בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פופ | מה זה בעצם שיקגו האוס?

כולם נהנים לשלוף את השיקגו האוס כמלת קוד סודית למועדון חברים אקסקלוסיבי, כשהם מרדדים ומשטיחים את המשמעות שלו

תגובות

מי שעוקב אחרי האותיות הקטנות בראיונות עם אמנים וביקורות המוסיקה - ומה יש בביקורות מוסיקה מלבד אותיות קטנות? - בוודאי נתקל לאחרונה לא פעם במונח הערטילאי "שיקגו האוס", שלרוב נזרק לטקסט באגביות מנותקת כנקודת ייחוס צלילית כאילו היה פסדובלה.

רק בחודשיים האחרונים נכלל התת-ז'אנר הרקיד, שתכף נעמוד פה על הגדרתו המדויקת, ברשימת ההשפעות המוצהרת של יוצרים בטווח רחב: מבת' דיטו, "הרקולס אנד לאב אפייר", "קאט קופי", ג'יימי XX ומפיקי באס ופוסט-דאבסטפ איזוטריים ועד ליידי גאגא, בריטני ואחרון מהנדסי הפופ הסקנדינבים; כולם נהנים לשלוף את השיקגו האוס כמו מלת קוד סודית למועדון חברים אקסקלוסיבי, כשהם מרדדים ומשטיחים את המשמעות שלו.

בזכות צעצועים זולים

שיקגו האוס הוא חלק מהותי בפולקלור האמריקאי העירוני; יקום ענק, עשיר ומורכב בעל השלכות תרבותיות, חברתיות, מיניות וכלכליות, שההבדלים בין הזרמים השונים שהוא מכיל אינם סמנטיים בלבד. לכל אחד מהם - למשל ג'ק, אסיד האוס, דיפ האוס וגטו האוס - מאפיינים יחודיים של סאונד, מקצב, תמות ואמצעים, ותרומה עצמאית להתפתחות המוסיקה העכשווית.

את הביטוי האוס טבעו שני מפיקי דאנס, סטיב "סילק" הארלי ופיירלי "ג'קמאסטר" Fאנק, שייעדו את המוסיקה שלהם לרחבה של מועדון ה"וורהאוס" בשיקגו - שבו ניגן הדי-ג'יי פרנקי נאקלס. מבלי להתכוון הם המציאו ז'אנר שלם שאיגד לא רק את כל מה שהגיע בעקבותיהם, אלא גם את מה שהיה לפניהם והתאים לאותם קווים מנחים (שהיו נכונים גם למועדון ה"מיוזיק בוקס" של הג'אנקי הגאון רון הארדי, שנחשב בעיני רבים לדי-ג'יי הטוב בהיסטוריה).

בעוד שהפקת קטע דיסקו, הז'אנר הרקיד הבולט הקודם, הצריכה חטיבת נגנים גדולה, אולפן יוקרתי, זמרות וטכנאים, הז'אנר החדש התבסס על מינימליזם: מכונות תופים, סינתסייזרים, סאמפלרים וצעצועים אלקטרוניים ביתיים וזולים, שיצאו לשוק בתחילת שנות ה-80 ואיפשרו גימור הגון באמצעים דלים, בתוספת בחורה שחורה - או הומו שמן - שצועקים שהם רוצים מוסיקת האוס כל הלילה.

אלו גם המאפיינים האסתטיים שאליהם חוזר הגל הנוסטלגי הנוכחי, תוך התעלמות מאלמנטים לא פחות מוטמעים במסורת השיקגואית, כמו הפילטרים של די-ג'יי סניק (שאלמלא הם לא היו "דאפט פאנק"), הווילד פיץ' של די-ג'יי פייר (טכניקה שבה המונוטוניות נשברת בעקבות התגברות הדינמיקה), מקצב הבומפטי-בומפ של דריק קרטר, הפרוורטיות של קשמיר/גרין ולווט, הרוך והסול של לארי הרד או העומק הג'זי של גלן אנדרדראונד.

הרדוקציה הזאת חורה אולי לקנאים כמוני, אולם היא מחויבת המציאות וחוזרת בכל פעם שז'אנר עובר קריאה מחודשת, על אחת כמה וכמה אם הוא מסועף כמו שיקגו האוס (ואם אתם בכל זאת מחפשים גישה ז'אנרית לא קונוונציונלית תמצאו אותה באלבום הפנטסטי "Glass Eights" של ג'ון רוברטס).

ההיסטוריונים, הארכיונאים והאופורטוניסטים התורנים לא מחמיצים כמובן את ההזדמנות לנקות את האבק מעל לכמה קלאסיקות נשכחות, כשהתיוג האופנתי "שיקגו האוס" מבטיח להן התייחסות מכובדת יותר מהרגיל. זה בדיוק הרגע שבו כדאי לברך על הטרנד: בזכותו אנחנו נחשפים עכשיו למוסיקה אדירה שנרקבה בגנזכים ומקבלת גושפנקה מחודשת.

המיזם המרשים ביותר מגיע מ"ראש האוור", חנות התקליטים ההולנדית שנהפכה גם ללייבל מרתק, שמוציא לראשונה 30 קטעים נדירים של הצמד "וירגו", שני בני עשרה שפעלו בין 1984-1990.

לעומת השמות המוכרים של התקופה - מרשאל ג'פרסון, מיסטר פינגרז, רוברט אואנס ופיוצ'ר - "וירגו" נותרו אלמונים יחסית גם בקרב הקלאברים המחונכים, אולם "Resurrection" מתקן את העוול הזה. אפשר ממש לשמוע את ההתרגשות בהתנסויות של שני נערים שמשחקים בצעצועים ומגלים את שלל האפשרויות הגלומות בהם. יש כאן כל כך הרבה תעוזה, תנופה וחדשנות - חלק גדול מהקטעים אפשר לנגן במסיבות בימינו מבלי שמישהו ישים לב - שלא ייאמן שהם הוקלטו לפני כמעט שלושה עשורים.

לא פחות מקיף - גם אם פחות מסקרן - הוא אוסף חדש של Trax, לייבל חלוצי של בוס יהודי שבזמן אמת קלט את הפוטנציאל המסחרי במוסיקה ממסיבות הגייז בשיקגו והחתים את כל הכישרונות הבולטים של התקופה. ב"Trax Re-edited" לוקחים אלקטרונאים עדכניים כמו ליאו-זירו, טובי טוביאס, קינק, ג'ון דיילי וג'יי-די טוויץ' מ"אופטמו" את הקלאסיקות הגדולות של הלייבל - "Fantasy Girl" ,"Now Way Back" ,"Can You Feel It" ועוד, וטוענים אותם באנרגיות מחודשות. הבעיה היא שמלבד כמה קטעים שעברו שדרוג סאונד ועוד הברקה אחת של מארק ברום, הגרסאות המקוריות עדיפות, ומוטב - לדי-ג'ייז ולקהל כאחד - לדבוק באוספים הקודמים שהוציאה Trax בשנים האחרונות (ובמיוחד בקופסה של ארבעה דיסקים שלא משאירה בשיקגו אבן לא הפוכה).

את הטוויסט לכל השיעור ההיסטורי נותן המיקס החדש של דריק קרטר בסדרה של "פאבריק", מועדון שבעבר היה סלע קיומה של הסצינה העולמית וכיום נתון לחסדיהם של תיירים מזדמנים. קרטר, שאיבד בשנים האחרונות את השפיץ כשסירב לשתף פעולה עם התמורות בדאנס והתנודות לכיוון ברלין, מייצג כאן היטב את בני הדור השני של שיקגו - בנוסף לקטעים חדשים שהושפעו מהם - וחוזר בעזרת הגרוב המפמפם והפרקאסיבי שלהם לפורמה. הוא אמנם לא מחדש שום דבר שלא ידענו, אבל העריכה, הקינקיות והשליטה שלו בפטיפונים מלמדות שיש מעט מאוד רבי אמנים ברמתו. *

וירגו, "Resurrection" (Rush Hour) אמנים שונים, "Trax Re-edited" (Harmless) דריק קרטר, "Fabric 56" (Fabric)



די-ג'יי סניק. השפיע על רבים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו