, לאורך 100 השנה האחרונות. דייוויס משתעשע בתווי הפתיחה משיר רית'ם אנד בלוז נושן של יואי "פיאנו" סמית; הרכב ג'ז מבצע גרסה מקומית מאוד של "הכל נגמר עכשיו", שיר סול של בובי וומק שזכה לפרסום דווקא כאחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונס; מישהי מאלתרת ראפ עם התייחסויות ל"קתרינה" ולהקת ברים מנגנת ג'יימס בראון. זו רק ההתחלה. האמנים והסגנון באים מניו-אורלינס, אבל כיוון שהשפעתה של המוסיקה המקומית רחבה מאוד, עומד לרשות סיימון ושותפיו מאגר כמעט בלתי נדלה של שירים שאפשר לצטט מתוכם. הצפייה בפרקים הראשונים, בשבוע שבו היכה הצונאמי ביפאן ובו חגגו בניו-אורלינס את גדול החגים המקומיים, המרדי-גרא, היתה חוויה מרתקת במיוחד.

אירוניה לסיום

אם בחירת המוסיקה ב"טרמיי" מוגבלת לכאורה במבחר הגיאוגרפי שלה, המגבלה של "אימפריית הפשע" (ימי ראשון ב"יס דרמה"), אחרת, תקופתית. גם זו סדרה עירונית שבמרכזה עיר אמריקאית אחרת, אטלנטיק סיטי, בעידן אחר, תקופת היובש בשנות ה-20 של המאה הקודמת. המוסיקה שמעטרת אותה היא, לפיכך, בת התקופה, אבל היוצרים של "אימפריית הפשע" נאלצו לאלתר פתרונות משלהם, משום שאילו דבקו בשירים שהוקלטו סמוך למועד שבו מתרחשת הסדרה, היו מקבלים פסקול מונוטוני למדי, שלא לדבר על האיכות המוגבלת של ההקלטות.

איך עוקפים את מגבלת הזמן? בביצועים מחודשים לסטנדרטים של התקופה (בין המבצעים בולט אהוד אשרי, פסנתרן אמריקאי צעיר יליד ישראל) וגם שירים ברוח שנות ה-20. המשמעות היא ג'ז של תזמורות גדולות, רגטיים, בלוז (בגרסה המועדונית ה"מכובדת" יותר שלו ולא הבלוז האקוסטי של דלתת המיסיסיפי), שירים שהושרו בברודווי וסביבתה ולא מעט שמאלץ.

הפסקול אמור לייצג את מה ששמעו באותן שנים מבקרים במועדונים ובתי הקזינו של אטלנטיק סיטי וגם אמריקאים שהיו בעלי אמצעים מספיקים כדי להחזיק בבעלותם גרמופון. באתר האינטרנט המעולה של רשת אייץ'-בי-או (WWW.HBO.COM) אפשר למצוא פירוט מדויק של השירים, המבצעים והסצינות שבהן מושמעים הקטעים המוסיקליים.

"אימפריית הפשע" עושה שימוש נאה בפסקול, שמזכיר את מה שעשו לפניה סדרות שמהן שאבה השראה, מ"הסופרנוס" ועד "מד מן". המוסיקה פועלת כאן כעיטור המתכתב עם התסריט, לעתים במידה של הומור. כיוון שחלק ניכר מהמוסיקה באותן שנים נשמעה בהופעות חיות, כך היא מובאת גם בסדרה, עם חקיינים בתפקיד זמרים ידועים מהתקופה (כך, הגיבורים צופים בהופעה של הזמר היהודי אדי קנטור באחד הפרקים).

כמו סדרות רבות מהשנים האחרונות, גם ב"אימפריית הפשע" לא נפקד מקומו של שיר הסיום התורן כאמירה המסכמת של הפרק, עניין שדייוויד סיימון היה מהראשונים להנהיגו, עוד ב"רצח מאדום לשחור". בפרק 7, שמסתיים כשנאקי תומפסון מצית את בית אביו, שבו גדל, נשמע ברקע שיר בלוז: "אני חושבת עליך כל הזמן, אבאל'ה". כיוון שבאנגלית אין זיהוי מיני לפועל, השיר שמפנה זמרת הבלוז למאהב שלה מבטא כאן באירוניה את יחסו של תומפסון לאביו.



טרמיי. מציגה מחדש את ניו-אורלינס כערש המוסיקה האמריקאית


אימפריית הפשע. ביצועים חדשים למנגינות הג'ז של התקופה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו