בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיו ארט: סוסיו המרקדים של האמן הצרפתי ברטבה

המופע החדש של האמן הצרפתי ברטבה נוצר בהשראת המחול היפאני בוטו, ומתאר בשפת גוף טקסית אווירה אפלה של רגשות. זה המקום לציין שהרקדנים הם סוסים

תגובות

"אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת כל הזמן", אומר ברטבה, היושב בקרונוע הנעים שלו, מוקף תמונות ודגמים של סוסים. "אבל אני לא יודע מה התשובה. אני אפילו לא רוצה לדעת".

שאלתי את ברטבה איך החלה התעניינותו מלאת הלהט בסוסים, אך הוא פשוט משך בכתפיו, כמו להמעיט בערך השאלה וגם בערך עברו. הוא הסכים לומר רק את המשפט הזה: "אבי היה אדריכל. גרנו ליד פאריס. ההורים שלי פשוט אומרים שמגיל צעיר מאוד הוקסמתי מסוסים".

הלהט הזה לקח אותו, ואת סוסיו המרקדים, למסע יוצא דופן - באולמות ברחבי אירופה, אמריקה, רוסיה ויפאן. מבעד לחלון אני רואה עוד כתריסר קרונועים, כולם צבועים בצבעי אדום וירוק זהים, ומעוגנים למקומם בחניון שבפרבר אוברווילייה שבפאריס. הקרונועים הם ביתם של חברי להקת זינגארו, להקתו של ברטבה: 50 המאמנים, הרוכבים, הטכנאים וילדיהם החולקים אתו את המקום, שמתהדר באמפיתיאטרון מעץ ובו 45 סוסים מחוללים.

זה יותר מ-25 שנה שברטבה יוצר תיאטרון סוסי ייחודי משלו. זו אמנות שלא קל לתאר: שילוב של מחול, מוסיקה, שירה, אימון סוסים וקסמי שמאנים. אין כמובן דרך קלה להסביר את יצירתו החדשה של ברטבה, "The Centaur and the Animal" (הקנטאור ובעל החיים), שהועלתה בסדלרס ולס בלונדון בתחילת החודש. זו יצירה חמורה ומטרידה, בהשראת המחול היפאני בוטו שמתאר בשפת גוף טקסית, לעתים קרובות גרוטסקית, אווירה אפלה של רגשות ואינסטינקטים.

במהלך ההצגה, ברטבה לא רק רוכב על ארבעת הסוסים הנבחרים שלו - הוא גם רוקד אתם. במהלך הריקוד הוא נע קדימה ורוכן לפני אחד הסוסים, כך שנדמה שראשה של החיה צומח מתוך גופו. פניו הארוכות של הסוס מביטות אל הקהל, נחיריו מתרחבים, עיניו - בריכות אפלות. ואז, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, הוא מרכין את ראשו וצוהל, בעוד זרועותיו ופלג גופו העליון של ברטבה ממשיכים במחול אטי.

זה מחזה מדהים, גוף של אדם וראש של סוס יחד, מעין היפוך של קנטאור. אך הסיפור מאחורי ההצגות האלה לא פחות מדהים. ברטבה, שנולד בשם קלמון מרטי וגדל בפרבר פאריסאי למשפחה מהמעמד הבינוני, היה רק בן 18 כשהחליף את שמו ל"ברטבה הנורא" והקדיש את עצמו לתיאטרון מהסוג החדש.

כשעזב את בית הספר, כשהיה בן 17, כבש העניין שלו בסוסים את כל הווייתו. כמתבגר הוא היה נחוש בדעתו להיות פרש, אך תאונת דרכים שמה קץ לחלומות האלה. שאיפתו השנייה, להיות מאמן סוסים, נגוזה כשגילה שהתפקיד כרוך הרבה יותר ב"אימון הבעלים".

ברטבה לא ויתר על תוכניתו לחיות ולעבוד עם סוסים, והקים להקת קרקס נודדת. מאז ומתמיד התעניין במוסיקה, וכילד למד מחול. לא היה עליו, איפוא, להרחיק לכת כדי לאסוף סביבו חבורה של ידידים וביבר של סוסים, כלבים, בזים וחולדות, ולצאת לדרך. השנה היתה 1976 והגיע הזמן לחדול להיות קלמון מרטי. "רציתי לקחת לעצמי שם של אמן כדי לומר שהעבודה שלי היא חיי. פירושו של דבר הוא שלא הייתי ברטבה רק לשעה קלה על הבמה".

חולדה על הכתף

ההופעות הראשונות של הקבוצה היו תערובת מאולתרת של קרקס, מוסיקה חיה וקומדיה דל-ארטה, והם נדדו אתן ברחבי צרפת. הם הופיעו בפסטיבל הפרינג' אוויניון ב-1979, וברטבה (שאז עדיין כינה את עצמו ברטבה הנורא, אף שעכשיו הוא נקרא ברטבה ותו לא) הוביל את החבורה בדהרה לאורך רחוב הומה, כשחולדה מאולפת על כתפו. גם כיום, כשהוא בן 53, אפשר להבין שהאיש הזה חולל מהומה בראשו המגולח ובפיאות לחייו המתוחות באלכסון על עצמות לחייו הגדולות.

בחמש השנים הבאות התרחבה הקבוצה, וב-1984 הושקה מחדש תחת השם "זינגרו". הפקותיו של ברטבה נעשו ראוותניות יותר ויותר, וכללו מחול, אקרובטיקה, משחקי חרבות, קשתות וסיף, לצד אמנויות הסוסים המקובלות של רכיבה ללא אוכף ותרגילי אימון קלאסיים. הבימוי הלך ונעשה שאפתני בהתאמה, והיצירות המאוחרות כוללות את "Les Indes Galantes" - בלוויית זיקוקים ומוסיקת בארוק חיה, ו"מוסיקת קודש לסוסים" המבוצעת במרכז מנזר רואן.

עבודתו של ברטבה זכתה לפרסום כה גדול עד שפיליפ גלאס חיבר לה מוסיקה, פייר בולז ניצח עליה, והיו אפילו תוכניות לשיתוף פעולה עם פינה באוש. לפני מותה הפתאומי של הכוריאוגרפית הגדולה ב-2009, היא התיידדה מאוד עם ברטבה, שהתה במחנה של הלהקה ולמדה אצלו לרכוב.

אך למרות כל התוספות המפורסמות, הסוסים הם שמקנים ללהקה את ייחודה - והם מדהימים. חלק מהמופע שלהם מבוסס על אימוני סוסים קלאסיים: הם מתנועעים בצורות מתוכננות מראש, ומבצעים גרסאות שונות של פירואט או תנועות מחול קצביות אחרות. חלק אחר במופע תיאטרלי באופן בולט: הסוסים דוהרים בעוד רוכביהם שרים, רוקדים או מנופפים בחרבות.

ברטבה, שאת רוב הכשרתו רכש בכוחות עצמו, עשה לו שם כאחד המאמנים הגדולים בעולם, ומ-2003 ואילך הוא מנהל בית ספר משלו, השוכן באורוות האבן העתיקות בארמון ורסאי. "אני עובד עם סוס שש שנים, אולי עשר. וכל אחד שונה מרעהו. אני לא מלהק את היצירות שלי כמו שמלהקים שחקן בסרט. אני יוצר את ההפקות שלי בהתאם למה שהסוסים מסוגלים לעשות. אני נותן לסוסים להיות ההשראה ליצירה", הוא אומר.

יש כמובן מגבלות ביחס למה שהוא מסוגל להשיג. סוסים נוטים להיבהל בקלות, והרוכבים צריכים להיות שלווים לחלוטין. גם האינסטינקטים של הסוסים פחות ניתנים לשליטה מאלה של בני האדם. אמנם נדיר שהם עושים את צורכיהם על הבמה, אך כמה מהם משתינים. ועם זאת, מה שסוסי "זינגרו" משיגים הוא יוצא דופן, בעיקר ב"קנטאור", הנוצר בשיתוף פעולה עם רקדן הבוטו היפאני קו מורובושי. הסוסים אכן מבצעים פעולות באינטנסיביות שמזכירה זן. ברגעים מסוימים הם מגיעים לשקט שאינו עולה בקנה אחד עם טבעם הסוסי. גם כשהם נעים (דוהרים, טופפים, מתהפכים על צדם - נדמה שהם פועלים מרצונם החופשי ובשיקול דעת.

ברטבה, הנשוי ואב לשני בנים בוגרים, מצביע בחדות על חיסרון נוגע ללב בעבודתו: "סוסים לא חיים הרבה. וכשהם מתים, זה לא רק עניין רגשי - זה גם אומר שאתה מאבד שנים של עבודה. כל סוס הוא מיוחד, הוא מסוגל לעשות דברים שאף סוס אחר לא מסוגל לעשות. כשהוא מת, אתה מאבד חלק מעצמך. זה כמו לאבד יד או רגל. לעולם לא תוכל להחזיר אותם לעצמך".



ברטבה בקטע מתוך המופע. הסוסים הם ההשראה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו