בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שתיקת העצים: ראיון עם הסופרת הגרמניה ג'ני ארפנבק

כשהסופרת הגרמנייה ג'ני ארפנבק יצאה למסע נוסטלגי אל בית הנופש שבו בילתה בילדותה, היא לא ידעה שתתגלגל למסע בנבכי ההיסטוריה האפלה של ארצה. בראיון לרגל צאת התרגום לעברית של ספרה "היער של קלרה" היא מודה שזה גם חשבון נפש משפחתי

תגובות

כסטודנטית החליטה הסופרת הגרמנייה ג'ני ארפנבק ללמוד בימוי אופרה דווקא. כמי שבאה ממשפחה של סופרים, ביקשה לעצמה נתיב אחר. "ניסיתי שתהיה לי דרך משלי וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב ללמוד תיאטרון. מכיוון שגם ניגנתי בפסנתר, חשבתי שאלך ללמוד בימוי אופרה", היא אומרת.

היא נולדה ב-1967 במזרח ברלין. סבה, פריץ ארפנבק, היה סופר. גם סבתה, הדה זינר, היתה סופרת ילידת לבוב שהגיעה לגרמניה בשנות ה-20, וברחה לרוסיה עם עליית הנאצים לשלטון. אמה, דוריס קיליאס, היתה מתרגמת, ואביה ג'ון ארפנבק פיסיקאי, פילוסוף וסופר.

בתום לימודי האופרה קיבלה עבודה כעוזרת במאי באופרה באוסטריה, אבל במקביל שלחה כתב יד להוצאה לאור. להפתעתה, הוזמנה להוצאה וקיבלה חוזה להוצאת הספר "סיפור על ילדה זקנה" (ראה אור בעברית בהוצאת כרמל, בתרגום יעקב גוטשלק). "זה היה כמו חיים מקבילים", היא אמרה בראיון שהתקיים עמה בחודש שעבר ביריד הספרים הבינלאומי. "חלק ממני ברח מזה וחלק ממני רצה את זה, אבל בכל מקרה אף פעם לא חשבתי שזה יהיה המקצוע הראשון שלי".

ארפנבק נשואה למנצח שעובד בהאנובר. היא חיה עם ילדם המשותף בברלין, והם נפגשים באמצע הדרך. לדבריה, גם זאת הסיבה שאינה יכולה לביים אופרה באופן קבוע, "הבן שלי לומד בבית ספר ואני לא יכולה לנסוע כל פעם לשישה שבועות להפקה. אני אוהבת לעבוד בזה, אבל מספיק לי הפקה אחת בשנה. אין לי אובססיה לתיאטרון".

רדוף רוחות

היא ביימה בבתי אופרה שונים בגרמניה ובאוסטריה וגם העלתה מחזות שכתבה, אבל מאז שנות ה-90 הכתיבה היא העיסוק המרכזי שלה, גם הודות לכך שספריה זכו להצלחה גדולה בגרמניה והיא נהפכה לאחד מן הקולות הצעירים החשובים שם.

"ספר המלים", ספרה הקודם, ראה אור בעברית בהוצאת כתר (מגרמנית: טלי קונס), וכעת רואה אור באותה הוצאה ספרה הרביעי "היער של קלרה", גם הוא בתרגומה של קונס. במרכז הספר עומד בית השוכן ביער על גדת אגם ליד ברלין. זהו בית קיץ שאליו באים לנפוש בעליו מהעיר. אלא שהבית נמצא בגרמניה, והזמן הוא המאה ה-20. הבית מחליף בעלים רבים, ודרך הדיירים המתחלפים נפרשת ההיסטוריה העגומה והאפלה של גרמניה. מרפובליקת ויימאר דרך השלטון הנאצי, הקומוניסטים של מזרח ברלין, ועד נפילת החומה והמערב הקפיטליסטי שרק מבקש להרוס בתים כדי לקנות שטח נדל"ני.

אנשים שונים עברו בבית הזה: איכרים, גנן, משפחה יהודית, ארכיטקט נאצי, חייל מהצבא האדום - חלקם גרו בו, רצו להישאר בו אבל נאלצו לעזוב. ארפנבק כותבת על כמיהה לבית. הכתיבה שלה פיוטית, רפטטיבית, תיאטרלית ובו-בזמן מינימליסטית. ב"דר שפיגל" הוכרז כי הספר הוא יצירת מופת, ואילו ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" שיבחו את ה"וירטואוזיות של ארפנבק".

שם הספר בגרמנית הוא "Heimsuchung". ארפנבק מסבירה כי מדובר במלה שקיימת רק בגרמנית, והיוותה בעיה למתרגמים ברחבי העולם. "זאת מלה שמשמעותה להיות רדוף על ידי רוחות, אבל משתמע ממנה גם החיפוש אחר בית".

הרעיון לספר נולד מבית שהיה שייך למשפחתה. "סבא וסבתא שלי שכרו בית כזה בתחילת שנות ה-50", היא מספרת, "בשנות ה-80 סבתא שלי קנתה את הבית, אבל אחרי שהחומה נפלה הבעלים המקוריים של הבית הגיעו ורצו את הבית בחזרה - וזה אחרי שהוא היה בחזקתנו במשך כ-40 שנה. אני גדלתי בבית הזה, בפעם הראשונה ששהיתי שם הייתי בת שישה שבועות. זה היה מעין בית בשבילי, יותר מהבית שלנו בברלין. אהבתי את המקום ותמיד חשבתי שכשאהיה מבוגרת אעבור אליו ואגור בו".

החוקים במערב היו אחרים מהחוקים במזרח. משפחתה נאלצה לוותר על הבית לטובת בעליו הקודמים - היורשים של הארכיטקט שבנה את הבית, שקיבלו אותו בחזרה בסופו של דבר.

היא החליטה לכתוב את הספר, כאשר נסעה עם בעלה ליער כדי להראות לו את הבית, אך מה שגילתה שם גרם לה להלם. "לא רק שהבית היה ריק - הקירות היו שבורים, החלונות עקורים. בעקבות כך לקיתי בהתמוטטות עצבים. חלמתי הרבה על הבית הזה, ורק אחרי שנתיים, בא לי הרעיון לכתוב על זה".

היא עשתה תחקיר מעמיק כדי ללמוד מי האנשים שגרו בבית לפני משפחתה. "מהר מאוד גיליתי שיש כל כך הרבה אנשים שרצו להישאר בבית הזה כשם שאני רציתי להישאר בו, אבל נאלצו לעזוב בנסיבות שונות. הוקל לי לדעת שאני לא היחידה שנאלצה לעזוב אותו, וכי הסיפור שלי הוא לא הכי גרוע. הבנתי שאני רק פרק אחד בספר הזה, והתחלתי לעשות תחקיר".

היא ריאיינה את אביה ואת השכנים, הלכה לארכיונים ודיברה עם היורשים של הבית. "התקשרתי אליהם וסיפרתי להם שאני כותבת ספר על הבית, וביקשתי שיעזרו לי, למרות הוויכוח שהיה בינינו על הבעלות על הבית. הם היו נחמדים, הזמינו אותי לקפה ושוחחתי אתם. פגשתי גם אשה בת 80, שגרה בבית שהיתה ילדה והיא סיפרה לי על הילדות שלה. אלה היו אותם סיפורים שזכרתי מילדותי, אבל היא היתה בת 80 ואני בת 40 - והיה מוזר מאוד לראות ששנינו חווינו חוויות דומות באותו מקום".

בעקבות התחקיר החליטה ארפנבק שהבית יישאר בספר כפי שהוא, אבל האנשים יתחלפו. "האנשים ששוחים באגם מתחלפים, אבל האגם נשאר אותו אגם - הרגע שהבנתי זאת, היה רגע מיוחד. חיפשתי בארכיונים הכל על הארכיטקט שבנה את הבית. הלכתי לבתים בברלין שהוא בנה. הסתכלתי על רהיטים שהוא עיצב. בתחילה חשבתי שהוא היה קשור לפשיסטים בדרך כלשהי, כי היה לו קרון משלו שאפשר לחבר לרכבת ופשוט לטייל. אבל התברר לי שהוא לא היה פשיסט ולא היה עשיר, רק קצת משוגע".

אחת מהמשפחות שהיא כותבת עליהן בספר היא משפחתה של דוריס, משפחה של יהודים שאורזים את הבית כולו בניסיון לברוח מגרמניה הנאצית לברזיל. את דוריס הילדה הם שולחים בינתיים לקרובי משפחה בברלין, אבל דוריס כבר לא תצא מברלין. והוריה לא יגיעו לדרום אמריקה - כולם נרצחו על ידי הנאצים. את החפצים מכרו הנאצים ביעילות והשאירו רישומים מדויקים מה נמכר, בכמה כסף ולמי.

ארפנבק איתרה את משפחתה של דוריס. "היה לי מזל והצלחתי למצוא את ההיסטוריון שידע מי היו הבעלים של הבית השכן. התברר שנכתב עליהם ספר. פגשתי אותם - הם היו בני דודים של דוריס. מצאתי מכתבים שלה, כולל המכתב האחרון ששלחה. הגעתי לארכיון שבו היתה רשימה של מה שארזה המשפחה היהודית בקונטיינר. מצאתי גם את הרשימה של חפצי המשפחה שנמכרו על ידי הנאצים. בין היתר, הופיע שם האקורדיון שלהם".

הגעגועים של סבתא

גם על סבתה הסופרת כותבת ארפנבק בספר. "אבל עבורה", היא כותבת, "שביתה לא היה יכול להיות ארץ, אלא האנושות בלבד - כבר לא נותר מן הגעגועים הביתה אלא ספק". הסבתא של ארפנבק מצד אביה היתה קומוניסטית ויהודייה שב-1933 ברחה מגרמניה לרוסיה. "ההיבט היהודי לא היה העיקרי בבריחה שלה", היא אומרת. "היא נהפכה לחברה במפלגה הקומוניסטית בסוף שנות ה-20 והופיעה ברשימה של הנאצים. כשהיטלר עלה לשלטון, היא נסעה לפראג ומשם המשיכה למוסקבה. גם סבא שלי היה קומוניסט. היא וסבא שלי היו שחקנים, והוקסמו מהתנועה הקומוניסטית. היא ידעה שהיא ברשימה של הנאצים, וכי הם יגיעו אליה, וברחה. היא חזרה רק ב-1945, עם תום המלחמה".

סבתה הקומוניסטית לא האמינה בבית לאומי אלא באנושות, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, האנושות נראתה פתאום מפוקפקת. "חשבתי הרבה על הדברים האלה. איך אפשר עוד פעם לגדל ילד, אחרי שהובהר איזו משמעות מועטה יש לחיי אדם? מובן שבכל בן אדם יש חלק פרטי וחלק פוליטי. החלק הפרטי תמיד יאהב לשבת בגינה ושיהיה לו מקום משלו שבו הוא מכיר אנשים מהכפר. אבל כנראה גם כאשר שאנחנו יודעים שהכל יכול להשתנות וללכת לאיבוד ברגע, תמיד ננסה שוב".

זו נראית כמו אגדה אפלה שמתרחשת ביער, אבל ארפנבק לא סבורה כך. "זה לא רק הסיפור של הבית שלנו, אלא סיפור של מקום אידילי. כשקוראים את הסיפורים הכבדים שקישרתי לבית זה נהפך לאפל וחשוך יותר, אבל בשבילי היער הוא בהיר. יש בו שדות ואפשר לראות מרחבים, יש בו חול לבן, כמו החול על שפת הים".

אולי הרושם הזה נוצר אצלי כי יער גרמני מתקשר בתודעתי לפרטיזנים וליהודים מתחבאים.

"נכון. יש כל כך הרבה סיפורים על יהודים שנורו ביער. כשביקרתי בטרבלינקה הייתי בהלם, כי פתאום הבנתי שזה אותו יער כמו היער שלנו. ידעתי שבטרבלינקה שתלו את העצים על האנשים המתים, שהיער שם גדל רק ב-60 השנים האחרונות, והייתי המומה כי זה אותו נוף. נוף מאוד מוכר בשבילי. אתה תמיד מקווה שהמקום שבו אנשים נרצחו יהיה אחר לגמרי מכל מה שאתה מכיר. ואם אתה מגיע ורואה שזה ממש כמו הבית שלך, אתה מבין את מה שידעת גם קודם, אבל פתאום זה מוחשי - הם נרצחו בבית". *



ג'ני ארפנבק. מה מסתתר מאחורי הנוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו