בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"Meshuggah", בארבי תל אביב | הוויקינגים באים

לא רק חובבי מטאל אדוקים יכולים ליהנות מהופעה של הלהקה השבדית "Meshuggah"

תגובות

כל הסממנים המוכרים של הופעות מטאל היו שם, ובכמויות: הנהמות והגרגורים של הסולן, סיבוב השערות של הגיטריסטים, שאגת הדיסטורשן, שעטת התופים, אחוות המטאליסטים בתוך הקהל החם והנפלא, אווירת ההארד-קור הכללית - כל המרכיבים שהופכים הופעות מטאל לאירועים שלא כדאי להחמיץ אם אתם לא מפחדים מקצת רעש בריא. אבל היה בהופעה של הלהקה השבדית "Meshuggah" עוד משהו, שייחד אותה מהופעות מטאל שגרתיות, טובות ככל שיהיו. היה בה ממד אמנותי, מסוגנן, מעובד בקפידה. במלה אחת: ארט-קור.

הופעות מטאל הן בדרך כלל מפגנים של עוצמה. הלהקות רוצות להיות הכי כבדות, הכי מהירות, הכי מוחצות, וכל המשאבים שלהן מושקעים במטרות האלה. כשהן עושות את זה כמו שצריך זה נהדר, ולא משנה שלקרדום העוצמה אין להב אמנותי מושחז. לא חייבים לחפש אמנות במהלומה של גרזן חמישים קילו. אבל כשהעוצמה פוגשת את האמנות והן משוגרות אל הקהל במינון שווה, כמו שקרה בהופעה של "משוגע", התוצאה היא תענוג מיוחד.

אני בקושי מכיר את "משוגע" וייתכן שאני מפספס משהו, אבל נדמה לי שהייחוד האמנותי של הלהקה הזאת לא טמון בכתיבת השירים. לא שמעתי ניצוצות של השראה במנגינות או בשירה של הסולן יינס קידמן. למעשה, הדברים התחילו להיות מעניינים כשקידמן לקח צעד אחורה והשאיר את הבמה לארבעת הנגנים: הגיטריסטים מרטן האנגסטרום ופרדריק תורדנדל (שניגנו בגיטרות בעלות שמונה מיתרים), המתופף תומאס האקה והבסיסט דיק לובגרן.

נגנים מצוינים? כמובן. אבל זה לא העניין. העניין היה הצליל והסגנון. "משוגע" לא נשמעת כמו להקות מטאל אחרות. יש לה סגנון פרטי ומובהק, וארבעת הנגנים גילפו את הצליל הקולקטיבי המיוחד שלהם ביסודיות, מחויבות וקנאות מעוררות התפעלות. זה היה כמו לצפות בארבעה חרשי ברזל ויקינגים עובדים בשיתוף פעולה מושלם.

ואיך זה נשמע? פחות או יותר כך: השיר הגיע לנקודה שבה הסולן מפסיק לשאוג והכל ערוך ומוכן לסולו של הגיטריסט. אבל בניגוד ל-99% מהגיטריסטים של המטאל, שמנגנים במהירות שיא, הגיטריסט המוביל תורדנדל הפיק מהגיטרה שלו יללות גבוהות, זחלניות וממושכות, שהיתה בהן איכות אפלה וקוסמת. האנגסטורם, הגיטריסט השני, ייצר מצע מורכב וסוחף של גיטרת קצב, והמתופף האקה הטיס את כל העסק קדימה עם תיפוף מתכתי אך מאוד אנושי, בלתי מכונתי בעליל.

והיה גם הבסיסט לובגרן. הוא היה אדיר. היה לו צליל כבד ותעשייתי, ועם זאת הוא ריחף סביב כל הכלים האחרים בקלילות נפלאה. הוא היה ממש פאנקי, ככל שקשה לומר את המלה הזאת בהקשר של מטאל, שהיא המוסיקה הכי לבנה ומרובעת שיש. בתוך הגוף הנורדי החיוור והגדול הסתתר, כך התברר, בסיסט שחור. מטאל אחר כבר אמרנו?

"Meshuggah". בארבי תל אביב, 24.3



Meshuggah. כשהעוצמה פוגשת את האמנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו