מוסיקה קלאסית | לפקודתך המורה

לולא הנאמנות ששומרים לו תלמידיו לשעבר, ספק אם "אי פלפיטי", תזמורת פעימות הלב של אדוארד שמידר, היתה מצליחה לקיים את שני הקונצרטים שתוכננו לה בפסטיבל למוסיקה קאמרית באילת, שיינעל בשבת הקרובה

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

צלילי הפסטיבל השישי למוסיקה קאמרית החלו להדהד באולם "תיאטראות אילת" בשבוע שעבר ויימשכו עד ליום שבת. לרגע נהפכה העיר למרכז בינלאומי שוקק. המוסיקאי לאוניד רוזנברג, שבא לאילת לנהל את הקונסרבטוריון העירוני לפני כתריסר שנים, הצליח להגשים חלום: לאחד את הביצוע המוסיקלי עם החינוך המוסיקלי בעיר ולהביא אליה אמנים ידועי שם, שגם העניקו כיתות אמן וסיפקו השראה לפעילות חינוכית אחרת, כמו תחרויות נגינה בכינור ופסנתר.

בשנים האחרונות ידע הפסטיבל כמה שמות חשובים, כמו הפסנתרן ניקולאי דמידנקו, השחקן רוג'ר מור, אנסמבל ונקסיאנה והכנר שלמה מינץ. גם הפעם התקבצו אליו אמנים בינלאומיים חשובים: אנסמבל המוסיקה המוקדמת "קונסורט גבריאלי" והמנצח שלו פול מקריש, למשל, הם מצמרת המבצעים בתחומם. כמוהם הצ'לן פיטר ויספלוויי, נגן הקלרינט אנתוני פיי, והמצו-סופרן אליזבת פון מגנוס.

קונצרט הפתיחה הופקד השנה בידיו של המנצח אדוארד שמידר והתזמורת שלו "אי פלפיטי" - או בתרגום מאיטלקית: תזמורת פעימות הלב. "שם התזמורת מתייחס אמנם לשני המרכיבים המוסיקליים המשותפים ללב ולמוסיקה - הריתמוס והצליל - אבל בעיקר למרכיב המשותף, החשוב יותר: הרגש", מסביר שמידר. "האנרגיה הרגשית של התזמורת, שהיא סימן היכר שלנו, מושכת אנשים יותר מהכל, והיא נובעת בעוצמה גדולה מאוד. בתקופה שלנו, שהמרכיב הרגשי הוא לאו דווקא מהבולטים בביצוע המוסיקלי, זה מה שחשוב לנו".

התזמורת מורכבת מצעירים שמתקבצים אליה מכל העולם. שמידר, שייסד אותה ב-1997, הוא המנהל המוסיקלי והמנצח שלה. אשתו לורה היא המנהלת האדמיניסטרטיבית. "המטרה שלנו בתזמורת היא לעזור למבצעים צעירים לפלס את דרכם בחיים; להציג אותם לקהל, לקשר בינם לבין הקהל", אומר שמידר.

אדוארד שמידר נולד ב-1948 בלבוב שבאוקראינה. כשהיה בן חמש ברח עם משפחתו לטשקנט באוזבקיסטאן, שם פגש את לאוניד רוזנברג, והשניים העבירו את ילדותם כחברים קרובים. בעקבות לימודיו עקרה המשפחה שוב - תחילה לסנט פטרסבורג בה למד בקונסרבטוריון, ואחר כך למוסקווה, בה נרשם ללימודים הגבוהים באקדמיה ע"ש גנסין, שם פגש את רעייתו לורה, שהיתה כנרת וחברה לספסל הלימודים. בשנת 1972 הגיש שמידר לראשונה את בקשת ההגירה מברית המועצות ונתקל בסירוב. כגורל המסורבים האחרים החל לסבול מרדיפות, הפחדות, ואף התנכלויות אלימות. רק ב-1979 קיבל יחד עם זוגתו את אשרת ההגירה מברית המועצות.

הוריו לא זכו להצטרף אליו. שמידר אינו שש להרחיב את הדיבור על שנות הסבל האלה: "אנחנו פליטים מברית המועצות", הוא אומר, "וכשהגעתי לארצות הברית עסקו לא מעט בהיבט הזה, היותי פליט נרדף, ועל רקע זה גם עשו עלי כתבות, על הכנר המהגר הרוסי שברח משם", הוא אומר. "לעומת זאת, ב-1982 הוזמנתי לטייוואן, ושם הציגו אותי כ'כנר אמריקאי' - זו היתה תחושה של התעלות. מאז כך אני מגדיר את זהותי: כנר, אמריקאי, יהודי".

שמידר ניגן על במות חשובות בעולם בחברת נגני צמרת רבים וביניהם מנוחין, מרתה ארגריץ וגדעון קרמר. הוא נחשב למורה מהשורה הראשונה; תלמידיו זכו בפרסים ורבים מהם מובילים תזמורות ככנרים ראשיים. כיום הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה.

התזמורת שלו, "אי פלפיטי", שפתחה את הפסטיבל עם "סטבט מאטר" של פרגולזי, פרק מהסימפוניה העשירית הבלתי גמורה - אותו השלים שמידר עצמו - מאת מהלר, ויצירות של אבנר דורמן ובנג'מין בריטן, הופיעה ביום ראשון השבוע גם בקונצרט פורימי וירטואוזי.

מאז שהוקמה מתהדרת התזמורת בכמה הישגים מרשימים: הענקת יותר מ-200 מלגות לצעירים מ-40 מדינות, נגינה במאות קונצרטים לקידום הנגנים הצעירים, הקלטת 15 דיסקים, וייסוד תוכנית חינוכית. הגאווה הגדולה של שמידר היא על הצלחת תלמידיו ובוגרי התזמורת: "לקראת הקונצרט באילת הקונצרטמייסטר (הכנר הראשי) שלנו שבר את פרק היד הימנית", מספר שמידר, "והיינו חייבים להשיג מחליף. כתבתי מיד לתלמידים שלי לשעבר, כולם קונצרטמייסטרים בעצמם, בין היתר בטוקיו, מונטה קרלו ולונדון, בתקווה שאחד מהם יהיה פנוי. הייתי מאושר לקבל מכולם מכתב בנוסח כמעט אחיד: למרות ההתחייבויות הרבות אני מוכן לבוא. לבסוף בחרנו באחד מהם, המוביל של תזמורת אלבורג בדנמרק. הקשר הזה, הנאמנות - זה הסיפוק האמיתי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ