בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחוב ללא מוצא: החלום האדריכלי של באר שבע

פרויקט מרכז הנגב היה אמור להפריח את השממה האדריכלית של באר שבע, אבל נותר כגוש בטון מוזנח ובנוי למחצה, "חלום שלא התגשם" כלשונו של המתכנן רם כרמי

תגובות

חלומות אדריכליים גדולים מסתיימים לעתים קרובות במפח נפש. רם כרמי, מבכירי האדריכלים בארץ, מודע לכך היטב. מחלום "העיר בתוך בניין" של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב נותר פצע עירוני פתוח. מהכיכר הציבורית השוקקת שהוא דמיין בפרויקט הולילנד בירושלים נותרה פרשת שחיתות נדל"נית חמורה וחומה מאסיבית של בניינים שמעוררת את חמתם של תושבי ירושלים.

פרויקט מרכז הנגב בבאר שבע, שאותו תיכנן באמצע שנות ה-50 (במסגרת משרד האדריכלים שבו היו שותפים גם צבי מלצר ואביו של רם, דב כרמי), אינו שונה מבחינה זאת. מהניסיון היצירתי ליצור חלופה אמיתית לרחוב עירוני בלב המדבר נותר בניין בטון מוזנח. "חלום שלא התגשם", כהגדרתו של כרמי. ובכל זאת, נדמה שמרכז הנגב יכול היה להיהפך לבשורה אמיתית לתכנון הבעייתי של באר שבע, התמודדות אדריכלית מחוכמת עם האקלים הקשה.

המוטיבציה להקמת הפרויקט החלה כתגובת נגד לתוכנית האב שהכין האדריכל אריה שרון בעבור באר שבע (וישראל כולה) בראשית שנות ה-50. התוכנית חילקה את העיר לכמה שכונות עם מרכזים עצמאיים שביניהן מפרידים כבישים רחבים. שרון רצה לראות את באר שבע נהפכת ל"עיר גנים" ירוקה ומשגשגת בהתאם לאידאולוגיה המודרניסטית ששלטה בעולם התכנון. במקום ציפוף הוא התווה פיזור, במקום רחובות מוצלים הוא תיכנן שטחים ריקים עצומים שנותרו ללא שימוש. בפועל התוכנית הזאת מנעה מבאר שבע אווירה עירונית אמיתית, והפכה את כולה לסוג של פרבר.

הבעייתיות של תוכנית שרון קיבלה התייחסות ראשונה ב"שיכון לדוגמה", ניסיון של משרד השיכון ליצור שכונת מגורים המותאמת לאקלים המדברי. את השכונה תיכנן צוות של אדריכלים צעירים, בהם גם כרמי, בהובלתו של אברהם יסקי. אחרי חודשים ארוכים של תכנון הוחלט לבסוף לבנות רק את השלב הראשון בשכונה. תכנון הבניינים הוגרל בין חברי הצוות והבניין שכרמי קיבל מעולם לא נבנה. "כפיצוי", כהגדרתו המחויכת, הוא קיבל ממשרד השיכון הזדמנות לתכנן פרויקט נרחב בהרבה - המרכז של שכונה ד'.

במרדנות אופיינית החליט כרמי לאתגר את המבנה הטיפוסי של המרכז השכונתי. "אני כבר אז חזיתי שאין ללב הזה (למרכז) מספיק בשר כדי שהוא יתעורר ויתן משהו מעבר לשירותים היום-יומיים. וחוץ מזה, כשאתה שם את המרכז בלב השכונה אין לו שום נוכחות בנוף העירוני. אני אמרתי שצריך להוציא את הלב הזה מהאמצע ולשים אותו בכניסה. אם הוא באמת ייבנה בכניסה הוא יוכל גם לקבל תוכן נוסף ועשיר ולהיות מרכז של שתי שכונות".

במאמר "אדריכלות של צל" שפורסם בירחון "קו" ב-1965 פרש רם כרמי מניפסט נרחב על הבעייתיות של תכנון הערים המודרני בישראל ודיבר על מרכז הנגב כפיתרון טיפוסי אפשרי בעבור באר שבע. "(זהו) בניין המנסה להיות נדבך אשר ממנו, תוכל, אולי, לצמוח טקסטורה עירונית. נדבך שיהיה 'מקום' ויכיל מיקרוקוסמוס של פעילות עירונית".

המיקום הנבחר היה מגרש מלבני רחב בפינת שדרות רגר ודרך מצדה, סמוך למרכז הרפואי "סורוקה" שהחל להיבנות באותה תקופה. מרכז הנגב אמור היה לשמש בהמשך גם כחיבור בין מוקדים עירוניים חשובים. כרמי חלם על מגה-סטרוקטורה ענקית שמלווה את שדרות הכניסה לעיר ויוצרת רחובות מוצלים שמחברים בין בניין העיריה במרכז העיר לבין שכונה ד' ול"מרכז המדעי" (שאיש עוד לא העז לקרוא לו אוניברסיטה). בין הרחובות הוא תיכנן להציב בנייני ציבור וכיכרות עירוניות שיקראו תיגר על הבנייה השיכונית המשמימה ועל ההפרדה המובהקת בין אזורי מגורים, מסחר, משרדים ותעסוקה בעיר.

מרכז הנגב הוא יחידת הבסיס של המערך הזה. כרמי תיכנן מבנה מאורך באוריינטציה מזרח-מערב שבמרכזו רחוב מקורה "בחתך משולש של אוהל", כלשונו. בקומת הקרקע מוקמו חנויות, מעליהן משרדים, ובקומות שלוש וארבע דירות מגורים, חלקן בתצורה של דופלקס. בשתי קצוות הרחוב הוא הציב כיכרות ולצדן מבני ציבור ומסחר כמו סופרמרקט, בית קולנוע ובית ספר. זאת תפישה שמזכירה במקצת את עקרונות התכנון של קניון טיפוסי, עם חנויות עוגן המוצבות בקצוות ומעודדות את התנועה ברחבי החלל.

בתוך הרחוב המוצל ממוקמים שני גרמי מדרגות ציבוריים שחותכים את הפרספקטיבה הארוכה ומעשירים את המבט. ארבעה גרמי מדרגות נוספים מוצבים בחלקו החיצוני של הבניין. גרמי המדרגות הולכים ונעשים קטנים יותר ככל שהם מטפסים מעלה עד שלבסוף הם משמשים קבוצות של ארבע דירות בלבד. בדומה לאדריכלים ישראלים אחרים שפעלו באותה תקופה תחת המטרייה האידאולוגית של האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה, אחד מהאבות המכוננים של המודרניזם, כרמי בחר לבנות את הבניין מבטון חשוף. השמש העזה של באר שבע העניקה לבטון חיים מופלאים באמצעות משחקי אור וצל, והאוויר היבש סייע לשמור עליו במצב טוב למשך שנים.

נוסף על כך השימוש הנרחב בבטון ברחבי העיר הפך אותו למעין חומר בנייה מקומי שסימל את הקידמה הטכנולוגית מחד ואת כיבוש השממה מאידך. יציקות הבטון איפשרו לכרמי ליצור צורות פלסטיות מורכבות. בקומת הקרקע למשל הוא הבליט את השלד הבנייני באמצעות עמודים וקורות מעוצבות. את חזיתות הדירות הוא עיטר במאפיין "מקומי" של קשתות מעודנות. רמת הפירוט של התכנון ניכרת בכל פינה, בין שמדובר במרזבי בטון או בגרמי מדרגות מחורצים.

מקום של כבוד

השלב הראשון הושלם ב-1963, אבל זמן קצר לאחר מכן החליט משרד השיכון לוותר על התכנון ההרפתקני של כרמי והעביר את הפרויקט לחברת שיכון ופיתוח. בית הקולנוע שהיה אמור להפיח חיים בכיכר הציבורית וברחוב המקורה מעולם לא נבנה והנהלת החברה החליטה להסתפק רק בשלב הראשון של המרכז, כ-120 מטר מתוך 250 מטרים מתוכננים.

הדירות אמנם נמכרו בקלות אבל בהעדר כמות מספקת של פעילות מסחרית דעכו שטחי המסחר שבפנים. כיום מאכלס אותו מסחר ברמה נמוכה למדי וכלפי חוץ הוא מלא בתוספות בנייה מאולתרות, מזגנים ותשתיות שנתלו ללא כל מחשבה על הבטון החשוף. החזית המזרחית נותרה אטומה לחלוטין וממתינה עדיין לאגף נוסף. לפי שעה נראה כאילו מישהו חתך את הבניין בסכין.

"מרכז הנגב חולם על מרחב ציבורי שאף פעם לא היה לו", עונה כרמי כשהוא מתבקש להסביר את כשלון הפרויקט. "ברגע שזה עבר לחברה כלכלית הסיפור נגמר. לחברה כלכלית יש מערכת ערכים אחרת מגוף ממשלתי. בכל פרויקט שאני עושה אני מחפש את הדמות הציבורית ובמקרה של מרכז הנגב זה הרחוב המוצל. אבל לבנות את הרחוב הזה עולה כסף. אתה יכול למכור דירות, משרדים, אבל אתה לא יכול למכור את מה שעושה את הדמות הציבורית של הפרויקט. וזה עוד היה יזם נחמד. היזם של היום רוצה רק לעשות כסף ובכלל לא מזיז לו המרחב הציבורי".

למרכז הנגב יש מקום של כבוד במורשת המודרניסטית של האדריכלות הישראלית. הוא מגלם את אחד הניסיונות הבולטים של המודרניזם להתחבר באופן ממשי למקום ולא רק להינעץ בו באופן אקראי באמצעות עמודים ויסודות. זהו ניסוי מרהיב בתכנון עירוני מדברי שנותר רלוונטי גם היום, בפרט נוכח הבנייה החדשה בבאר שבע שמאופיינת במגדלי דירות ובמדבריות אספלט לוהטות ושוממות ביניהם.

אפשר כמובן לתהות על הרלוונטיות של הפרויקט כיום. האם לבניין כל כך מורכב ויקר לאחזקה יש סיכוי לשרוד בשוק הנדל"ן הישראלי? התשובה היא חיובית. באר שבע חסרה באופן משווע בניינים המותאמים לאקלים. למעט כמה ניסיונות בודדים בשנות ה-50 וה-60, כמו השיכון לדוגמה או בניין הפירמידה, היא נראית בדיוק כמו כל עיר ישראלית אחרת.

כרמי עצמו משוכנע שיש להשלים את בניית המרכז, "אולי כדיור לסטודנטים, אולי לזוגות צעירים". בינתיים מצבו של הבניין הולך ומידרדר וכך גם דמותו האיקונית, שנהפכה לסמל אהוב-שנוא של באר שבע.

בדומה לשאר הבניינים המודרניסטים שנבנו בבאר שבע אחרי 1948, גם מרכז הנגב אינו מוכרז לשימור. התפוררות המורשת המודרניסטית בעיר בהחלט מדאיגה, בפרט בשל חשיבותה שמקבלת כיום ביטוי במחקרים בארץ ובעולם. תגובת עיריית באר שבע לא התקבלה עד למועד סגירת הגליון.



מרכז הנגב ב-1963. תצלום באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל, אוסף צבי אלחייני


מרכז הנגב כיום. תצלום: יובל טבול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו