בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימשיך כבודו: האם סרטי הבורקס פגעו במזרחיים?

האם סרטי הבורקס פגעו במזרחיים, כפי שעולה מהסדרה התיעודית החדשה "סרט שחור לבן"? אלי תבור, שכתב את התסריטים לרוב הסרטים הללו, משוכנע שהם דווקא תרמו למהפכה חברתית בארץ

תגובות

סדרת "אסקימו לימון", סרטו של אורי זוהר "כל ממזר מלך", להיטי הבורקס "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אלכס חולה אהבה" שכבר נהפכו לקאלט מקומי, וכן "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "כביש ללא מוצא", "סרט וארוחת בוקר", "אמי הגנרלית" ו"מבצע שטריימל". מה משותף לכל הסרטים הללו? מי שיתעמקו ברשימת הקרדיטים שלהם יגלו כי כולם נכתבו בידי אותו תסריטאי.

אלי תבור, יליד 1934, עיתונאי שעבד במשך שנים ארוכות בעיתון "העולם הזה" ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות", פרץ לזירת הקולנוע המקומית בסוף שנות ה-60 ועד מהרה נהפך לתסריטאי פורה במיוחד. הוא כתב 22 תסריטים שהופקו והיו לסרטים, וחלקם, כפי שמוכיחה הרשימה למעלה, נהפכו ליצירות מהפופולריות והמצליחות ביותר של הקולנוע הישראלי. שלושה שיתופי פעולה בין תבור לבמאי בועז דוידזון הולידו את מה שנחשב בעיני רבים למיטב סרטי הבורקס שנוצרו כאן: "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אלכס חולה אהבה".

בשבת שעברה שודר בערוץ 8 הפרק הראשון, מבין שלושה, בסדרה התיעודית של רון כחלילי "סרט שחור לבן". בסדרה הזאת מתמקד כחלילי בתופעה הבולטת ביותר בקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70, סרטי הבורקס, ומעלה שאלות שונות בעניינה: למה דווקא במאים, תסריטאים ושחקנים אשכנזים יצרו את סרטי הבורקס, שבמרכזם עמדו דמויות של מזרחים? כיצד עיצבו היוצרים האלה על המסך הגדול את ההוויה המזרחית, שלא תמיד הכירו? האם היתה זו גזענות שגרמה להם לעצב את דמויות המזרחים בסרטים הללו באופן סטריאוטיפי מוקצן ונלעג? ומדוע זכו הסרטים הללו להצלחה מסחרית כה גדולה?

קולנוע של מפיקים

בראיון בביתו שבתל אביב טוען אחד הכותבים הבולטים של סרטי הבורקס, כי בניגוד לטענה שעולה בסדרה של כחלילי, בסרטים הללו דווקא אין כל לעג כלפי בני עדות המזרח. "אנחנו לא לעגנו למזרחים. אנחנו ניסינו לבנות דמויות שמזרחים יוכלו להזדהות אתן", אומר תבור. "צריך להבין שהקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70 לא היה קולנוע של יוצרים, אלא קולנוע של מפיקים". רוב התסריטים שכתב באותן שנים הוזמנו ממנו על ידי מפיקים, והם, לדבריו, הכתיבו לו איזה תסריט לכתוב.

"היה (מנחם) גולן שעשה את הסרטים שלו, (מרדכי) נבון שעשה את הסרטים שלו, ומפיצי הסרטים שקינאו בהם והחליטו שגם הם רוצים להפיק סרטים. הייתי אז התסריטאי המקצועי הכמעט יחיד שפעל בארץ. בתקופה הזאת, של סוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אף סרט לא היה רעיון שלי. מישהו נתן לי סיפור, ואני ידעתי איך לבנות אותו".

כך היה גם במקרה של "צ'רלי וחצי", הוא מספר. שמחה זבולוני, שהפיץ באותם ימים סרטים איראניים בבתי הקולנוע בישראל, החליט שהוא רוצה להפיק סרט בעצמו ופנה לתבור כדי שיסייע בידו. "הוא אמר לי, 'יש לי סיפור, ואני רוצה שתעשה לי מזה תסריט', אומר תבור. "הוא סיפר לי סיפור של סרט פרסי שהכיר, ובו בחור מדלת העם שיש לו ילד שמזדנב אחריו ויחד הם עושים כל מיני תעלולים. יום אחד הבחור הזה מתאהב בבת עשירים ונתקל במכשולים רבים בדרך אל האושר. זבולוני שידך ביני לבין בועז דוידזון, שבא אז לארץ לאחר שגמר ללמוד באנגליה וכבר עשה כמה סרטים, ושנינו יחד כתבנו את התסריט הזה".

תבור דוחה את הטענה כאילו יוצרים אשכנזים לא יכולים לכתוב דמויות של מזרחים ("מה, מי שעושה סדרה על הומואים צריך להיות הומו? מה פתאום", הוא אומר), מבהיר כי היה בעל מודעות חברתית חזקה באותם ימים ומזכיר כי העיתון שבו עבד מילא תפקיד חשוב בהעלאת הפער העדתי לסדר היום הציבורי.

"הפעם הראשונה שבה נכתב בעיתונות בארץ על הבעיה העדתית היתה בסדרת הכתבות של שלום כהן 'דופקים את השחורים' ב'העולם הזה'", הוא מציין. "כשבן הרוש מוואדי סאליב רץ בבחירות אני הצבעתי בשבילו, וכשהיו הפנתרים השחורים אנחנו היינו חלק מהמאבק הזה שלהם. יותר מאוחר, כשקמה תמ"י של אהרן אבוחצירה, אני הוכתרתי אצלם כ'מרוקאי של כבוד', כי הסתובבתי בארץ במסע הרצאות על הפער העדתי. אי אפשר לנתק את תופעת סרטי הבורקס מהרקע שממנו צמחה, ובסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 הפער העדתי היה הנושא המרכזי במדינה הזאת".

אז איפה היה אלי תבור מ"העולם הזה", ה"מרוקאי של כבוד", כשכתבת את "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר"?

"אמנם המטרה העיקרית שלנו היתה ליצור סרט מסחרי שיעשה כסף, אבל כשעיצבנו את הדמויות, ישב לנו כאן", תבור מצביע על ראשו, "שאנחנו נפתח דמויות ונספר סיפור שיעורר גאווה במזרחים, שיתגאו בכך שהם מזרחים. ולכן, כל הטענות על כך שיצרנו טיפוסים נלעגים - זה פשוט לא נכון. הם נלעגים רק כי זו קומדיה ויש בה סצינות קומיות, כמו הבליעה של הביצים (הסצינה המפורסמת ב'צ'רלי וחצי' שבה זאב רווח דוחס לפיו כמה ביצים, נ"א). אנחנו בכלל לא לעגנו להם. להיפך. רצינו לעורר גאווה אצל הצופים המזרחים, שהיו אז רוב בקרב צופי הקולנוע".

מזרחי שיושב בקהל ורואה את רווח בסרט הזה יחוש גאווה?

"אבל מה יהודה ברקן ב'צ'רלי וחצי', הוא אשכנזי? לא. הוא מזרחי, ואתו הצופה מזדהה, לא עם רווח. הגיבור הראשי בסרט הזה הוא יהודה ברקן, והדמות שלו היא לא נלעגת. יש מסביבה כל מיני דמויות נלעגות, נכון, אבל זה רק מפני שזו קומדיה, ורוצים שהסרט גם יצחיק".

היה לכם מסר שרציתם להעביר בסרטים האלה?

"היה לנו מסר חברתי, בהחלט. זו לא היתה המשימה שלנו ולא היתה המטרה שלנו, אבל זה היה מונח לנו בראש - אנחנו לא הולכים ללעוג למזרחים, להיפך. אנחנו מזדהים אתם, מזדהים עם המטרות שלהם. ב'סלומוניקו' את רואה את זה במפורש, וגם בסרטים שכתבתי עם דוידזון - זה לא דובר בינינו, אבל היה ברור שאנחנו הולכים עם הגיבור, שהוא לא נלעג".

כשיצרתם דמויות מזרחיות מוקצנות ונלעגות - כמו זו של יוסף שילוח ב"אלכס חולה אהבה" או זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר" - עבר לכם בראש שככה אתם מקבעים סטריאוטיפ?

"לא, בכלל לא, כי היו שם גם דמויות של ספרדים חיוביים. לא כולם היו נלעגים. גם בסרטים אחרים יש דמויות נלעגות, ואף אחד לא חושב שזה לעג לעדה שלו או למוצא שלו. להיפך, ב'סנוקר' מי שהיה נלעג זה דווקא האשכנזי, טוביה צפיר".

אבל בצורה הרבה יותר מתונה.

"כן, בסדר, כי זו קומדיה. יש גם דברים שאת לא יכולה לצפות. שני הסרטים האלה נהפכו לסרטי קאלט. עד היום רואים אותם ועד היום ילדים מדקלמים את כל הטקסט. תשאלי אותי מה הדמויות אומרות שם, אני לא זוכר. אבל אני פוגש אנשים שמדקלמים את כל הטקסטים, מה זה אמר לזה, ומה זה אמר להוא. למשל, יש שם סצינה שזאביק רווח נמצא בבית הרב. אני זוכר שכאשר כתבנו את התסריט, הכנסתי את המלים 'יאמר כבודו', כי זכרתי שככה בזמנו פנינו אל המורה בבית ספר עממי. לא תיארתי לי שהמשפטים האלה יצחיקו וייהפכו למשהו שאנשים משננים ואומרים אחד לשני. לא העלינו בדעתנו".

מחיאות כפיים לסלומוניקו

במבט לאחור, איך אתה מסביר את ההצלחה העצומה של סרטי הבורקס?

"ההזדהות של הקהל המזרחי עם הדמויות. ב'סלומוניקו' הראשון היתה הסצינה של ועד הבית, שבה סלומוניקו מטיח באשכנזים של הוועד את מה שהוא חושב עליהם. בהקרנות של הסרט, בכל פעם בסצינה הזאת הקהל היה פורץ במחיאות כפיים. איך את מסבירה את זה? ראית פעם שבאמצע סרט פורצים במחיאות כפיים?"

איך אתה מסביר את זה?

"שאנשים הזדהו עם מה שהוא אמר, עם המלים ששמתי בפה של סלומוניקו. את רוצה יותר מזה הוכחה להזדהות עם דמות? זו ההזדהות הטוטאלית. כמו קהל במגרש כדורגל שקופץ וצועק 'גול!'"

אתה מאמין שסרטי הבורקס עשו שירות טוב למזרחים?

"בהחלט. אני חושב שבאיזשהו מקום הסרטים האלה תרמו למהפכה החברתית בארץ. בעקיפין, באופן לא מודע, הם תרמו להשתלבות של עדות המזרח בחברה הישראלית. ברגע שהצופה מרגיש גאווה בזה שהוא מרוקאי, מרגיש שהוא לפחות שווה ערך לאשכנזי, זה תורם להשתלבות שלו בחברה".

האם יש בך צער כלשהו על הדמויות המזרחיות המוקצנות והמוגזמות שיצרת?

"לא, בכלל לא. להיפך, אני גאה בזה שהן מצליחות להצחיק. להצחיק קהל זו המשימה הקשה ביותר. זה אגב לא בזכותי, כי אני לא כתבתי סצינות מצחיקות, מי שהפך אותן למצחיקות זה בועז דוידזון. הסצינות שבהן נראה לך שהספרדי נלעג או מגוחך הן סצינות שבועז הפך אותן לקומיות, ואני לא חושב שמישהו מהספרדים נפגע או נעלב מזה".

לא בטוח, הרי יוסף שילוח אומר בסדרה שעשה את הדמות של פארוק ב"אלכס חולה אהבה" כל כך מוקצנת ונלעגת, כדי שאנשים יגידו "די, לא רוצים יותר לראות את הסרטים האלה".

"ומה אז הוא אומר? שקרה ההיפך! שכולם רצו שימשיך לעשות את זה! למה בועז הכניס אותו ל'אלכס חולה אהבה'? כי ב'אסקימו לימון' הוא עשה את הדמות של הרב-סמל הפרסי, ואנשים התלהבו מזה. זה לא שאנשים חשבו שהוא דמות נלעגת. בכלל לא".

לו יכולת, היית משנה עכשיו משהו באותם תסריטים?

"לא. אני עשיתי מה שהמפיקים ביקשו ממני. זה הסיפור שהם נתנו לי, ואני ניסיתי כפי הבנתי לפתח את זה לסיפור שיהיה מסחרי וימשוך קהל. זה הכל. תשמעי, יש את הספר הזה, 'מנוחשלים ולא נחשלים - מזרחים ואשכנזים בישראל', מאת שלמה סבירסקי", שולף תבור את הספר מהספרייה בביתו. "זה היה התנ"ך שלי. מנוחשלים ולא נחשלים, זה אומר הכל. וזה מה שניסינו להוכיח בסרטים שלנו. לא אמרנו את זה במפורש בסרט, אבל זה מה שהיה לנו בראש". *

אל תהיה תמים

רון כחלילי, במאי "סרט שחור לבן", מסביר למה בחר לעסוק בסרטי הבורקס

"סרטי בורקס הם הז'אנר הקולנועי הפופולרי והמשפיע ביותר בקולנוע הישראלי והוא גם המושמץ ביותר", כך מנמק יוצר הסדרה "סרט שחור לבן", הבמאי רון כחלילי, את רצונו לחקור את הז'אנר ואת שני העשורים המרכזיים שבהם פרח. "הקונפליקט הזה סיקרן אותי. הוא מזכיר לי את הפרדוקס של מוסיקה מזרחית. זמרים מזרחיים מוכרים עשרות אלפי כרטיסים, כובשים כל במה ועם זאת אין ז'אנר מוסיקלי שמעורר יותר אמוציות. בעיני זה שעתוק של מה שקרה עם סרטי הבורקס בשנות ה-60 וה-70".

מה רצית לבדוק בעצם?

"הסדרה מדברת על סרטי בורקס, אבל יש לה נרטיב גדול יותר - איך נבנה סטריאוטיפ. זה לא קורה בחדרים אפלים ועל ידי אנשים רעי לב. הרבה פעמים זה קורה מתוך תמימות ורצון להצליח ומחוסר ידיעה מה זה קולנוע ועד כמה הוא מעצב תודעה וצורב סטריאוטיפים. זה לא קולנוע של יוצרים אלא של מפיקים, והם רוצים לכסות את ההשקעה שלהם".

כחלילי מספר כי העניין בנושא התעורר אצלו כבר לפני שנים. העבודה על "סרט שחור לבן" ארכה כשנה (במימון ערוץ 8) והתוצאה היא סדרה העוסקת בפערים חברתיים ובהיווצרותם של סטריאוטיפים. בדבריו האחרונים הוא מרמז לאופן שבו תבור תרם מבלי דעת לתופעה שהוא מתאר.

לדבריו, "תבור מגיע מ"העולם הזה', העיתון היחיד שסיקר את מאבק המזרחיים. בתפישתו העצמית הוא באמת חייט שתופר תסריט על פי הזמנה ושם הזהות והתודעה שלו נעלמת. הוא מייצר תסריטים בעבור מפיקים שרוצים לפגוע בול ויש נוסחה מנצחת. המחיר הוא שמזרחים מתחילים להיות מסומנים. הדמויות הגרוטסקיות מחריפות, נהפכות ליותר קיצוניות וזה למרות שהזמן עובר ומעמדם של מזרחים משתנה ומשתפר.

"יש סצינה אחת ב'סלומוניקו' שהיא אחרת. שבה הגיבור קם ומתנגד, מחזיר מלחמה שערה. זו הפעם הראשונה שלגיבור מזרחי יש תודעה פוליטית. בסצינה הזאת הקהל היה מוחא כפיים באולם וקם על רגליו. אני לומד מזה שלקהל היתה תודעה פוליטית, אבל הבחירה של יצרני הבורקס היתה אחרת והציגה מזרחי אחר".



אלי תבור. ראיתי עצמי כטכנאי, לא כיוצר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו