בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרטים בנאלים עם אשליה של איכות

שני סרטים אירופיים - "העולם גדול והישועה מעבר לפינה" הבולגרי ו"החיים שלנו" האיטלקי - מתאפיינים בבנאליות מחשבתית ועשייה קולנועית שגרתית

תגובות

צריך להעריך את העובדה שסרטים תוצרת אירופה נוסח "העולם גדול והישועה מעבר לפינה" ו"החיים שלנו" מגיעים אל בתי הקולנוע כאן, אך בה בעת חייבים להצר על כך ששני הסרטים האלה הם יצירות קולנועיות סימפטיות - ולא יותר מזה.

במיוחד מצער הדבר בנוגע ל"העולם גדול והישועה מעבר לפינה", מכיוון שזהו סרט תוצרת בולגריה, שסרטיה אינם אורחים מקובלים על בדי בתי הקולנוע בארץ. למעשה, אינני יכול להיזכר מתי בכלל הוקרן סרט בולגרי בבתי הקולנוע כאן, בנבדל מסרטים בולגריים מזדמנים שהוקרנו בפסטיבלי הסרטים המקומיים.

ואמנם, שני הסרטים נדמים ככאלה שאנו נוהגים לכנות "סרטי פסטיבלים"; כלומר, סרטים שכוונתם לספר סיפור אנושי והם עושים זאת לרוב באמצעים קולנועיים אמנותיים צפויים ושגרתיים למדי, שמטרתם למצוא חן בעיני קהל המבקש להיענות לחוויה קולנועית שאינה תובענית במיוחד אך מתלווה לה ניחוח של איכות.

"העולם גדול והישועה מעבר לפינה"

סרטו של הבמאי הבולגרי סטפן קומנדרב מציג את סיפורו של זוג, שנמלט לגרמניה מבולגריה הנתונה תחת המשטר הקומוניסטי. 20 שנה לאחר מכן נהרגים השניים בתאונת דרכים. בנם, כיום גבר צעיר, שורד בתאונה, אך זיכרונו נמחק. כאשר סבו, שנשאר לגור בבולגריה, כעת משוחררת מעול הקומוניזם, שומע על מה שאירע, הוא עוזב את כפרו, שבה הוא מהולל כאלוף משחק השש-בש, וממהר לגרמניה כדי לחלץ את נכדו מאובדן הזיכרון שבו הוא שרוי. הוא משכנע את הנכד, שאינו זוכר דבר מחייו הקודמים ואינו מזהה אותו כמובן, לצאת יחד עמו למסע באופניים חזרה לבולגריה, שבמהלכו הם יעברו במקומות שבהם זיכרונו עשוי להתעורר. בנוסף למסע עצמו משתמש הסבא, אחת מאותן דמויות שנוהגים לתאר כ"מלח הארץ" והוא עתיר ניסיון וחוכמת חיים, בתובנות הכלולות במשחק השש-בש כדי לעורר את זיכרונו העלום של נכדו.

החומרים המרכיבים את סיפור סרטו של קומנדרב הם טובים. אובדן זיכרון הוא תמיד תחבולה עלילתית שמעוררת מתח והיא חושפת את מהלכיו של הנראטיב הקולנועי עצמו, שמתעצב מול עינינו פיסה אחר פיסה. בנוסף לכך, הסיפור המסוים שהסרט מציג נוגע בשאלות של הגירה ותלישות לאומית, ולו פיתח אותו קומנדרב בצורה מספקת הוא יכול היה לגעת בכמה סוגיות שהן רלוונטיות לא רק לבולגריה אלא לאירופה כיום בכללותה.

ואולם, קומנדרב מציג את הסיפור מבלי לחקור אותו לעומק, כמעין אנקדוטה בעלת אופי פולקלוריסטי. אף שהעלילה משוטטת בין העבר להווה (ומבליטה את ההבדל בין אז להיום באמצעים סגנוניים בנאליים), התוצאה אינה חורגת מסרט צנוע, נחמד לעתים, מרגש לפרקים ותו לא.

מיקי מניולוביץ', שמוכר מכמה מסרטיו של אמיר קוסטוריצה, מגלם את דמותו של הסבא כמין זורבה בולגרי. ומנגד, הופעתו של קרלו ליובק כאלכס, הנכד, מעוררת הערכה באיפוק שהיא משדרת. התוצאה היא סרט מסע, שיש בו כמה סצינות יפות ואפשר לצפות בו בסיפוק מסוים, אך הבנאליות המחשבתית והשגרתיות של העשייה הקולנועית הופכות אותו לסתם עוד סרט, שזיכרונו אינו נחרת בתודעה לאורך זמן.

אפלים ומוחמצים

אותו הדבר ניתן לומר גם על "החיים שלנו", סרטו של הבמאי האיטלקי דניאלה לוקטי, שהשתחל השנה לתחרות שהתקיימה בפסטיבל קאן; רבים הביעו תמיהה על הבחירה הזאת בסרט שמעלותיו צנועות ומועטות למדי. ייתכן שהסיבה להכללתו של הסרט בתחרות היא שלוקטי נחשב זה כמה שנים לאחד הבמאים המובילים בקולנוע האיטלקי העכשווי; אך הוא ביים סרטים מעניינים הרבה יותר מסרטו הנוכחי (במיוחד הקומדיה "אחי הוא בן יחיד" מ-2007). כמו סרטו של קומנדרב, גם "החיים שלנו" סובל מבנאליות עלילתית ומעשייה קולנועית שאינה חורגת אל מעבר לשגרתי.

בכל פעם שסרט איטלקי בסגנון ריאליסטי מגיח אל האקרנים שולפים מבקרי הקולנוע מהגנזך את המושג "ניאו-ריאליסטי", אך זוהי טעות; שכן, המושג הזה משתייך אך ורק לרגע היסטורי מסוים - איטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה - ולעשייה קולנועית אסתטית שהתפתחה במקביל לאותו הרגע וכתוצאה ממנו. לסרטו של לוקטי אין קשר לניאו-ריאליזם, גם אם הוא מלודרמה ריאליסטית, שמקפידה על אמינות מבחינת עיצוב הדמויות והסביבה הפיסית והאנושית שהן פועלות בה.

גיבור הסרט הוא קלאודיו, מנהל אתר בנייה, נשוי ואב לשניים, שאשתו, אלנה, מתה בזמן לידת ילדם השלישי. מרבית העלילה מתארת את ניסיונו של קלאודיו לשרוד בנסיבות החדשות. הממד המעניין ביותר של הסרט, וגם המוחמץ ביותר בסופו של דבר, הוא זה שנוגע במעורבותו של גיבורו בהיבטים האפלים יותר של המציאות שבתוכה הוא חי. אחד מסיפורי המשנה של הסרט עוסק במעורבותו בניסיון של המעביד שלו להסתיר את עובדת מותו של פועל זר רומני בתאונה באתר הבנייה שבו קלאודיו עובד. מאוחר יותר קלאודיו סוחט את המעביד שלו ודורש עבודה באתר בנייה חדש באחד האזורים האקסקלוסיביים ביותר ברומא.

"החיים שלנו"

כמו במקרה של "העולם גדול והישועה מעבר לפינה", לו פיתח לוקטי את ההיבטים האלה של הסיפור, יכול היה "החיים שלנו" באמת לומר משהו משמעותי ורחב יותר מהסיפור הספציפי שהוא מציג על החיים באיטליה כיום, ובהשלכה גם על החיים באירופה המתועשת העכשווית. אך כמו סרטו של קומנדרב, סרטו של לוקטי הוא כמעט כל כולו סיפור, וגם הסיפור הזה אינו מתעצם לדרמה בעלת נפח אלא מתפזר לכיוונים רבים מדי, כך שהמוקד הרעיוני והרגשי שלו מתפוגג בהדרגה.

גם בסרטו של לוקטי יש סצינות יפות ולעתים גם מרגשות, והופעתו של אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי טובה מאוד. אך הסרט בכללותו אינו מצטבר ליותר מדרמה שאינה מצליחה לערב אותנו או להפתיע אותנו באמירותיה או בתובנותיה על ההוויה הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית שבתוכה היא מתרחשת. גם זה סרט קטן, שעוסק בנושאים גדולים, ולפעמים, כמו במקרה של אותו סיגר ידוע, סרט קטן הוא אך ורק סרט קטן.

"העולם גדול והישועה מעבר לפינה". בימוי: סטפן קומנדרב; תסריט: יורי דאצ'ב, סטפן קומנדרב; צילום: אמיל חריסטוב; מוסיקה: סטפן ואלדוברב; שחקנים: מיקי מניולוביץ', קרלו ליובק "החיים שלנו". בימוי: דניאלה לוקאטי; תסריט: סנדרו פטרליה, סטפנו רולי, דניאלה לוקאטי; צילום: קלאודיו קולפיקולו; מוסיקה: פרנקו פיירסנטי; שחקנים: אליו ג'רמנו, איזבלה ראגונזה, מריו בובה, ג'יורג'יו קולאנג'לי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו