בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | עבודות כבדות מנשוא

אנסלם קיפר אוהב לתת לזמן לעשות את שלו. כשמדובר בעבודות אמנות, הוא מותיר אותן חשופות לפגעי האקלים. וכשמדובר בבוז מצד המבקרים, הוא פשוט ממתין שדעתם תשתנה. לרגל תערוכה חדשה בלונדון, מודה האמן הגרמני שאלמלא ניחן בביטחון עצמי רב, לא היה מגיע לאן שהגיע

תגובות

ב-1969 כשהיה סטודנט בן 24 בקרלסרוהה שבגרמניה, נסע אנסלם קיפר לבקר בכמה מקומות בצרפת, בשווייץ ובאיטליה, והצטלם ליד בניינים חשובים - במועל יד. מבחר מהתמונות, שהציג תחת הכותרת "Occupations" (כיבושים) בתערוכת הסיום שלו, עוררו תמיהה וחרדה מצד המורים שלו, ובהמשך גם כעס בציבור ובקרב המבקרים. העבודה מנתצת המוסכמות חדרה אל קאנון תולדות האמנות, וקיפר מתואר כמי שהקדים "לקרוא בשם" לרוע שכה רבים מבני ארצו בחרו לשכוח; אבל אחרי יותר מ-40 שנה, "כיבושים" היא עדיין אחת מיצירות האמנות הפולמוסיות ביותר שהניבה גרמניה שלאחר המלחמה.

בסוף השנה שעברה הוצגו בתערוכה של קיפר בניו יורק כמה מהתמונות מ-1969 לצד עבודות אופייניות ומאוחרות יותר, כגון תיבות זכוכית ענקיות ובהן אוסף של פריטים כגון שמלות כותנה, דקלים, שיחים, גוף של מטוס וספרים שרופים, וכן ציורים גדולים של נוף גרמניה עשויים מאפר, עופרת, עור נחש וחומרים אורגניים אחרים.

"כשעברתי לסטודיו החדש שלי בפאריס לפני כמה שנים היו לי המרחב וההזדמנות לבחון עבודות ישנות, במקרים רבים בפעם הראשונה מאז שיצרתי אותן", הוא מסביר. "מצאתי המון תשלילים מ-1969 שלא פיתחתי. פיתחתי חלק מהם והכנסתי אותם לתיבה גדולה לתערוכה של ניו יורק. יש תחושה שעבר הרבה זמן מאז שעשיתי אותם, אבל גם אחרי כל השנים האלה יש אנשים שזה ממש לא מצא חן בעיניהם".

התערוכה גררה הפגנה קטנה, אבל קיפר אומר שהוא רגיל לתגובות קשות: "כשהרעיון לעבודה עלה במוחי לא הכרתי אף אחד שעשה משהו דומה, אבל תמיד חשבתי שנולדתי אמן ולכן מה שאני עושה הוא אמנות. הייתי מאוד בטוח בעצמי. אילולא הייתי בטוח בעצמי לא הייתי יכול לעשות שום דבר ממה שעשיתי. אפילו בביאנלה בוונציה ב-1980, כשהייתי כבר אמן בעל שם כביכול, לא היה אפילו מבקר אחד שהיה בעדי. כולם היו נגדי. בהמשך הם כמובן שינו את דעתם, אבל הייתי זקוק לרמת ביטחון גבוהה כדי להמשיך".

נכונותו של קיפר לעסוק במיתוסים ובנושאים גרמניים שהוכתמו בשל קשר לנאציזם יצרה לו שם רע בשנות ה-70 וה-80. הוא עבד ביערות האפלים הסמליים, נתן הד לנופים הרומנטיים של קספר דויד פרידריך וציטט את ואגנר באמצעות צילום, ציור ופיסול. הוא שילב את החומרים האלכימיים של אש ומתכות מותכות ושקע יותר ויותר במיתוסים ובאמונות היהודיות שהנאצים ניסו למחות מעל פני האדמה. במרוצת השנים הוא החל להתמקד בשירה ובמיתוסים של תרבויות רבות ושונות, לאו דווקא בחיפוש פתרון לשאלות כגון למה אנחנו פה ומה אנחנו עושים, אלא כדי לחקור את המאמץ האנושי הפילוסופי לנוכח תהליכים טבעיים ואדישים של התפזרות וריקבון.

תחזית מטילת אימה ומרפה ידיים זו, גלשה בעיני רבים ליהירות. מבקרת אמנות סיכמה את הרגשות הקשים שעוררה בה התערוכה בניו יורק בכך שבעיניה "העובדה שלרגל התערוכה של 1988-1989 היה צורך לחזק את קירות ?מומה' כדי לתמוך במשקל הקנווסים הענקיים, שרבים מהם מצופים עופרת, משמעותית יותר מהציורים עצמם".

המוות כחגיגה

אבל ההיסטוריון סיימון שאמה רוחש הערכה לקיפר דווקא בגלל כובד המשקל של יצירותיו, ומשבח את דרכו ליצור ב"מקסימליזם במשקל כבד" בתקופה שבה "המינימליזם השובבי מולך בעולם האמנות העכשווי". קיפר, לדברי שאמה, "לא מסוגל להוציא תחת ידיו דברים פעוטי משקל". מרינה וורנר סבורה ש"החזון האפוקליפטי שלו ממלא תפקיד מרכזי בהתלבטות מה לזכור ואיך לזכור זאת, ובמתחים סביב תהום הנשייה וההנצחה... אמנם האמנות האלכימית בונה פוליפוניה היסטורית וספרותית, אך במישור עמוק יותר היא גם עוסקת בפולחן, בכמיהה של הפולחן לשרטט מחדש אירועים, להפוך את המוות לחגיגה".

בשבוע שעבר ביקר קיפר בלונדון כדי להקים תערוכה חדשה מיצירותיו בגלריה "וייט קיוב". אף שיצירותיו אפופות אווירה של רצינות עמוקה, כמעט דרמטית, האמן, כיום בן 66, נראה כדמות עליזה למדי כשהוא מברך לשלום את עובדי הגלריה ובודק את התאורה בגלריה, בלוויית אשתו ושני ילדים קטנים.

שמה של התערוכה לקוח משמו של מחזה מהמאה ה-19 מאת המחזאי האוסטרי פרנץ גרילפארצר, "Des Meeres und der Liebe Wellen" (גלי הים והאהבה), על הכוהנת הירו מהמיתולוגיה היוונית ואהובה, ליאנדר, שטבע כשניסה לחצות את הנהר בשחייה כדי לפגוש אותה. בתערוכה מוצגים תצלומים גדולים של נופי ים, כמה מהם עברו תהליכים שונים, ובהם אלקטרוליזה, כדי להביא לכך שכשייחשפו לאוויר יופיעו בהם שינויים במשך הזמן. על

התמונות הוטבעו בהרכבה מכשירי מיילדות, שרטוטים הנדסיים, דגם עופרת של צוללת ונוכחותו של קיפר עצמו.

"זו תערוכה שעוסקת בבלתי אפשרי", הוא מסביר. "הרכבת תרשים גיאומטרי על תמונה של ים מדברת על חוסר האפשרות ללכוד את הים. הים הוא תמיד נוזלי וחמקמק. הגוף ההנדסי יוצר רושם כאילו הוא מקבע אותו ברגע מסוים. זה כמו שאנחנו כופים על השמים קבוצות כוכבים; זה כמובן מטורף לגמרי ואין לזה שום קשר לכוכבים. זה רק כדי שיהיה לנו יותר נוח. כדי ליצור אשליה שהכנסנו סדר בתוהו ובוהו. זה לא קרה. אני אולי נולדתי לתוך תוהו ובוהו של ממש, אבל המצב הזה בעצם נכון לכולנו".

קיפר נולד בכפר קטן ביער השחור במארס 1945, כמה חודשים לפני סוף המלחמה. הוא גדל ליד הריין, לא רחוק מהגבול השווייצי, וחשוב מזה, גם לא רחוק מגבול צרפת. "בשל ההיסטוריה והגיאוגרפיה נמשכתי לתרבות הצרפתית. הריין היה תמיד עולה על גדותיו באביב ולכן היה נדמה שהגבול לא קבוע במקומו, אף על פי שלא יכולתי לחצות אותו.

"צרפת היתה מאחורי גבול מתנועע והיתה מסתורית למדי, כי לא יכולתי לבקר בה. היא היתה בשבילי כמו הארץ המובטחת, אבל לא בגלל המצב הפיסי של גרמניה. דווקא אהבתי כילד את עיי החורבות של המלחמה. הייתי בונה מפיסות האבנים בתים קטנים".

משפחתו היתה קתולית, וקיפר שימש בילדותו כעוזר לכומר, והוא עדיין יודע בעל פה את תפילות המיסה בלטינית. הוא אומר שהוריו היו מאמינים קונבנציונליים למדי, "אבל אני התעניינתי בעל-טבעי מגיל צעיר מאוד. הייתי סקרן מה יש שם, מה קורה מאחורי החיים. לכן כשהשתתפתי בפעם הראשונה בטקס לחם הקודש התאכזבתי מאוד. ציפיתי למשהו מדהים ומפתיע ורוחני. במקום זה, כל מה שקיבלתי היה אופניים. זה בכלל לא מה שעניין אותי".

הוא צייר "ציורים גדולים מאוד ביחס לילד קטן" מאז שעמד על דעתו, אבל אף שתמיד הכירו ביכולותיו האמנותיות, קיפר בחר ללמוד משפטים, והוא טוען שמן הסתם הוא סובל מתסביך כלשהו: "חשבתי שאני ממילא גאון אמנותי ואני לא צריך ללמוד אמנות בבית ספר. לא שרציתי להיות עורך דין, אבל התעניינתי בשפת החוק. ספר לימוד של משפטים הוא דבר מדהים בכמה שהוא בעצם לא קשור לחיים. מבחינה זו אני מניח שזה היה קצת כמו אמנות".

בזמן לימודי המשפטים הוא המשיך ליצור, אבל בסופו של דבר הכיר בכך שעליו לפגוש אמנים אחרים ולכן עבר לבית ספר לאמנות. "עד אז לא שמרתי יצירות שלי; היתה לי תחושה של התחלה אמיתית". באותה תקופה גם החל להבין כיאות את ההיסטוריה של גרמניה בעת החדשה.

"התגלגל לידי תקליט שעשו האמריקאים כדי לספק לגרמנים ידע על ההיסטוריה שלהם. היו בו נאומים של היטלר וגרינג וגבלס, ואני נדהמתי והוקסמתי כאחד מתחושת האדנות שהם שידרו. כל זה קרה רק לפני 20 שנה, אבל בבית הספר לימדו את זה כאילו מדובר באלכסנדר הגדול. זו היתה פיסה יבשה של היסטוריה עתיקה. אמנם אבא שלי היה קצין במלחמה, אבל לא דיברו בבית על המלחמה. אבי לא היה נאצי, אבל האידיאולוגיה כמובן חילחלה אליו. המשפחה שלי, כמו רבות אחרות, דבקה באשליה שהוורמאכט לא היו נאצים, אלא רק חיילים. אבל היום אנחנו יודעים כמובן שרבים מהם היו מעורבים בהשמדת היהודים ואחרים".

בבית הספר לאמנות בדיסלדורף הכיר קיפר את יוזף בויס. "לא למדתי אצלו אבל הראיתי לו את העבודות שלי כמה פעמים. עבדתי ביער והייתי מגלגל ציורים ענקיים, מעמיס אותם על הגג של החיפושית שלי ונוסע להראות לו אותם. הוא היה הראשון שאמר מפורשות שצילומי ?Occupations' הם אמנות. שאר המורים שלי רק פירכו ידיים: ?האם זה נכון מבחינה מוסרית? האם זה מותר?' בויס הסתכל בהם ואמר מיד שזה אקשן טוב, ובשבילו, אקשן זה אמנות".

חושב במעגלים

את שנות ה-70 הקדיש קיפר למיתולוגיה הגרמנית. הוא חקר את היערות שבהם הביסו שבטים גרמנים קדומים את הלגיונות הרומיים ושהכילו "אינסוף של מסתורין, אגדות, זיכרונות ילדות". הוא ספג את תנועת הסער והפרץ של הנופים והשמים של קספר דויד פרידריך, והתעמק במוסיקה של ואגנר ובמקומה בתרבות הגרמנית.

"אמי פעם הכריחה אותי להקשיב ל'לוהנגרין' ברדיו, בהפקה של ביירוית, והמוסיקה עשתה עלי רושם עצום. נמשכתי לרעיון של הגביע הקדוש כמשהו מרוחק ומסתורי וכמעין יעד שאתה רוצה נואשות להגיע אליו, אבל אתה יודע שלעולם לא תגיע. הכרתי את תחושת הכמיהה הזאת בשלב מוקדם מאוד בחיי. ואמנות היא כמיהה. אתה לעולם לא מגיע, אבל אתה ממשיך לנסות בתקווה שתגיע".

קיפר אומר שהיה בצד השמאלי של המפה הפוליטית כשהאלימות גאתה בגרמניה בשנות ה-70, "אבל תמיד הייתי ביקורתי מאוד. אחי היה במפלגה הקומוניסטית והוא הוזמן לסין ונכבש. הוא הרבה יותר אינטליגנטי ממני, אבל הוא חזר ואמר ?אין שם זבובים כי כל כך נקי שם'. כשכנופיית באדר-מיינהוף החלה לרצוח אנשים חשבתי שסיפור הנאצים חוזר על עצמו. הם חשבו שהם יכולים להיות שופטים כמו שהיטלר חשב.

"בעקיפין, כל זה מן הסתם השפיע עלי כאמן, אבל לא ישירות. ולמרות זאת, מוזיאון טייט קנה ממני פעם טריפטיכון שציירתי על טפט זול מאוד. אחר כך הם מצאו את המשפט ?יש עינויים בבתי כלא בגרמניה' כתוב על הצד האחורי של התמונה ושאלו אותי למה הכוונה. למען האמת לא היה לזה שום קשר לאמנות, אבל זה כמובן הראה שאכפת לי ממה שקורה. אבל אף פעם לא יצרתי אמנות שקשורה למצב הפוליטי היומיומי".

לאחר איחוד הגרמניות עבר קיפר לברז'אק שבדרום צרפת, ושם בנה סביב הסטודיו שלו מגדלים, מנהרות ומבנים, עד שבמרוצת הזמן הקומפלקס נהפך ליצירת אמנות בפני עצמה. ב-2008 עקר לפאריס והחל לעבוד בסטודיו רחב ידיים שבעבר שימש כמחסן לחנות הכלבו "לה סמריטן". צרפת האירה אליו פנים. הוא הוזמן ליצור מיצבים במיוחד לגראן פאלה, נעשה לאמן החי הראשון מאז בראק שיצר מיצב קבוע בלובר, וביים ועיצב את התפאורה לאופרה חדשה, "Am Anfang" (בראשית), לציון 20 שנה לבית האופרה הבסטיליה.

בינואר האחרון התמנה קיפר לראש מחלקת היצירתיות באמנות בקולז' דה פראנס. "הגעתי לצרפת בפעם הראשונה בגיל 17, ודי במקרה הורידו אותי בלובר. אני חושב במעגלים, ולכן נחמד לי שציור שלי מוצג שם".

צרפת גם סיפקה לו נקודת מבט מועדפת אל גרמניה. לדבריו המלחמה נגמרה עכשיו, "אבל הייתי שמח אם היא היתה יותר גמורה. הייתי שמח אם אירופה היתה יותר מאוחדת. הלמוט קוהל ספג ביקורת על הרבה דברים בצדק, אבל ביחס לאירופה הוא צדק. גרמניה היתה זקוקה לאירופה חדשה, כי עדיין אי אפשר לבטוח לגמרי בגרמניה".

העובדה שזו אומה צעירה יחסית, הוא אומר, הותירה חותם. "לצרפתים יש המהפכה, לאנגלים יש האימפריה, היותם המשטר הדמוקרטי הראשון והמאגנה כארטה, לאמריקאים יש מלחמת העצמאות שלהם. לגרמנים יש רק תבוסות במלחמות, ולכן הם תמיד מרגישים קצת נחותים, ואז הם מבקשים לפצות את עצמם על כך. אם יחברו אותם קרוב יותר לאירופה, זה יעזור".

אף שהמעבר שלו לצרפת היה קשור להגברת העניין שלו במיתולוגיה ובדת בעבודתו, קיפר כבר אינו קתולי פעיל, אלא מודה ש"אפילו אנשים שנדמה שהם לא רוחניים עדיין כמהים למשהו; אני בטוח שזאת הסיבה לכך שיש לנו אמנות ושירה. לדעתי בלי רוחניות אי אפשר לחיות, ומבחינה זאת הדת הטובה ביותר היא ההינדו, שמלמד שבכל דת יש קצת אמת. האמנות היא ניסיון להגיע למוקד האמת. זה ניסיון מועד לכישלון, אבל אפשר להתקרב מאוד. הדוגמטיות של הכנסייה, הרעיון שמלים יכולות לבטא אמת אחת למשך מאות שנים, היא שטות גמורה. העולם משתנה. שפות משתנות, הכל משתנה. ציורים משתנים ללא ספק".

יחסיו של קיפר עם תהליכי הזמן חורגים מעבר לקבלה גרידא. הוא משאיר פסלים וציורים מתחת לכיפת השמים וחושף אותם לאיתני הטבע. הוא חשף את עבודתו לחומצה, ללהביורים ולתקיפות גרזן. בתערוכה ב"וייט קיוב" הצבעים כבר משתנים. התצלומים הענקיים יישארו יציבים כל עוד הם חתומים מאחורי זכוכית, אבל ברגע שייחשפו לאוויר הם יתחילו להיות דינמיים. ההיבט הזה של זמניות ומקריות, וההתנגדות לרעיון של עבודה "גמורה", מעלה שאלות פילוסופיות ביחס לאוצרות של האמנות שלו, ולפיכך של כל האמנות.

בימים אלה מתקיימים מגעים ביחס לייסוד קרן גרמנית-צרפתית שתטפל בקומפלקס בברז'אק, מתוך כוונה לאפשר לטבע לעשות את שלו. הטיפול המוזיאלי ביצירותיו, יותר משהוא עניין של שימור, הוא הליווי שלהן לאורך ההיסטוריה.

"זה תחום מרתק, והוא עומד בלב מה שאני עושה. מוצא חן בעיני שהתצלומים שמוצגים ב'וייט קיוב' ישתנו, ואני מקווה שאמצא אספן שיהיה אמיץ די הצורך להוציא אותם מהזכוכית. אבל אמנות צריכה להעלות שאלות מסקרנות כאלה. האמנות היא למעשה משהו קשה מאוד. קשה לעשות אותה, וקשה לפעמים לצופה להבין אותה. קשה לפענח מה נחשב אמנות ומה לא. כל זה יכול להיות עבודה קשה.

"בשנים האחרונות קרה לפעמים שהרגשתי שאמות המידה השתנו. במקרים רבים מדי נוצר רושם שאמנות היא מוצר מותרות, תחביב לסופי שבוע. השאלה היחידה שנשאלת היא ?מה המחיר?' כשהייתי סטודנט היה נדמה שהשאלות מהותיות יותר. האמנות היתה מאתגרת, כמו קאנט או הגל או דרידה. זה היה משהו שהיה ממש כדאי לחשוב עליו. חלק מזה צריך תמיד לכלול גירוד בפדחת". *

אנסלם קיפר, עבודות מפתח

* "גיבורי הרוח של גרמניה", 1973. ציור גדול ממדים בצבעים חמים וכהים שנושאו ארכיטקטוני - פרספקטיבה אינסופית בחדר בעל אופי כפרי וגס. ציור זה מסכם סדרה גדולה של עבודות מוקדמות.

* "מלנכוליה", 1990. פסל מטוס עשוי עופרת. מטוסיו הרבים מצויים באוספים מוזיאליים נוספים, בהם מוזיאון ישראל, מוזיאון טייט מודרן ועוד.

* "The Rhine", או "הריין", 1981. מיצב הכולל ספר הדפסי עץ על גבי מעמד תעשייתי מברזל. סדרת עבודות זו, המורכבת מהדפסים ומיצבים, סובבת קרבות ותקריות בגרמניה של מלחמת העולם השנייה.

* "פרסיפל", 1973. סדרת ציורים גדולים, כ-3.5 על 2 מטר כל אחד, המתייחסת לאופרה האחרונה שכתב ריכארד וגנר.

* "נוף עירום", 1987. מיצב. סדרת עבודות גדולה, המופיעה בעבודתו של קיפר רבות ומורכבת ממדפי ספרים עשויי עופרת.

* "בשנה הבאה בירושלים", 2010. שמה של תערוכתו האחרונה של קיפר בגלריה גגוזיאן בניו יורק, הוא גם שמה של סדרת עבודות פיסול פואטיות, הכוללות אוספים של אובייקטים המוצגים בתוך קוביות זכוכית.

* "חמניות", 1996. סדרת ציורים ורישומים קונטרסטיים, המתארים פרחים נבולים וקמלים. סדרה זו פותחה על ידי קיפר גם בתלת ממד, בשילוב זרדים אמיתיים, חוטי תייל וחתיכות עופרת.

*"Palmsonntag", 7002. מיצב גדול ממדים שהוצג כמה פעמים וכולל כ-70 פאנלים מלבניים של ברזל צרוב לצד דקל מת ויבש שהוצא עם שורשיו מהאדמה.

* "יריחו", 2007. מיצב חוץ המורכב מערימת מבני פח ועופרת ריבועיים (בשילוב בטון מזוין). נהפך סמלי ומפורסם בין עבודותיו של קיפר לאחר שהוצב בחצר האקדמיה המלכותית בלונדון.

כמה מעבודותיו הגיעו למחירי שיא במכירות פומביות :

* ,"The Ridge Way" ציור, טכניקה מעורבת, 134 על 228 ס"מ, 1983. נמכר ב-2008 ב-1.4 מיליון דולר.

* ,"Velimir Chlebnikov" ציור-מיצב, 192 על 330 על 8 ס"מ, 2004. נמכר ב-2008 ב-1.3 מיליון דולר.

* ,"Descent of the soul" רישום, טכניקה מעורבת וקולאז' על בד, 190 על 280 ס"מ, 1996. נמכר ב-2006 ב-1.3 מיליון דולר.

לשנה הזאת בתל אביב

בהמשך השנה תיפתח במוזיאון תל אביב רטרוספקטיבה של קיפר

באוקטובר הקרוב, כחלק מאירועי הפתיחה של בניינו החדש, תיפתח במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית גדולת ממדים של אנסלם קיפר. העבודות לתערוכה כבר נבחרו על ידי פרופ' מרדכי עומר, אוצר התערוכה, בשיתוף פעולה עם האמן. מרביתן יושאלו על ידי אוספיהם הפרטיים של קיפר ובני משפחתו. שני מיצבים גדולים, בהם "שבירת הכלים" שיתוכנן על ידי קיפר לחלל המוזיאון וילווה במיצג חי בשעת הפתיחה, יוצגו במסגרת התערוכה.

קיפר נולד ב-8 במארס 1945, חמישה חודשים לפני הכניעה של הנאצים בברלין ב-9 באוגוסט באותה שנה. במשך השנים התחנך אצל אמני מפתח, בהם גיאורג באזליץ ויוזף בויס. הקשר שלו אל עברה של מולדתו וכן לאמני העבר שלה - קראנאך, דירר, פרידריך ואחרים - בולט כמעט בכל אחת מעבודותיו. קשה לשייך אותו לזרם אמנותי מסוים ואף למדיום מסוים, לנוכח הגיוון הרב בטכניקות שבהן הוא פועל - בהם מיצב, פיסול, רישום, ציור, תחריט ועוד.

"עבודתו של קיפר היא פעולה של היזכרות ללא כל מעוגנות בזיכרון", כתב עומר על עבודתו. "קיפר הוא אכן מגדולי המתאבלים על גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך באותה מידה הוא מחשובי בוניה החדשים".

דניאל ראוכוורגר



אנסלם קיפר


פרט מתוך העבודה Aperiat Terra et Germinet Salvatorem 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו