בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי ערן מירב בינתיים לא חולם על הוליווד

הוא נישא לאמריקאית ועבר להתגורר באטלנטה, אבל בסרט הבכורה שלו חוזר הבמאי ערן מירב לחיפה, העיר שבה גדל. בביקור מולדת לרגל עליית "ציון ואחיו" בישראל הוא מסביר למה הוא לא רוצה שיתייחסו לסרט רק כאל סיפור בלשי

תגובות

ציון הוא נער בן 14. הוא גר עם אמו ועם אחיו הגדול בדירה קטנה באחד הפרברים של חיפה. אביו לא נמצא. הקשר היחידי של שני הילדים אתו מתבצע באמצעות שיחות אקראיות מטלפון ציבורי שניצב ברחוב. האם נאבקת כדי לפרנס את התא המשפחתי. היא מתקשה לשלב בין הדאגה לפרנסה לבין חינוך הילדים ותחזוקת הבית. היא חולמת לעבור לגור עם החבר שלה בשכונה טובה יותר, על הכרמל, ולהיפטר מהדאגה הכלכלית היום-יומית, אבל הבן הגדול מערים קשיים על החלום הזה. ציון מעריץ את אחיו הגדול, אבל גם נרתע ממנו. הוא קרוב אליו, אבל נקלע שוב ושוב לעימותים ומריבות אתו.

באחד הימים, כאשר ציון הולך לחוף הים כדי לחפש מפלט מהקיץ הלוהט, ונכנס למים, הוא יוצא בחזרה אל החוף ומגלה שנעלי ההתעמלות שלו נעלמו. אמו מצהירה שאין לה כסף כדי לקנות לו זוג חדש, ופניו נופלות. כעבור כמה ימים, כאשר ציון רואה את הנעליים שלו על רגליו של חבר ללימודים, הוא מזעיק את אחיו. זה, בפרץ אלימות, תוקף את הנער ונאבק אתו לצד פסי הרכבת. כמה ימים לאחר מכן מתברר שהנער נעלם. איש אינו יודע לאן. ציון חושש שהמאבק של אחיו הוביל לאסון, אבל האח מסרב לספר לו מה באמת קרה שם.

יותר משנתיים לאחר הקרנת הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל סאנדנס, יגיע מחרתיים הסרט "ציון ואחיו" לבתי הקולנוע בישראל. כמו בסרט הקצר "אנדרדוג", שהוציא תחת ידיו בסוף לימודיו בבית הספר הירושלמי לקולנוע סם שפיגל, וסימן אותו כאחד הבוגרים המסקרנים והמבטיחים של העשור האחרון, גם בסרט הארוך הראשון שלו בוחר ערן מירב לעסוק בנוער שוליים, בצעירים החיים בפריפריה החברתית, ובמציאות הקשה שבתוכה הם נאלצים לפלס את דרכם.

"אנדרדוג", סרטו הקצר עטור הפרסים מ-2002, עקב אחר נער פנימייה שעובד כמוכר ארטיקים בצומת סואן, סובל השפלות מצד חבריו לפנימייה ומתאהב בנערה. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל ברלין, בפרס וולג'ין לסרט קצר בפסטיבל ירושלים, וזיכה את מירב בהזמנה לסדנאות הכתיבה של סאנדנס. בסדנה הזאת הוא ליטש ושיכלל את התסריט של "ציון ואחיו", ובה הוא גם פגש את מי שעד מהרה נהפכה לאשתו ובעקבותיה עבר להתגורר באטלנטה.

בשבוע שעבר בא מירב, בן 35, לביקור מולדת. בראיון בבית קפה תל-אביבי, הוא מספר כי הוא מחלק את זמנו בין אטלנטה לבין ישראל, שוקד כבר על כתיבת תסריט חדש, ומקפיד שלא להתמכר לחלומות על תעשיית הסרטים האמריקאית. "נכון, אני גר עכשיו באטלנטה כי אשתי אמריקאית, אבל אני עדיין לא יודע את ההשלכות של זה על הסרט הבא שלי. כרגע אני כותב על מה שאני מכיר, ואני מדמיין את זה בעברית ובישראל", הוא אומר. "אני מנסה לחלק את הזמן שלי בין ישראל לאמריקה, כי פה זה עדיין המקום שלי. אני לא הולך לשבור לעצמי את המפרקת בגלל איזה חלום של לעשות סרט אמריקאי. זה נהדר אם זה יקרה, אבל אני יודע כמה זה קשה לעשות שם סרט".

עיר מבטיחה

"ציון ואחיו" נולד מתוך רצונו של מירב לעשות "סרט שהוא נורא ישראלי, הכי ישראלי שיש", כדבריו. זו גם הסיבה שבחר להעניק לגיבור שלו את השם ציון. את ההחלטה לחזור ולעסוק בבני נוער החיים בשולי החברה מסביר מירב בסביבה שבה הוא עצמו גדל. "היה לי יותר קל לצייר את המציאות הזאת כי זה מה שהכרתי. אני מכיר את הדמויות האלה, מכיר את האנשים, וגם יש בי קצת מציון, כשהייתי בגילו", הוא אומר.

מירב מדגיש שהיה חשוב לו גם לשלב בסרטו אמירה חברתית. "הסרט הזה הרי יכול היה בקלות ליפול למקום של סיפור בלשי", הוא מסביר. "זה מאוד דרמטי ומתבקש: מה קרה לילד שנעלם, ימצאו אותו או לא, המשטרה תגיע או לא, יתפסו את האח והוא יילך לכלא או לא. אבל הבנתי שמה שמעניין אותי זה לא הסיפור הבלשי, אלא הדמויות. כשהייתי ילד, היו הופכים עולמות כשילד היה נעלם, ופתאום נראה לי שהדבר הנורא טבעי הזה השתנה, שהיום ילד יכול להיעלם ופתאום זה לא יהיה הנושא המרכזי. נראה לי שאת מי שצופים בסרט הזה היום, השאלה הזאת פחות מטרידה. אנחנו הרי הולכים לקולנוע כדי לראות אנשים מאותגרים, סובלים, נאבקים, וחשבתי שבגלל הסביבה שבה ציון ואחיו חיים, יהיה יותר נכון לא לפתור את עניין ההיעלמות של הילד".

כדי לכתוב את התסריט, חזר מירב אל המקום שבו גדל. "אחרי הלימודים, כשרציתי להתחיל לכתוב, חזרתי לחיפה, לשכונת שלי, בת גלים, שבה חייתי כל חיי", הוא מספר. "זה מה שהכרתי, וזה מה שהכי קל היה לי לכתוב. תוך כדי כתיבה ננעלתי על חיפה. חשבתי שזו תהיה אמירה ללכת לצלם סרט בעיר הזאת, בשכונה שלי. בשבילי זה היה לחזור הביתה, אבל גם להיכנס לטריטוריה לא מסופרת, לעיר שלא מסופרת מספיק בקולנוע".

לעומת חיפה הרכה ואפופת הנוסטלגיה של שנות ה-60, שהגיחה באחרונה מסרטו של אבי נשר "פעם הייתי", חיפה של "ציון ואחיו" היא דו-קוטבית: היא חלומית ומבטיחה, אבל גם קשה, ענייה, מכבידה ולוחצת. "בהתחלה חשבתי גם לצלם את הסרט בבת גלים, אבל בסופו של דבר, מפני שזה היה קצת קלאוסטרופובי, עברנו לצד השני של המפרץ, למקום שממנו אפשר להשקיף על בת גלים", אומר מירב. "שם היו לנו יותר לוקיישנים, ומשם חיפה נראתה פתאום כמו עיר מבטיחה. מרחוק, על ההר, היא נראית נורא זוהרת. אז פשוט חציתי לצד השני והחלטתי לצלם בקריות".

השורשים של הסיפור החיפאי העכשווי שלו, מתברר, מגיעים עד לניאו-ריאליזם האיטלקי. "הרי אחד הדברים שמניעים את העלילה של הסרט הוא שיקול כלכלי", מסביר מירב. "כל הסיפור יכול היה להיפתר אם לציון היו 50 שקל כדי לקנות נעליים חדשות. אבל מפני שאין לו את הכסף הזה, הכל מסתבך. זה התקשר לי ל'גונבי האופניים' (של ויטוריו דה סיקה, נ"א), סרט שמאוד אהבתי בזמן הלימודים. כשהייתי בן 20 ולמדתי בקמרה אובסקורה, גור הלר סיפר לנו את הסיפור של הסרט הזה במשפט אחד, וזה היה מקסים בעיני. אז החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור שאוכל לספר אותו במשפט אחד, משהו שיהיה נורא פשוט ונורא בסיסי. חיפשתי משפט כזה, ובסוף הכל התחיל בעצם בזוג נעליים שנגנבו ונעלמו".

כמו ב"אנדרדוג", גם ב"ציון ואחיו" (קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית שהפיקה "נורמה הפקות" בתמיכת קרן רבינוביץ', הוט וקשת), החליט מירב שהגיבורים הראשיים יהיו נערים צעירים. "יש משהו בגיל 14 שהוא מאוד משמעותי. זה גיל שבו מתחולל שינוי נפשי דרמטי", הוא מסביר. "תובנה שמקבלים בגיל הזה נשארת לכל החיים, ולכן מאוד מפתה לכותבים, במיוחד אם הם צעירים וקרובים לגיל הזה, להתעסק בו".

בשני הסרטים הוא בחר ללהק לתפקידים הללו "נון-אקטורס", נטולי ניסיון במשחק. ראובן בדלוב מגלם ב"ציון ואחיו" את דמות הגיבור, ועופר חיון את אחיו הגדול. שניהם מרשימים. "שניהם לא ראו מצלמה לפני כן", אומר מירב. "בעבודה עם שחקנים כאלה יש משהו מאתגר וגם מאוד מצ'פר, כי ילדים לומדים מאוד מהר. עופר חיון היה שחקן שנה א' באיזה בית ספר למשחק, אבל את ראובן מצאנו בבית ספר בחולון. המורים אמרו לי 'אל תתקרבו אליו, חבל על הזמן', כי הוא היה טראבל מייקר, ובאמת היה בו משהו מאוד בעייתי. הוא לא יכול היה ללמוד טקסט בעל פה, למשל, ובא לא מוכן. אבל בכל פעם שהוא אמר משפט, הוא היה כל כך משכנע ואמין, שזה היה מכמיר לב, מרגש".

מול שני הצעירים הלא מנוסים, הציב מירב שניים מהשחקנים הבולטים והחזקים בזירה המקומית: רונית אלקבץ מגלמת את אמם של השניים בסרט, וצחי גראד את החבר שלה. הליהוק הזה יצר דמיון מפתיע לסרט ישראלי אחד המוצג כעת על המסכים: "מבול" של הבמאי גיא נתיב. גם שם מופיעים בתפקידים הראשיים ילד (יואב רוטמן) ואחיו הגדול (מיכאל מושונוב), וגם שם מגלמת אלקבץ את אמם וגראד את דמות האב. אבל מירב מעריך כי מדובר בצירוף מקרים בלבד. "הסרט שלנו מוכן כבר שנתיים", הוא אומר, "צילמנו לפני שהם ליהקו, אבל בכל מקרה, אני לוקח את זה כמחמאה. אנחנו היינו צריכים ליצור משפחה באודישנים שעשינו, ואני מתייחס לזה כאל חיזוק לכך שמדובר בהתאמה טובה".



ערן מירב. רצון לעשות סרט הכי ישראלי שיש


מתוך ''ציון ואחיו''. החיים בשולי החברה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו