בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו: ירידה אל הקרקע

אחרי שנים של פעילות בדרום תל אביב, בחרה הציירת טליה ישראלי לעזוב את ההוויה הקשה שם ועברה לסטודיו השוכן בבית ישן ומוזנח בשכונה צפונית

תגובות

הסטודיו של הציירת טליה ישראלי שוכן במקום יוצא דופן למקום מסוגו: בבית פרטי מוזנח בלב לבה של שכונת וילות בורגנית בתל אביב.

באזור לא גדול התחום בין דרך נמיר ותחנת רכבת סבידור ממזרח לבין בית החולים איכילוב ממערב ממוקמת שכונת וילות קטנה, נוה דוד. השכונה, המכונה גם שיכון הקצינים, תוכננה על ידי האדריכל שלמה אשר גינזבורג ונבנתה במקור למען קציני צבא משוחררים. היא בנויה כמעין מסרק שהציר הראשי שלו הוא הרחוב הנרייטה סולד וממנו יורדים לכיוון מזרח רחובות קטנים ללא מוצא הקרויים בשמותיהם של שבעת המינים. לא רק משום שמות אלה השכונה נדמית כמעין אי של פסטורליה ושלווה במרכזה העצבני של העיר.

כיום השכונה מרוצפת באסתטיקה חדשה רוויה ויוקרתית, בבתים הנדמים מסוגרים ולעתים מנקרי עיניים. ביניהם ניתן למצוא כמה בתים ישנים שנבנו עוד בסביבות שנות ה-40 של המאה הקודמת. כזהו הבית שבו חיה ויוצרת הציירת טליה ישראלי.

בקצה רחוב התאנה שוכן הבית של שתי הקומות, שהזנחתו ארוכת השנים בקושי מאפשרת לעמוד על טיב בנייתו הצנועה. הוא מוקף בחצר פרטית שניכר כי לא טיפחו אותה שנים, בחלקה היא מיובשת ובחלקה מלאה בצמיחה פראית ובעשבים שוטים. בפעמון הצמוד לדלת הכניסה רשום שמה של ישראלי ומעליו בכתובת דהויה שמו של הפסל רפאל לומס שהתגורר במקום לפני כן.

ישראלי, בת 34, במקור מירושלים, היא ציירת מוערכת, ראש המחלקה לאמנות במנשר, בוגרת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני בגולדסמית שבלונדון. היא מספרת שהגיעה למקום במקרה. לאחר שחזרה מלימודיה בלונדון חיפשה סטודיו בתל אביב ודי מהר, בעיקר מסיבות תקציביות, התגלגלה לחלקה הדרומי של העיר. "הסתובבתי הרבה באזור התחנה המרכזית שהיה זר לי קודם לכן ואני זוכרת שלא האמנתי שקיים מקום כזה. הוא נראה לי כמו מובלעת והזכיר לי במידה רבה את דרום לונדון, משם באתי".

ישראלי וכמה אמנים נוספים, בהם רקפת וינר עומר וגיל צלנר, מצאו חלל רחב ידיים ברחוב לבנדה ואותו שיפצו והתאימו לצורכיהם. "ניסינו להחיות את המקום, עשינו בו מסיבות ותערוכות", היא נזכרת.

ואולם, כעבור לאחר שלוש שנים היא חשה שהפעילות במקום גובה ממנה מחיר: "אין ישועה. המראות קשים והשנים שעוברות לא בהכרח מעידות על שינוי. האנשים נעלמים ולרוב לא מסיבות טובות, או שאת עדה להתדרדרות הקשה שלהם. זה משהו שמחלחל לנשמה".

הנוף באזור, הארכיטקטורה והאווירה הקשה היתרגמו בציוריה לעננה אפלה. גם מצב הדברים החברתי-פוליטי בישראל מוסיף לתחושות הכבדות: "לא נראה לי שאפשר לחיות במקום הזה ולא לחוש ככה. המקום הזה רווי אלימות הניבטת מכל פינה".

היא החלה איפוא לחפש מקום חדש. באותה העת שמעה מחברתה על זוג אספנים חובבי אמנות, ישראלים שחיים בארצות הברית, שקנה את הבית הזה כבר לפני כמה שנים ומתעתדים להרוס אותו ולבנות מחדש. עד שזה יקרה, הזוג מיטשל ולורן פרסר המתגוררים בניו יורק מציעים אותו לאמנים בעבור סכום סמלי.

הפסל לומס התגורר במקום כמה שנים ובהן הכניס לא מעט שינויים במבנה הבסיסי של הבית והותיר אותו כמעט בלתי אפשרי למחיה: "הוא חצב פה קירות, פתח מרפסת ועשה חור מתקרת הקומה הראשונה דרך הגג, שבו התקין ארובה ואותה לקח עמו כשיצא. הייתי צריכה לחסום את החור. לקח לי הרבה זמן להתחיל לעבוד פה.

"זה לא פשוט להתרגל לסידור הזה של לראות את העבודות כל היום וכל הלילה", היא מוסיפה, "ובכלל הירידה הזאת לקרקע היתה לי מוזרה. אני גדלתי בקומה שביעית וכל הסטודיות שלי היו גבוהים והכתיבו את האופן שבו אני מתבוננת בעולם. ובגלל הגינה וכל החלונות שהוא פתח בבית הרגשתי מאוד חשופה ובמשך שלושה חודשים עמלתי במרץ לאטום חלונות, להתקין דלתות ומנעולים ולהשיב ולו במעט איזושהי תחושה של אינטימיות למרחב".

גם בסטודיו הקודם ישראלי עבדה והתגוררה באותו חלל זמן מה, אך כיום היא מרגישה שזה פחות מתאים לה: "פעם הייתי הרבה יותר אובססיבית ויכולתי לצייר 12 שעות ברצף בסטודיו". החלל המשמש אותה לעבודה היה בעבר סלון, שמצדו האחד פונה לדלת המובילה לגינה ומצדו השני פתוח לפינת אוכל הסמוכה למטבח. ישראלי עובדת על בדים בגדלים משתנים כשהם תלויים על הקיר או שעונים על קונסטרוקציה. בחצי השנה האחרונה גם החלה לצייר על משטחי העץ, שהיא מניחה על שולחן אדריכלים גדול. שולחן קטן הניצב ליד אחד הקירות עמוס צבעי שמן בגוונים רבים ויש גם שולחן גדוש חבילות של צבעי פנדה, פסטלים וטושים ענקיים.

ציורי השמן שלה מופיעים לא אחת בפורמטים גדולים, כמו פנורמות באורך של יותר משני מטרים, והעבודה עליהם יכולה להימשך כמה חודשים. את העבודה על העץ החלה ישראלי כשרצתה להתאוורר מאותם ציורים: "תענוג לעשות עבודות שהן מיידיות ויכולות להיעשות באמצעות חומרים שהשליטה שלי בהם מינימלית, כמו ספריי או טושים - בשונה משמן אין בהם טקסטורות או שכבות. היום חשוב לי לסדר את החיים והבית הזה איכשהו מסייע לי בכך".

היא מפרידה בין חלל המגורים, הממוקם בקומה השנייה, לבין חלל העבודה אשר בקומת הכניסה והגינה בהתאם ליום ולילה. "אני כבר לא עובדת בלילות. ואני במקום שליו יותר ביחס לציור. כשאני מסיימת לעבוד אני פשוט מכבה את האור".

בשונה מהרגלי הציור שלה, את הצילומים המשמשים לה נקודות התייחסות לציורים היא דווקא נוהגת בזמן האחרון לצלם בלילה. "יש משהו בדרמה של הלילה. תאורה וצורניות שלא רואים בדרך כלל.

"אני כמעט לא מציירת אנשים ודיוקנאות, כי כשאני כן עושה זאת הם יוצאים כמו קריקטורות או כמו דמויות אנימציה. כשאין אנשים במרחב, הריק מייצר בעיני מעין נוף, שבהתאם לשיח ולמסורת שהחלו במאה ה18-, הוא מעין שיקוף של התודעה המאפשר לי להיכנס פנימה, לשוטט בו ולשהות בו". *

רעש הבורגנות

* מיקום: רחוב התאנה בתל אביב

* זמן: שנה וחצי

* גודל: 40 מ"ר + חצר

לשאלה איך זה להתגורר ולעבוד בשכונה זו משיבה טליה ישראלי: "מצד אחד מאוד פסטורלי פה לעומת הרעש והזוהמה בתחנה ובמיוחד בתקופה שהייתי בה. מצד שני גם לפסטורליה יש מחיר והוא ברעש הבורגנות, כל בוקר נפתח ברעש גזימת העצים והעציצים מסביב". כמו כן היא מספרת שגם היא וגם הבית נחווים בשכונה כנטע זר ולעתים כמטרד ומפגע סביבתי. "אני לא מנקה את הגינה, הרבה עלים נופלים סביבי וזה ממש לא לפי הנורמה פה. הם לא מבינים מה אני עושה פה וקצת מתקשים לעכל את הנוכחות שלי".



טליה ישראלי. הפרדה בין אזור המגורים לחלל העבודה


סיטי רוקטס, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו