בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדי דגון, "חנוך לוין - תיאטרון" | מה שיכול היה להיות

חנוך לוין לא האמין ביופי ובאפשרות הגאולה, גדי דגון - כן. הניגוד הזה הופך את תצלומיו של דגון, שהנציח את דמותו של המחזאי ואת הצגותיו, ליצירות זהירות בזכות עצמן

תגובות

בקומה השנייה של גלריה גבעון, שבה מוצגת תערוכת התצלומים של גדי דגון "חנוך לוין - תיאטרון", מוצג תצלום גדול יחסית של כרית. התצלום אינו מופיע בספר המצוין ששמו כשם התערוכה (ערך בן בר-שביט).

זוהי כרית גדולה, מפוארת, מבד ירקרק שמוטבע עליו סמל אירופי מובהק. בשוליה אימרת בד נדיבה וכולה מוכתמת שומן ואבק. היא ניצבת באפלולית, מאחוריה אור רך, מלטף, שמגלה את פגמיה, את הלאות ואת הבלות, את הקריסה הפנימית. למרות העדר דמות אנושית, הכרית עצמה אנושית. כמעט אפשר לחוש כי משהו, סטרוקטורה פנימית שמפתה לכנות עמוד שדרה, עוד מחזיק את זקיפות הקומה, את הוד העבר, את ההבטחה שלא תתממש שהתפארת שוב תשוב.

דגון צילם את המחזאי והבמאי חנוך לוין (1943-1999) ואת הצגותיו במשך יותר משני עשורים. המתח בין יחסו של לוין למונח היופי ולאפשרות של גאולה לבין זה של דגון - הוא שהופך את התצלומים המוצגים כאן ליותר מאשר תערוכת תיעוד.

איזון עדין מאוד, דק מן הדק, מתקיים בתצלומים בין תיעוד של התרחשות שהיתה על במה לבין יצירה חדשה שנסמכת עליה; בין מה שניתן לכנות קריאה תמימה, ראשונית, של טקסט חזותי לבין דבקות ברוח הבמאי לוין. מבחינה זו התערוכה היא מקרה מעניין שמתקשר לאמנויות הבמה בכלל, כלומר לאמנויות שיש בהן חלוקה בין "יוצרים" ל"מבצעים". כך תיאטרון, שבו במאי מפרש טקסט באמצעים אמנותיים ומפיח חיים חדשים ביצירה שעוד נכונו לה גלגולים רבים. וכך מוסיקה שבה מבצעים ומעבדים שונים יוצקים משמעויות שונות לתבניות יצירה.

תחינה לחן

מתחת לתצלומים, בגדלים בינוניים וקטנים, לא נרשמו שמות ההצגות, מועדיהן ומשתתפיהן (אלו מופיעים בסוף הספר בפירוט מלא). לא מדובר רק באופנה של אי-הצמדת שמות. מאחר שההצגות שצולמו הועלו בביצועים שונים בזמנים שונים, השאלה אם מדובר במחזה מוקדם או מאוחר מעניינת בעיקר מבחינה מחקרית. דגון צילם בהצגות שחלק ניכר מהן הועלו אחרי מותו של לוין. לקהל ההולך לתיאטרון הזיהוי מיידי. כך למשל הדימויים מ"אשכבה", שעיצוב הבמה והתלבושות של רקפת לוי בה נחרת בזיכרון וכעת נוסף לו רובד; כך בסדרת הדימויים היפהפייה מ"כריתת ראש" (תלבושות של רקפת לוי) או בתצלומים מ"איחש פישר" שהועלה בקאמרי ב-2010 (במה ותלבושות בעיצוב אורנה סמורגונסקי).

תצלום גדול של יוסף כרמון שכוב על הבמה ב"אשכבה" הוא עבודה מרגשת גם למי שאינו מכיר את המחזה, המבוסס על שלושה סיפורים קצרים ועצובים של צ'כוב. דגון יצר עבודה שנראית כתחינה או תפילה ליופי, לחסד, חן ורחמים. אפשר כמעט למשש כל חומר על הבמה, מהבגד המקומט כעור זקן ועד פתיתי הנייר בוורוד פוקסיה וורוד בהיר. הרגע של ריפיון הגוף מוצג כאן כפתח לחופש, להבנה.

מול העבודה הזאת תלויה סדרת תצלומים של תפאורת "כריתת ראש" שצולמה בסטודיו. הסיפור נהפך שוב רק לתוספת אך לא הכרחית. דגון צילם את ג'טה מונטה ונאוה אורבך בסדרה הנראית כהכלאה בין סצינות נוצריות של ניצחון התכונות הנעלות על דימויי חטאים וחוטאים לבין דמויות בקרקס; בין אסתטיקה אליזבתנית לבקט. על גבו של סוס הנראה כלקוח מקרוסלה מפוארת במיוחד עומדת אשה בשמלה ורודה ודוחפת-דורכת על הדמות העלובה של גבר מסורבל בלבנים, המנסה לטפס על הסוס רק כדי ליפול ממנו לצד השני.

מבט בקליפה

הדיוקנאות של לוין עצמו מרתקים, אולי משום שאינם מנסים להיות פסיכולוגיסטיים. בעשור האחרון צולמו סדרות רבות כל כך של דיוקנאות יוצרים, בדרך כלל מקרוב, בהבעה שאמורה להיות עמוקה מני ים ולרוב נראית קפואה ומעושה. מעבר להימור הבטוח - הרי פנים אנושיות תמיד מעניינות - יש בכך גם סוג של אמון ביכולת שלנו לקרוא עולם פנימי לפי מראה חיצוני. דגון צילם את לוין דווקא כמי שמתבונן בקליפה, בחיצוניות, ומוכן לקבל אותה כפשוטה.

מרבית התצלומים של לוין הם מ-1996 והוא נראה בהם בעיקר כמי שמתבונן, קשוב (חוץ מאחד שבו הוא מחייך חיוך שובה לב). איכות בלתי רגילה יש גם לדיוקן של ג'טה מונטה (מ"הזונה מאוהיו"), שיש בו יופי שמתפרץ מבעד להבעת תיעוב עמוקה, מבטא את מה שיכול היה להיות ולא היה, אותה החמצה שדמויות רבות של לוין סובבות סביבה.

הבחירה להביט בטקסטורות, בקווי המתאר, בנפח שתופסים בדים ותנועות כשפה בפני עצמה - שפה שאולי אינה מגלה יותר, אינה מפענחת בעבורנו סוד, או שמא הסוד אינו קיים - היא שהופכת תצלומים כמו אלה שבהם נראות דמויות מאחור ב"אשכבה" ליפים כל כך. אלה שלוש דמויות בבגדים חומים, כאילו הגיחו ממדבר החיים; ושמא אלו שלושת המלאכים מתרחקים מאוהל אברהם, כשהם כבר יודעים על העתיד הרבה יותר מאשר עצם היוולדו של יצחק. התצלום הזה מתקשר לדיוקן של לוין במשקפיים ועיניים עצומות, כאילו ניסה לסרב לראות. דגון מפנה את המבט לחלקים ב"עולם" שברא לוין ומשקף את מה שאפשר להישיר מבט אליו. למשל, אותה כרית נהדרת בירוק העשיר שהוא אינו מייפה כלל את כתמיה. *

גדי דגון, "חנוך לוין - תיאטרון". גלריה גבעון (רח' גורדון 35, תל אביב). שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-19:00, שישי ושבת 10:00-14:00. עד סוף החודש



יוסף כרמון בתצלום של גדי דגון באשכבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו