בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרע במחנה הפמיניסטי התפוצץ באוניברסיטת תל אביב

הסערה סביב ביטול כנס באוניברסיטת תל אביב, שהובילה להתפטרותה של פרופ' אורלי לובין, משקפת קרע במחנה הפמיניסטי

תגובות

השמאל הישראל (האמיתי) אולי קטן, מן הסתם מעצבן, אבל אי אפשר להגיד שהוא משעמם. בימים האחרונים מתחוללת בו סערה: כנס על תופעת הבלוג הפוליטי, שהיה אמור להתקיים באוניברסיטת תל אביב, בוטל, ומה שדרמטי הרבה יותר - פרופ' אורלי לובין, ראש החוג לספרות ומהפמיניסטיות הבולטות באקדמיה הישראלית, הודיעה על התפטרותה מהאוניברסיטה (כפי שפורסם אתמול ב"הארץ").

לכנס, שהיה אמור להתקיים מטעם התוכנית ללימודי מגדר ולובין היתה אחת המארגנות שלו, הוזמן בין השאר בני ציפר, עורך מדור הספרות של "הארץ". אשכר אלדן-כהן - אמנית שלפני כשנה הגישה תלונה במשטרה נגד יצחק לאור בגין אונס והשתתפה בתוכנית הטלוויזיה "המקור" שבה נחשפו תלונות נוספות נגד לאור על הטרדה מינית של נשים - פנתה ללובין בבקשה לבטל את השתתפותו של ציפר בכנס. השתלשלות הדברים שבאה לאחר מכן הובילה את לובין לביטול הכנס ולהודעת ההתפטרות; היא הסבירה ש"לא ייתכן שבגלל משהו שאני אחראית לו", (הכנס) ייראה כאילו התוכנית ללימודי מגדר "אינה מחויבת למניעה של כל אלימות נגד נשים".

תזכורת: בעיצומה של פרשת ההאשמות שהופנו נגד לאור, הכותב במדורי הספרות והדעות ב"הארץ", כתב ציפר בבלוג שלו: "מישהו שואל אם אמנם הייתי עד לכך שפלוני אלמוני, שמאשימים אותו עכשיו בהטרדה מינית, הטריד מינית מישהי לנגד עיני. עניתי לשואל בכך שהזכרתי לו את הרומן של א"מ פורסטר, 'המעבר להודו'. מסופר שם על אשה שמפנטזת על כך שהמלווה ההודי שלה אונס אותה, והפנטסיה שלה לובשת קונקרטיות כזאת, שהיא אכן מרגישה באמת, ומשוכנעת, שהמלווה ההודי אנס אותה. ונערך משפט וגם במשפט היא רואה בעיני רוחה שנאנסה, אף על פי שאין לכך שחר. סיפרתי על פרשת ההטרדה המינית לחברי יואכים. והתביישתי מכך שאני צריך לספר לו, שמה שמעניין אנשים בארץ הזאת הוא שטויות מהסוג הזה".

ציפר אמנם ידוע בכתיבה פרובוקטיבית במיוחד בבלוג שלו, בניגוד מסוים לפרסונה הכבודה שלו כעורך מדור הספרות, אבל אי אפשר שלא לראות בדבריו הכפשה שערורייתית.

אלדן-כהן מנהלת מאבק אמיץ ועיקש נגד הלגיטימציה שמקבל לאור, משורר ומבקר ספרות, בזירת התרבות המקומית, כדבריה. על הטענה, כי כל אדם זכאי עד שהוכחה אשמתו, ולאור לא הואשם ובוודאי לא הורשע בבית משפט בעבירות מין, עונים היא, תומכותיה ותומכיה כי השמאל הישראלי, שלאור הוא אחד האנשים הבולטים בו, מעולם לא חיכה לפסיקת בית משפט כשמדובר בעבירות הקשורות לכיבוש.

בעניין התלונה של אלדן-כהן נגד לאור מוסר עורך דינו, אבים יריב, כי "המשטרה אפילו לא זימנה את לאור לחקירה".

פרשה זו היא רק אחת הדוגמאות להפרדה שננקטת לא פעם בשמאל בין זכויות אדם לזכויות חוה; להתמקדות במאבק בכיבוש תוך הצעה מובלעת לחכות עם "כל הדברים האחרים", שנחשבים איכשהו דחופים וחשובים פחות, כמו המאבק הפמיניסטי למשל. נגד אלדן-כהן, למשל, הושמעו בימים האחרונים ברשתות החברתיות הערות מיזוגניות מבישות מפי אנשי שמאל המתהדרים במאבקם לזכויות אדם.

להבדיל מאלה, בסוף השבוע כתב הבלוגר עפרי אילני ("ארץ האמורי"), שהיה אמור להשתתף בכנס, על "פרקטיקת ההוקעה", כלשונו, הרווחת בחוגי השמאל, ובתוכה, לדבריו, הפרשה הנוכחית. "בפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא 'מתוך המחנה'", הוא כותב. את הפרקטיקה שאליה הוא מתייחס מיטיב אילני לתאר ב"דיאלוג" הבא:

" - 'החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש 'ירושלים של זהב' ליד חנות האוזן השלישית.

" - טעות בידכם. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את 'ירושלים של זהב'. פיזמתי את שיר העם הבסקי 'Pello Joxepe' שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית".

התופעה שאילני, אחד הכותבים המרתקים בדרך כלל, מתייחס אליה לא נולדה בשמאל הישראלי העכשווי כמובן. מהחצי-בדיחות על יהודי שחי על אי בודד והקים שני בתי כנסת, דרך מצפן שהיו בה יותר דעות מחברים ועד היום - השמאל תמיד הורכב מאינדיבידואלים דעתנים שנוטים להתפצל, בדרך כלל עד היעלמות.

אז שנאת נשים בקרב אנשי שמאל וריבים בין שמאלנים אינם עניין חדש. מה שבולט בפרשה הזאת הוא פיצול, שנראה כרגע עמוק, אולי חסר תקדים, בתוך המחנה הפמיניסטי. גם המחנה הזה רווי כמובן ויכוחים, למעשה זה אפילו חלק מהאידיאולוגיה שלו - לא להחליק את הדברים אלא להציף אותם, להתווכח עליהם ולשמוע ולהשמיע מגוון של דעות. אבל בה בעת הוא גם מתאפיין בדרך כלל בסולידריות ואחווה עמוקות ואמיתיות, שיש לקוות שלמרות ההתרחשויות, יישמרו גם עכשיו.

אפשר להבין ולהעריך את מאבקה של אלדן-כהן. גם אם נדמה שראוי להפריד בין הפעילות נגד לאור לבין קריאה להחרמת תומכיו, כמו ציפר, שאינם נחשדים בעבירות מין. אפשר גם להבין את מורת רוחה של לובין מן הסבך שנקלעה אליו, אבל קשה הרבה יותר להבין את התפטרותה, ויש לקוות - כפי שמקוות רבות ורבים - שתחזור בה.

האנסת וגם ירשת?

שבוע אחרי מתן גזר הדין של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שהורשע באונס ונשלח לכלא, צריך לשאול: האם מדינה שזקניה, חוליה, ילדיה שבסיכון, ניצולי שואה שעדיין חיים בה, עניותיה וענייה, אינם מקבלים די תמיכה - ראוי שתשלם עשרות אלפי שקלים בחודש (47 אלף, ליתר דיוק) לאנס מורשע?

נכון שהתרגלנו כבר לשלם משכרנו המצומק לנושאים חשובים והרי גורל כמו מכוניות שרד חדשות ונוצצות לשרים, גם אם אנחנו וילדינו נוסעים באוטובוסים משתעלים; להגדיל את האוברדרפט למען השקעות של המדינה בדברים שאנחנו מתנגדים להם בכל לבנו, כמו התנחלויות; לראות עובדות סוציאליות שהכנסתן דומה לזו של המטופלים שלהן והן נאלצות לשבות; אבל אשכרה לשלם הון עתק כל חודש לאדם שבמשך שנים הטיל אימה על נשים, הטריד, תקף ואנס, ועוד בזמן שייצג את המדינה בתפקידים ממלכתיים?

העוול זועק לשמים. ולא מדובר בנקמנות אלא בשכל ישר, בהיגיון הבסיסי ביותר. לצד הפיצויים שמן הראוי שקורבנותיו של קצב יקבלו ממנו, זה עוד מאבק ציבורי חיוני שיש לנהל.

וחוץ מזה, אתוודה כאן על פנטסיה: שקצב, ואנסים אחרים, ותוקפים, וגם גברים שהטרידו מינית נשים במשך שנים - חלקם עוד לפני שנחקקו חוקים בעניין, בימים שזה עוד היה "מותר" משפטית - יקומו ויגידו: טעינו. לא הבנו. לא ידענו. אנחנו מתנצלים בפני כל מי שפגענו בה. לא שבכל המקרים יהיה די בכך, אבל זה יהיה צעד בכיוון הנכון.

אלא שאם הגברים שמדובר בהם היו מספיק בני אדם בשביל לעשות את זה, הם מן הסתם לא היו פוגעים בנשים מלכתחילה.

הרגליים באדמה, הראש בשמים

"ידעתי מדוע הציפור הכלואה שרה", שם יצירתה של המשוררת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שזור בעבודותיה של זמירה פורן-ציון, המוצגות עתה בתערוכה בגלריה טובה אוסמן בתל אביב. רבות מהעבודות האלה, שנעשו בטכניקה מעורבת, הן מעין "ציפורים-נשים": ראשן מתוח מעלה ורגליהן דמויות חוטים הנעוצים באדמה. בין ציטוטים והתייחסות להוגים ז'וליה קריסטבה ומישל פוקו משלבת ד"ר פורן-ציון - ממקימות תנועת "אחותי" הפמיניסטית המזרחית - גם "טקסטים בערבית יהודית מתוך שיחות עם אמא שלי, שהיא בעיני הפילוסופית של חיי, שהתקיימו תוך כדי תפירה ובישול", כדבריה.

ציפר משיב להאשמות



אורלי לובין. הודעה מפתיעה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו