בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיילת האלמונית של מלחמת המינים

ההיסטוריונית יערה בר-און בוחרת לעסוק בדמויות נשיות בנות המעמד הנמוך שצוברות את כוחן מאחורי הקלעים. בספרה החדש היא חוזרת אל המאה ה-17 ומגוללת את סיפורה של לאונורה גליגאי, בת לווייתה היהודייה של מלכת צרפת, השזור בקורות המאבק הפמיניסטי מאז ועד היום

תגובות

היה מרתק, מסעיר, באותו יום חם ודחוס בכיכר שבלב פאריס. אשה "רעה, מכשפה, שטנית, מכוערת", כך על פי כתבי תקופתה, פגשה שם את גורלה. האשה היתה לאונורה גליגאי, איטלקייה במוצאה, בת לווייתה הנאמנה של המלכה-האם של צרפת מרי דה מדיצ'י, שהואשמה בכישוף, התייהדות, שוד וריגול. היום היה שבת, 8 ביולי 1617. הגורל היה הוצאה להורג.

גליגאי היא גיבורתו של ספר חדש, "'מכשפה יהודייה' בחצר מלך צרפת" (הוצאת כרמל), פרי מחקר של ההיסטוריונית פרופ' יערה בר-און, המכהנת כמשנה לנשיא בצלאל. הוא מגולל סיפור דרמטי ובו משפט ראווה, שלל דעות קדומות, תככי חצר, מאבקים בין נשים לגברים, בין נסיכים למשרתים. נבחנות בו שנאת זרים, שנאת נשים, רכילות ועוד תופעות המוכרות להפליא גם כיום. ומעל לכל הוא מספר את סיפורה של תקופה - המאה ה-17 - בדרך העשויה לקרב את ההיסטוריה אל לבם של בני ובנות זמננו.

בר-און - שבספרה הראשון, "רואות את הנולד", שהתבסס על עבודת הדוקטור שלה, כתבה על אודות לואיז בורז'ואה, המיילדת בחצר מלכי צרפת של אותה תקופה - פונה עתה לשרטט את דמותה וקורותיה של דמות נשית אחרת. היא מגוללת את סיפורה של בת המינקת וחברת הילדות של מריה מדיצ'י מפירנצה, שלימים נישאה למלך צרפת אנרי הרביעי והביאה עמה את חברתה ואשת סודה לחצרו שבפאריס. שם רכשה לאונורה גליגאי השפעה רבה, התמודדה עם חוליים שתקפו אותה וגם עוררה איבה עזה, שלבסוף חרצה את גורלה.

מדוע בחרה בר-און לכתוב דווקא על שתי נשים אלה - המיילדת לואיז בורז'ואה ועתה לאונורה גליגאי, בת המעמד הנמוך שהיתה לאשת חצר? הבחירה נבעה, בין השאר, מהרצון לעסוק באלו שלא היה להם קול ומחיפוש ייחודן של נשים, היא אומרת. וכך, התיאור של תקופה היסטורית מובא "דווקא דרך תיאור חיים של אשה אחת - לאו דווקא מצליחנית גדולה, לא הגיבורה, דמות פחות זוהרת, אך כזאת שממלאת תפקיד בחברה שבה היא חיה, צוברת כוח מאחורי הקלעים, דרך רשתות סמויות מהעין, שזה מאפיין את הפעולה הנשית. רציתי לבדוק מה מרגישות נשים כאלה ואיך הן כן יכולות להשפיע".

אלוהים, גברים וחיות אחרות

בר-און, ילידת 1963, גדלה בקיבוץ רביבים. בילדותה ובנעוריה רקדה, וכשהיתה בת 18, היא מספרת, "החלטתי שאני רוצה להיות פינה באוש". באותה תקופה הופיעה באוש עם להקתה בישראל, ובר-און הוקסמה. אחרי שירותה הצבאי פנתה להגשים את החלום. "החלטתי ללמוד לעשות כל מה שפינה באוש עשתה אי פעם". היא למדה אמנות, עבדה בהפקות תיאטרון ומחול, ואז, היא מספרת, "נכנסתי להריון. הבנתי שזה כבר לא יקרה".

היא היתה להיסטוריונית וחוקרת תרבות. בין שני ספריה על צרפת של המאה ה-17 פורסם ספרה "זריחה בים התיכון", המגולל את סיפורה של סבתה, חנה הופמן, אמריקאית שהיתה לחלוצה בגדוד העבודה.

השילוב של כתיבה היסטורית ואישית מאפיין את עבודתה של בר-און. כך גם בספר החדש. "זה ז'אנר מתלבט", היא מודה, "לא כתיבה היסטורית חמורה ולא רומן היסטורי. בפעם הבאה אולי אבחר באחד הכיוונים". ספרה מחולק במידה רבה בין פרקים סיפוריים, המבוססים על העובדות ובה בעת מסופרים בצורה מושכת לב, לבין חלקים היסטוריים מובהקים יותר.

בר-און מדגישה בספר, כי המוטיבציה לכתיבתו נעוצה בזמננו וכי הסוגיות העולות בו רלוונטיות גם כיום. "כהיסטוריונית אני תמיד זוכרת שני דברים", היא אומרת. "ראשית, יש מאפיינים אנושיים שהם כמעט א-היסטוריים, נצחיים. שנית, בהיסטוריה החברתית יש מקצבים שונים לתופעות שונות. אופנה משתנה מעונה לעונה, שינויים טכנולוגיים הם מהירים מאוד, אבל תופעות כמו ערכים, היררכיות, המשגה תרבותית, משתנות לאט מאוד. בדברים מסוימים אנחנו שונים מאוד מבני האדם במאה ה-17: בבגדים שאנו לובשים, בבתים שאנו גרים בהם, בדרכי התקשורת; אבל המבנים הבסיסיים - כמו פוליטיקה, תהליכי למידה וכדומה - השתנו הרבה פחות".

המאה ה-17, מתברר, היתה תקופה מהפכנית. במידה רבה, כפי שכתב לימים דה טוקוויל, זרעיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 נזרעו כבר אז. והמאה ה-21 שאנו חיים בה, אומרת בר-און, היא המשך די ישיר של המאה ה-17. אחד הדברים שממחישים זאת הוא מהפכת הדפוס, שהחלה במאה ה-16 ונמשכת עד היום. כשבר-און מתארת בספר את הפצתם הגוברת של הפמפלטים בתקופה שבה היא עוסקת, כלי תקשורת זולים שהגיעו לראשונה לידי ההמונים והיו נגישים במיוחד, קשה שלא לחשוב על מקביליהם העכשוויים - פייסבוק, טוויטר ודומיהם.

אותם פמפלטים הפיצו מידע ובתוכו רכילות, כפי שמתארת בר-און בספר, אולם בשיחה עמה היא מבדילה בין מהפכת הדפוס, שאפשר לסמן את ראשיתה ושלבים בהתפתחותה, ואשר שינתה את העולם, לבין רכילות, שהיא "עניין נצחי, אינטראקציה אנושית יסודית מאוד ולא בהכרח רעה".

עוד עניין שבר-און מגדירה כנצחי הוא שנאת זרים. לאונורה גליגאי האיטלקייה - כהה ורזה, אינה ממהרת ללמוד צרפתית, ובנוסף לכל צוברת כוח פוליטי בחצר המלך - מעוררת טינה רבה. "יש תרבויות שמעודדות יותר או פחות את שנאת הזר", אומרת בר-און, "אבל הפחד מהשונה, הבוז, האימה - מבוססים על היצרים הכי בסיסיים ומשותפים לכולן".

תחום נוסף ששום תרבות לא תצליח לטשטש, לדעתה של בר-און, הוא ההבדלים בין גברים לנשים, שהם מכריעים בחשיבותם, היא אומרת. "התפישות בנוגע לנשים במאה ה-17 התבססו על התפישה ההיפוקרטית, שסימנה היררכיה: בראש הסולם אלוהים, אחריו גברים, אחריהם נשים ולבסוף חיות. כל גורם מהגורמים האלה שואף לדרגה שמעליו ופוחד להיגרר מטה לדרגה שמתחת. והמעברים אפשריים: גבר יכול להיהפך לאשה אם הוא מידרדר מוסרית, אם הוא מפטפט יותר מדי. אפשר להיות גם בין לבין. לכן נשים הרות חששו, למשל, פן תיוולד להן חיה.

"מצד אחד, יש בתפישה הזאת זיקה ישירה בין כוח פיסי, כוח מוסרי וכוח אינטלקטואלי. מצד שני, אשה יכולה לשאוף להתחזק. זו אמנם תפישה פטריארכלית, אבל היא מאפשרת ניידות. זה עשוי אולי להסביר למה יש לא מעט גברים שחושבים שהם אלוהים", היא אומרת בחיוך.

בתפישה הזאת יש הבדלי דרגות אך היא לא דיכוטומית, מדגישה בר-און. "אם אצל אריסטו הגבר הוא יצור פועל והאשה היא מצע, הרי בתפישה הזאת גם לגבר יש זרע וגם לאשה יש זרע, אמנם חלש יותר, והם נפגשים. את הדיכוטומיה הברורה בין נשים לגברים יצרה התפישה המודרנית, זו שמפרידה בין טבע לתרבות, בין מדע לכישוף וכדומה. זה המודרניזם של המאה ה-18, שהציב את התבונה ככוח אוניברסלי שמנוגד לטבע, את הנפש בניגוד לגוף - דבר שאיננו מקבלים עוד כיום - ואת הגבר בניגוד לאשה".

היחס של הפמיניזם לדיכוטומיה הזאת ידע שלבים שונים, ממשיכה בר-און. סימון דה בובואר קבעה כי הדרך היחידה של נשים להתמודד עמה היא לא להביא ילדים לעולם, כלומר להתכחש במידה רבה לביולוגיה. החל בשנות ה-60 וה-70, חוקרות כמו קרול גיליגן וננסי צ'ודורו גרסו כי לנשים יש ההתפתחות שלהן והמוסר שלהן. ג'ודית באטלר, בעידן הפוסט-מודרניזם, קבעה שאין מהות, הכל נזיל, תלוי פרפורמנס ומבנים חברתיים.

כוחה של הביולוגיה

זוהי נקודת המוצא שממנה פנתה בר-און למחקריה. "כשרציתי לחקור היסטוריה של נשים בתקופה המודרנית המוקדמת", היא מספרת, "אמרו לי 'למה צריך לחקור היסטוריה של נשים'. פמיניזם התקבל בעיקום אף. היתה הסתייגות. גם כיום, כשאני שואלת סטודנטיות אם הן פמיניסטיות, התגובה מלווה בחירוק שיניים". עוד היא מציינת, כי לנוכח המתרחש באקדמיה הקפידה תמיד שהמנחות שלה, הן בעבודת המאסטר והן בדוקטורט, יהיו נשים, "כדי שלא יגידו שהדברים נעשו בחסד ולא בזכות".

אשר למניעים לבחירת תחום המחקר שלה היא אומרת: "עיצבן אותי שהיחס לפמיניזם הוא כזה, והיה לי ברור שאם רוצים למקם נשים כיום, צריך לעסוק בהיסטוריה שלהן. מנגד, הפריע לי שעוסקים בכך בצורה רומנטית, מעריצה, שטחית, כפי שעושה למשל אדריאן ריץ' ב'ילוד אשה'. לא יכולתי להזדהות עם המיתולוגיה הפמיניסטית כפי ששורטטה על ידי ריץ' ואחרות, שאומרת שכל הגברים לא שווים כלום. רציתי לבסס את התפישות הפוסט-מודרניסטיות על נשיות וגבריות, כפי שהבנתי אותן ולא כפי שהן הידרדרו בשיח הישראלי".

בר-און הגיעה למסקנה ש"אנחנו יכולות להחליט איך אנחנו עושות פרפורמנס של נשיות, או רה-פרפורמנס של גבריות. זה נתון לכוחות חברתיים, אבל יש בחירה. תמיד הרגשתי גם אשה וגם גבר. ואני חיה בנוחות במעברים. לא הייתי מוכנה להשתקה, 'את אשה, תתנהגי כמו אשה'. אני יכולה להיות סמכותנית, כוחנית, חזקה פיסית, ולהיות יפה וללבוש שמלות. ההגדרות המסורתיות, המודרניסטיות, של נשיות וגבריות הן פאסה".

ואחרי כל זה, היא אומרת, "בשנים האחרונות, לנוכח מחקריים מדעיים על המוח ועל הגוף, השתכנעתי שלצד כל הדברים שאני מאמינה בהם - שאשה צריכה ויכולה לתבוע את מקומה בעולם - לביולוגיה ולפיסיולוגיה יש מקום עצום, מכריע".

זה סוג של פוסט-פמיניזם, לא?

"בעיני זה גל חדש של פמיניזם. אני נגד עקרון הרצף וכל זה", היא מבהירה, "אבל לאשה יש רחם, האנטומיות שלה ושל הגבר שונות, האיזון ההורמונלי שונה. הטסטוסטרון, למשל, משפיע על התחרותיות. אנחנו יכולות להתמודד עם זה, אבל חשוב להכיר בכך. יש נשים כמוני שרוצות בכך - רק תני לנו לשעוט קדימה ולהשאיר את כל הגברים מאחור בסיבוב - אבל יש כאלה שלא רוצות. וצריך ליצור מנגנונים שיאפשרו להן להסתדר בעולם בלי התחרות המטומטמת של גברים.

"פמיניסטיות יכולות להכיר בעובדה שיש הבדלים ביולוגיים. למשל, שאשה אחרי לידה נכנסת לפעמים לדיכאון, לא רוצה לפרוץ למרחב. ומתוך סולידריות, צריך לתת לזה מקום. ההבדלים האלה בין נשים לגברים אינם כמו ההבדלים בין מעמדות, בין אזורים גיאוגרפיים או בין משלחי יד", היא מטעימה. "זה הבדל קטגורי. זה לא דורש כניעה תרבותית וחברתית, אלא הכרה. אפשר להכיר בכך ובה בעת להמשיך להיאבק על דומיננטיות חברתית. המאבק הפמיניסטי לא נגמר. ככל שיהיו יותר נשים בתפקידי ניהול ובתפקידי מפתח, יהיה יותר סיכוי לכך. המטרה אינה להיות כמו גברים, אלא לאפשר לנשים לגדל ילדים וגם לתפקד בעולם. זה שאשה צריכה לבחור בין קריירה למשפחה מקומם אותי".

פתח לתקוה מוצאת בר-און דווקא בהוליווד, בטרנד העכשווי של כוכבות שיולדות, יוצאות לחופשה וכעבור שנה חוזרות לעניינים. הריון, חופשת לידה, ילדים, נהיו משהו סקסי, היא אומרת, ומקווה שכל זה יחלחל גם לציבור שנושא עיניו לכוכבות האלה.

ועוד היא מבהירה, כי ההכרה בזכותן של נשים לבחור אין פירושה ויתור על עצמאות כלכלית: "לא להישען על מישהו אחר, על גבר, זה התנאי הבסיסי".

האמירות בדבר חשיבותה של הביולוגיה עשויות לשחק לידיהם של שוביניסטים שרוצים להשאיר את הסדר הפטריארכלי על כנו.

"אנחנו מספיק חזקות, יש מספיק נשים כמונו כדי שנוכל לנהל את המלחמה הזאת, ואני לא מוכנה לא לומר את הדברים האלו מפני שהם עלולים לשחק לידיהם של גברים. התקדמנו מספיק כדי שאפשר יהיה לעשות את המהפכה הזאת".

האם עמדות אלה שלך נעוצות גם בביוגרפיה שלך? סיפרת שלאחר שהרית הבנת שכבר לא תהיי פינה באוש.

"נכון, אבל ראיתי זאת יותר כהזדמנות. למדתי על בשרי שקשה מאוד להיות בהריון ולגדל ילדה ולהמשיך לרקוד ולפתח קריירה בלי מגבלות. אולי לכן באיזשהו שלב כתבתי על לידה. לידה משנה את החיים. אני מאמינה בכוח של הגוף ובדרישות של הגוף. אם הגוף תובע, והילדה רוצה לינוק ואני רוצה להניק, אני אכוון את עצמי לפי הגוף. זה לא אומר שאעשה פחות, אבל אמצא את הדרך".

זה לא מוביל לסופרוומניות?

"כן, היתה לי גם תקופה של 20 שנה של סופרוומניות, אבל דווקא משבר גיל ה-40 הבהיר לי שדרוש שינוי". גם בתחום זה היא מקבלת את דרישותיו של הגוף, ויודעת כי גם גיל המעבר שיבוא בעוד כמה שנים ישפיע את השפעתו.

ואם מדובר באמהות, ללאונורה גליגאי היו בן ובת. בתה מתה בדמי ימיה, ותוך כדי הקריאה בספר קשה היה שלא לשים לב שאין התייחסות לאמהות של לאונורה ולאובדן שחוותה. על כך עונה בר-און בכובע ההיסטוריונית: "אנחנו לא יודעים על כך דבר. היא לא כתבה והדיווחים על אודותיה חלקיים".

אשר לבר-און, אין ספק שהיא לא אשה שמסתפקת בפעולה סמויה מהעין. פרופ' בר-און, המשנה לנשיא בצלאל - שלצד פעילותה האקדמית עסקה במשך השנים בתפקידי ניהול, בין השאר במשרד החינוך - מספרת שתחילה הגישה מועמדות לנשיאות בצלאל. "עמדתי שם מול חברי הוועדה, הם הסתכלו עלי ושאלו: 'לא הגזמת?' הייתי צעירה נורא. הם אמרו שהם מחפשים מישהו מנוסה יותר ואז שאלו: 'משנה לנשיא יכול גם לעניין אותך?'".

מאחר שלמרבה הצער אי אפשר לשווק את היוזמה והתעוזה המבורכות האלה בקפסולות לכל אשה ובת, אני שואלת את בר-און מה בכל זאת אפשר לעשות בתחום של חינוך מגדרי. "דוגמה אישית", היא משיבה. "ככל שיראו יותר שזה אפשרי, נשים רבות יותר יעשו זאת".

בספר היא מתארת כיצד השיפור המסוים שחל במעמדן של נשים במאה ה-17 הוביל מיד לצעדים חדשים להצרת צעדיהן. האם זה לא מזכיר במשהו את תגובת-הנגד לפמיניזם כיום?

בר-און סבורה שהדברים שונים. והיא מוסיפה: "יש לנו הרגשה כאילו העולם מתקדם, אבל בימי הביניים היחס לנשים היה יחס מקבל בסך הכל. החברה היתה פחות נוקשה, מגודרת, מגדירה את עצמה ואת האחרים. חולים, יולדות, משוגעים נשארו בבית, לא היתה הוקעה של השונה, לא ניסו 'לנקות' את החברה. אחר כך, עם ההתמקצעות, נשים אמנם יכלו להתקדם, היו להן יותר אפשרויות, אבל גם יותר דיכאו אותן, קצצו את כנפיהן, עד שבמאה ה-19 נהפכו נשים לסמל סטטוס, מין קישוט, שלא אמור לעשות כלום".

הפרק האחרון ב"'מכשפה יהודייה' בחצר מלך צרפת" הוא אוטוביוגרפי: בר-און, שבגוף הספר תיארה בעיות בריאות שלאונורה גליגאי התמודדה עמן, מספרת בפרק זה על מחלת קרוהן שבה לקתה היא עצמה, על היחס החשדני וחוסר הסבלנות שחולים נתקלים בו, בוודאי לפני האבחון, כשהם נחשדים כמתחזים, וגם אחריו.

"התלבטתי אם לכלול זאת בספר", היא אומרת. "כשחליתי והייתי שבועיים בבית, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב על זה. ולא יכולתי להתעלם מכך שבמקביל אני כותבת ספר על אשה חולה. מכיוון שאני מאמינה שצריך לערבב בכתיבה אישי וציבורי, עבר והווה, נראה לי טבעי שמשהו מזה ייכנס לספר. לנהל דיאלוג כזה עם לאונורה". הדיאלוג הזה אכן אפקטיבי מבחינתם של הקוראים ומוסיף רובד לספר המרתק הזה.

האם את מחבבת את לאונורה גליגאי?

"מכיוון שאין לנו עדויות על עולמה הרגשי, קשה לי לחבב אותה. אני לא יכולה לפתח פנטסיות, אני מנסה להיצמד לדוקומנטים. היא יצור אניגמטי, סגור. היא נראית לי פסיב-אגרסיב. אני מעריכה אותה, מרחמת עליה. ואני כן מחבבת אותה ביומה האחרון".



יערה בר-און. שילוב של כתיבה היסטורית ואישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו