בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה קלאסית | הסבון שבאופרה

ספר-דיסק חדש על חייו ויצירתו של ג'קומו פוצ'יני מביא מידע מאלף וציטוטים של המלחין ושל משמיציו. וגם: המלצה על די-וי-די של האופרה "הנזל וגרטל" לקראת העלאתה מחר בירושלים

תגובות

"פאריס נמאסה עלי", כתב מלחין האופרות האיטלקי ג'קומו פוצ'יני ב-1898, והסביר שנפשו יוצאת לחזור כבר אל ביתו באיטליה, על שפת אגם, קרוב לטבע ולאנשים פשוטים, בלי לחץ של חיי חברה רשמיים. "אני שונא את כובע הצילינדר ואת המקטורן", גילה, "רוצה להרגיש את הבטן שלי נעה חופשית במכנסיים רחבים. אני שונא ארמונות, שונא ערי בירה. אני אוהב את השחרור, את הסבכי, את הנקר! שונא את הסוס, את החתול, את דרור הבית ואת כלב המחמד".

ציטוט זה לקוח מתוך מכתב של פוצ'יני, אשר נשלח בימים שבהם נפגש בפאריס עם ויקטוריאן סארדו, מי שחיבר את המחזה "טוסקה", מחזה מצליח שעובד והיה לליברית של האופרה "טוסקה" - שיש מכתירים אותה כלהיט האופראי הכי מובהק של כל הזמנים. הציטוט המלבב מופיע בספר על חייו ויצירתו של אשף האופרה, אשר הופיע עתה בנוסח עברי.

ג'קומו פוצ'יני - קומפוזיטור שקצר הצלחה עצומה אצל הקהל וספג ביקורות ארסיות מידי אנשי מקצוע ומבקרים סנובים - היה האחרון בשושלת שראשיתה מונטוורדי, המשכה פרגולזי, רוסיני, בליני ודוניצטי, וכמובן ורדי, ואחריתה כאמור פוצ'יני, שמת ב-1924 בגיל 66.

ספרו של המוסיקאי והעיתונאי ג'וליאן היילוק (הוצאת מטר, תרגום אביעד שטיר) על פוצ'יני אינו אוסף ציטוטים נחמדים, אך שיבוץ הציטוט הנ"ל בדבר החיבה לטבע ולפשטות מסמל גישה סלקטיבית נבונה שננקטת לכל אורך הספר.

היילוק כותב בקיצור על חייו החוץ-מוסיקליים של פוצ'יני ובאריכות יחסית על האופרות שלו, הכל בסגנון קולח. במסגרת העיסוק באופרות העיקריות מקפיד היילוק להביא ציטוטים מתוך דברי ביקורת ארסיים עליהן (למשל אמירה של שוסטקוביץ', שאמר על האופרות של פוצי'ני "אופרות נהדרות, מוסיקה איומה"). בקשר ל"טוסקה" מזכיר הספר את הסתיגותו של המלחין גבריאל פורה מ"קטעי הברוטליות המחרידים" בה, ואת קביעתו של המוסיקולוג האמריקאי ג'וזף קרמן כי אופרה זו אינה אלא "זוועתון קטן עלוב".

פוצ'יני לא היה חדשן מוסיקלי, מסכים ג'וליאן היילוק, אבל היה אשף שאין שני לו בהצמדת מוסיקה לעלילה, בשימוש במוסיקה להגברת מתח, בהמצאת מנגינות נפלאות. בהקדמה הוא מביא ציטוט מדברי מבקר ששמו דניס פורמן: "לה בוהם, טוסקה ומאדאם באטרפליי", כתב פורמן, "שולטות בבתי אופרה בכל העולם. הן המנוע שגורר אחריו את האופרת הפחות מוכרות מן העבר ואת האופרות הלא-פופולריות של ההווה".

ג'וליאן היילוק עצמו מביע הערצה לקומפוזיטור הפופולרי, מעיר כי לורין מאזל וזובין מהטה שותפים לו בכך, ושמח לציין כי דווקא ארנולד שנברג, הוא ולא אחר, אהב את המוסיקה של פוצ'יני (וכי פוצ'יני מצדו, התלהב מ"פיירו הסהרורי" של שנברג).

בין השאר מתאר היילוק בלשון הפלגה רגעים פוצ'יניים מפורסמים - על סצנת מותה של מימי ב"לה בוהם" הוא כותב כי זו אחת החוויות המוסיקליות הכי מטלטלות שבנמצא. "לא משנה כמה פעמים ראית את 'לה בוהם', עדיין הזעזוע עמוק כשהמוות מגיע, לבסוף, כי פוצי'ני מעורר בנו תקווה עד השנייה האחרונה ממש".

את טיב העלילות באופרות של פוצ'יני מאפיין היילוק בסגנון אובייקטיבי: פוצ'יני, הוא מדגיש, לא נטה לעצב מאורעות אפיים, ובכך הוא שונה מוורדי. כוחו היה בהלחנת סיפורים שעיקרם "תככנות אישית או ביתית מהסוג שמהלך קסם על צופי אופרות סבון בימינו", סיפורים על "יגונות גדולים בנפשות זעירות". עם זאת טוען היילוק, בעקבות המלחין האמריקאי וירג'יל תומסון, כי מבחינת ההיגיון הסיפורי - על אף התוכן הזעיר בורגני ה"מצומצם" ועל אף שהעלילות דלות מבחינת התוכן האינטלקטואלי - אין הן טיפשיות כלל.

חיים של תשוקה

הדיון באופרות, בספר, כולל אזכורים הכרחיים של היבטים טכניים, מוגשים בקיצור רב (לדעתי היה אפשר דווקא להרחיב בכך מעט, כדי לסייע למקצת הקוראים). מובלטת הזיקה הברורה של פוצ'יני לוואגנר (הצמדת מוטיבים קבועים לדמויות, מצבים וחפצים) ומוזכרים, בין השאר, יחסיו ההפכפכים של פוצ'יני עם המנצח ארתורו טוסקניני והתמיכה הקריטית המתמדת שקיבל, משחר הקריירה, מהמו"ל ג'וליו ריקורדי.

לצד העיסוק במוסיקה מזכיר היילוק - בתמצית, כאמור - עובדות מעניינות בחייו של פוצ'יני: את אישיותו קלת הדעת, את היותו איש רעים להתרועע, רודף נשים, את חיבתו למשחקי קלפים, לנהיגה פרועה, לציד, ליירוט ציפורים במעופן.

הספר אינו נמנע מלגעת בפרשות מסקרנות, אך אינו מתפתה להאריך בהן: למן היחסים של פוצי'ני עם אם בנו, אלווירה, שאותה לקח מחברו בעודה נשואה, ועד רומנים עם נשים רבות אחרות אחר כך, בעודו נשוי לאלווירה.

היילוק כותב שאלווירה הקנאית והחשדנית נהגה לשפוך ברומיד לכיסי המכנסיים של בעלה, כדי לבלום את תאוותו המינית. לחשדנות הכרונית המוצדקת שלה היתה גם תוצאה טראגית. אלווירה חשדה כי בעלה (הוא היה אז בן 51) שוכב עם דורה מנפרדי, בת 16, שעבדה כמשרתת בביתם, האשימה את הנערה וגרמה להתאבדותה. בניתוח שלאחר המוות התברר כי מנפרדי היתה בתולה.

לספר צמודים שני דיסקים מתוצרת "נקסוס" ובהם מבחר גדול מתוך היצירות העיקריות. בסך הכל 39 רצועות שמדגימות קטעים מתוך 11 אופרות, וגם שני פרקים מתוך מיסה שפוצ'יני חיבר בעודו עלם, ואשר התגלתה מחדש רק ב-1951. חרף היותה יצירה דתית משקפת מיסה זו סגנון אופראי איטלקי של המאה ה-19, בדומה ל"סטבאט מאטר" של רוסיני.

הסנונית של גיאורגיו

"לה רונדינה" ("הסנונית") נמנית עם האופרות הפחות מבוצעות של פוצ'יני, ב"קובנט גארדן", למשל, היא הועלתה לראשונה רק ב-2002. היילוק מכנה אותה "פנינה מקסימה" (הערכה שאינה נשענת רק על אריית הלהיט המפורסמת "חלומה של דורטה"), "תזקיק משובח של יצירתו של פוצ'יני", אופרה שבמערכה הראשונה בה "התענוגות מגיעים בשטף בלתי פוסק".

"לה רונדינה" היא אכן אופרה מענגת. היא הולחנה ב-1916 ומתרחשת בצרפת: מאגדה (ה"סנונית"), פילגשו היפה של בנקאי פאריסאי עשיר מבוגר, מתאהבת ברוג'רו, צעיר מבית בורגני בפרובינציה שבא לראשונה לפאריס. רוג'רו משיב למאגדה אהבה, ואינו יודע כי היא פילגשו של הבנקאי. בהמשך מוותרת מאגדה על ביטחון כלכלי עם הבנקאי לטובת רומן עם הצעיר, אבל לצעיר נודעים יחסיה עם הבנקאי, והוא נוטש אותה.

לאחרונה הזדמן לי לצפות בתיעוד די-וי-די של הצגת "לה רונדינה" שהתקיימה במטרופוליטן בניו יורק (הפקה: EMI), בכיכובם של הסופרן אנג'לה גיאורגיו ובעלה (בחיים) הטנור רוברטו אלניה. השוויתי גרסה זו להפקה מ-1998 בבית האופרה של ואשינגטון, בהפקת מארתה דומינגו (הפקת הדי-וי-די: Decca) אשר סוקרה כאן בעבר.

תוצאת ההשוואה ברורה, מלמדת בפעם המי-יודע-כמה ש"הקול זה לא הכל": הגרסה עם הכוכבים המפורסמים - אלניה וגיאורגיו - נראית חסרת חן ומנופחת לעומת הנוסח הקאמרי שעיצבה מארתה דומינגו. אחת הסיבות ליתרון פשוטה עד כדי כך שלא נעים להזכירה: גיאורגיו נראית מבוגרת, שחוקה, אינה יכולה להתחרות ביפי התואר ובחן של איינואה ארטטה, בהפקה המתחרה. אני מאמין שפוצ'יני היה מעדיף את ארטטה.

הנזל וגרטל בירושלים

"הנזל וגרטל" היא אופרה חביבה ביותר מאת בן זמנו של פוצי'ני, אנגלברט הומפרדינק, מלחין גרמני שהמוניטין שלו מבוססים פחות או יותר רק על יצירה אחת זו. השבוע מועלית האופרה בגרסה מבוימת מלאה בהפקת האקדמיה למוסיקה בירושלים. הבמאית היא יוליה פבזנר (אשר רשמה לפני שבועיים לזכותה ניהול הפקה מחודשת, מרטיטה ממש, ל"ליידי מקבת מחוז מצנסק" של שוסטקוביץ', באופרה הישראלית). ב"הנזל וגרטל" בירושלים ישירו בתפקידים הראשיים המצו-סופרן נעמה גולדמן והסופרן הילה רביב (הילדים) ולצדם המצו-סופרן ניצן יוגב (המכשפה). ינצח עומר אריאלי.

עלילת "הנזל גרטל" היא עיבוד לאגדה הידועה של האחים גרים, סיפור על שני ילדים עניים, אח ואחות, שנקלעים לסכנת מוות בביתה של מכשפה קניבלית. יוליה פבזנר: "בפעמים קודמות שהציעו לי להעלות את האופרה לא הרגשתי שאני מסוגלת. לא יכולתי לסבול סיפור שמדבר על הכנסת ילדים לתנור, ומכשפה שלבסוף נזרקת לתנור ונשרפת. לא רציתי לביים את האופרה הזאת עד שאמצא פתרון להתרחשות הבעייתית הזאת, והפעם הצלחתי למצוא אלטרנטיבה. מה שעשיתי הוא הפתעה שתתגלה לקהל בהצגה".

יש קושי נוסף בבימוי "הנזל וגרטל", ממשיכה פבזנר. "יש כאן בעיה דרמטורגית, מעין אי-איזון באורך הפרקים. עד שהמכשפה מגיעה הכל קורה לאט, כשהיא כבר באה ההתרחשות מהירה מדי, באופן יחסי. פתרתי את הבעיה באמצעות כמה השמטות במערכה השנייה, בסך הכל הורדתי כעשרים דקות. הגרסה שנעלה היא מלאה, אבל עם תיקונים שלדעתי מתבקשים".

האופרה "הנזל וגרטל" תוצג מחר וביום רביעי, בכל יום פעמיים, ב-17:00 וב-20:30, באולם רבקה קראון בירושלים. אורכה כשעתיים ורבע (כולל הפסקה). הזמרה בגרמנית ויוקרנו כתוביות בעברית.

הנזל וגרטל במטרופוליטן

די-וי-די של הפקת הנזל וגרטל באנגלית במטרופוליטן (2008) מספק הנאה ויזואלית ומוסיקלית כאחד. שתי זמרות מצוינות מופיעות בתפקיד הילדים (גרטל היא כריסטין שפר). דמות המכשפה הופקדה בפי זמר בריטון דווקא, פיליפ לנגרידג', המחופש לקשישה. סצנות זלילת הממתקים חינניות, שובות עין, הצילומים ברורים. בקיצור: רואים ושומעים מצוין.



מתוך האופרה הנזל וגרטל בהפקת המטרופוליטן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו