בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיבת תהודה | מי מפחד מהפופ הים תיכוני?

לא הטקסט הוא שמעורר את חמת המתנגדים למוסיקה הים תיכונית. המיינסטרים אינו מסוגל להתמודד עם הצלילים, ההפקה הקולית המאנפפת והסאונד הערבי

תגובות

קל יותר לדבר על מלים ולנתח טקסטים, ואף להסתכן בהצהרות על רדידותו של טקסט והוולגריות שלו, מאשר לדון באיכותה של מוסיקה. זאת אחת המסקנות מהדיון המתמשך על רפרטואר הזמר המזרחי בעקבות קביעתו של יהורם גאון שמדובר בזבל שלא ברא השטן. אבל האם אכן זו רק השפה, הקלוקלת-כביכול, שמעוררת פלצות בקרב הזרם המרכזי האשכנזי והברנז'ה האשכנזית, ובעקבותיה ריאקציה כה חריפה נגד הזרם המזרחי בזמר?

הלוא רבים כבר הראו שוולגריות ורדידות אינן נחלת הזמר המזרחי בלבד ושגם בשירי שלמה ארצי, חוה אלברשטיין וגאון עצמו יש טקסטים מעוררי חלחלה בנמיכותם. למה ממעטים להזדעזע ולהביע שאט נפש גם מהם? טקסט משובח או ירוד, אם במוסיקה קלאסית או בפופ, אינו המרכיב שקובע אם השיר טוב או לא.

אם קוראים למשל את השיר "שלי!" מהמחזור "הטוחנת היפה" של שוברט - שכתב למשוררים הכי גדולים בזמנו, וכאן נפל עם וילהלם מילר שנחשב לאחד הבינוניים בזמנו - מבינים את ההבדל: "הו, מעיין, חדל ממלמוליך!/ הו, גלגל תחנה, חדל משאגותיך!/ ואתן, ציפורי יער עליזות/ גדולות וקטנות/ חדלו מציוציכן!/ על גיא והר/ רק משפט אחד רשאי להדהד:/ הטוחנת היפה שלי היא!/ שלי!".

גם בתרגום מקצועי, ששומר על המשקל והחריזה, יעורר הטקסט הזה מבוכה במקרה הטוב. לעומת זאת, האזנה לשיר של שוברט, שבדרך פלאית הפך מלים אלה ליהלומים בצליליו, היא מהחוויות המוסיקליות הגדולות. מי שמעיין בליברטו של שיקאנדר לאופרה "חליל הקסם" ישתאה איך גם מוצרט הצליח להפוך זבל - לפחות מה שהתקבל כטקסט ירוד לאורך תקופה ארוכה - לזהב.

"אחרי שהולחנה, היצירה השירית הכתובה (פואמה) מתפרקת", כתבה המחנכת-פילוסופית האמריקאית סוזן לנגר בספרה "לשאלת האמנות" ("Problems of Art") מ-1957. "מלות הפואמה, במובנן ובצליליהן, משפטיה, הדימויים שלה - כל אלה הופכים לחומר מוסיקלי. הטקסט נבלע כל כולו בשיר שבנוי היטב: אין זה אומר שהמלים כלל אינן חשובות... אבל (אחרי שהולחנו) הן חוות ניצול מוסיקלי, הן נכנסות בשעריה של יצירה ממין חדש; והפואמה הכתובה חדלה להיות כזאת ונטמעת בתוך השיר".

כך ביצירה נשגבת, וגם בפשוטה: גם טקסט חלול כמו "Love love me do/ you know I love you/ I'll always be true/so please, please/ love me do" או "לא עצמתי עין, אין לי מנוחה/ תן לי קצת ממך// כל הזמן עובר בלי רגע של שמחה/ תן לי קצת ממך// כי משהו ממני נעלם אתך/ אז תן לי קצת ממך/ תן לי קצת ממך", יכול להיהפך לשיר מופלא.

האושר על תנאי בשיר הנהדר של הביטלס, והבדידות התהומית בשיר של יעקב גלעד בביצוע יזהר אשדות, אינם נובעים מהמלים. בייחוד בשיר השני: הקול של אשדות, הגיטרה שלו, השירה האטית (שהוקלטה במפגש בבית הספר רימון) - זאת בנוסף להלחנה המיוחדת כל כך, למלודיה המורכבת, ליופי של המשפטים המוסיקליים, לאקספרסיביות שמבטאת רגש אנושי בדייקנות: אלה מעלים את הרגע המוסיקלי לגבהים. אם גלעד היה מחליף את הטקסט אחרי שהולחן, משפר את הביטוי או מוזיל אותו, מעמיק את ההגות או נוקט שפה נמוכה יותר: זה לא היה משנה כלל.

לא הטקסט הוא שמעורר את חמת המתנגדים לזמר המזרחי היום בישראל. זו המוסיקה, ההפקה הקולית המאנפפת שלה, הסלסולים, ההדגשה המזרחית של חי"ת ועי"ן, הסאונד המזרחי-ערבי: עם אלה לא מסוגל המיינסטרים להתמודד. כל נכסי צאן הברזל שלו עומדים פתאום תחת סימן שאלה גדול; כל מה שנבנה בעמל רב על ידי ההגמוניה לכדי יצירה שסוף-סוף אפשר להתגאות בה כ"ישראלית" - מתפרק.

מארצי לארגוב, משמר לאינשטיין, מהמשלט הפלמ"חי למועדון הבארבי - תרבות שלמה עומדת ונדהמת. גם אם הזמרים המזרחים היו מצחצחים את לשונם במקום להשתמש בסלנג מהזבל של השטן, גם אם היו מלחינים את שירי המשוררים הנפלאים והעלומים שלהם במקום להמציא בעצמם את מלותיהם, שיריהם היו מטריפים את המיינסטרים באותה מידה. התקוממותם על מחיקת תרבותם המוסיקלית לאורך דורות, קריאת התיגר שלהם נגד השתקתם, החתירה שלהם נגד הישראליות כפי שעוצבה והוגדרה על ידי הציונות ההגמונית - אלה מבוטאות על ידי המוסיקה, והיא קשה לעיכול בישראל בעשור השני של שנות ה-2000.

לגזור ולשמור

בספטמבר האחרון נחת על שולחנו של דארן הנלי - מנהל תחנת הרדיו "קלאסיק אף-אם" באנגליה ומחברם של 20 ספרים על מוסיקה קלאסית, וביניהם ספרי ילדים - מכתב משר החינוך. השר מייקל גוב הודה להנלי על נכונותו לערוך מחקר על החינוך המוסיקלי בבריטניה, והכריז רשמית על מינויו לתפקיד.

קנאה צורבת מהולה באבל - זו ההגדרה לתחושה שעולה בישראל לקריאת המסמך הזה, שבו פורש השר הממונה את הקווים המנחים לעריכת המחקר, ואתם משקף את גישת הממשלה הבריטית לחינוך מוסיקלי. יש בעולם שרים וממשלות, מתברר, שהנושא חשוב להם מאוד. בסדר העדיפויות שלה, כותב השר, הממשלה מכירה בנחיצות הגבוהה של לימוד מוסיקה, כולל נגינה בכלי ושירה.

הוא אף מונה את הסגולות של המוסיקה ולמה היא כל כך חשובה לילדים: העצמת ההערכה העצמית והאופק של כל ילד וילד, שיפור כישוריו החברתיים, קידומו בתחומי השפה והביטוי, העמקת הבנת הנקרא והמתמטיקה - את כל אלה היא מחוללת. על המחקר לחתור למציאת דרך שבה יוענק החינוך המוסיקלי לכל התלמידים, מגיל 5 עד 19, מדגיש השר, גם בקונסרבטוריונים שאינם חלק מבית הספר.

הוא מבהיר להנלי שמדובר בעניין מערכתי שאינו בלעדי לתחום החינוך: "שר התרבות, שעמו עבדתי בצמידות, מחזק באופן מלא את ידייך; וכל הממשלה תומכת לחלוטין בחינוך מוסיקלי - לכל הילדים. אני יודע שרבים ברחבי המדינה זוכים לחינוך מוסיקלי מעולה ומעורבים בעשייה מוסיקלית ברמה גבוהה, אבל מאמין שאפשר עדיין לעשות הרבה מאוד כדי לשפר את המצב ולהעניק הזדמנות למצוינות לכולם".

לכל אורך המכתב שבה ועולה יראת הכבוד שבה מתייחס מייקל גרוב למוסיקה ולהוראתה. הוא נחוש לעצב מדיניות ולפיה לא יהיה ילד בריטי, מגן חובה ועד כיתה י"ג, שלא יזכה לחינוך מוסיקלי ברמה הגבוהה ביותר - ובסבסוד ממשלתי.

בישראל, לעומת בריטניה, המוסיקה אינה חלק ממקצועות הליבה בבתי הספר, אלא מקצוע מומלץ בלבד במסגרת "אשכול אמנויות" שמתוכו רשאים המנהלים לבחור שעה שבועית בתיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, טלוויזיה או תקשורת. כל זאת רק בבתי הספר היסודיים, משמע בכיתות א'-ו': כחצי מיליון תלמידי חטיבות הביניים והתיכון בישראל, מגיל 12 עד 18, לא מקבלים אפילו דקה של מוסיקה - למעט אלפים בודדים במגמות המוסיקה בתיכונים היהודיים.

הואיל והמנהלים נהנים מדרגה גבוהה של אוטונומיות, גם בבתי הספר היסודיים הולכות ומתמעטות שעות המוסיקה לטובת המקצועות שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני משרד החינוך, ובראשם מתמטיקה ולימודי דת ומורשת. כך גם נכחדים האנסמבלים שפעם פרחו: תזמורות ומקהלות ילדים בכל בית ספר.

האם לימודי מוסיקה חשובים כלל? שר החינוך הבריטי וממשלתו חושבים שכן, והם נתנו להנלי את ברכת הדרך. בחודש שעבר פירסם מחקר באורך 13 אלף מלים, ומתברר שגם הוא חושב כך. בין עשרות מסקנותיו: על כל בית ספר לספק לתלמידיו חינוך מוסיקלי רחב שכולל ביצוע, הלחנה, האזנה וביקורת; השירה חייבת להיות חלק מרכזי בלימודים אלה; על כל ילד ללמוד לנגן בכלי נגינה; על בתי הספר לספק מוסיקה חיה במסגרת חיי מוסיקה עשירים; על הממשלה ואגפי האמנות לממן כל זאת; יש להנחיל להורים את ההכרה בחשיבות המוסיקה לילדיהם במסגרת תוכנית לאומית למוסיקה (The National Music Plan) מטעם משרד החינוך ומשרד התרבות. יופי של דו"ח, רק לגזור ולשלוח לגדעון סער ולימור לבנת.



הופעה של עופר לוי במועדון הפלאקה בתל אביב. גם ליהורם גאון יש טקסטים נמוכים


ילדים לומדים מוסיקה. ''הממשלה תומכת בחינוך מוסיקלי לכל הילדים'', כתב שר החינוך הבריטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו