בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לויתן", מיצב פיסולי של דנה יואלי, בוחן את מעמדו של המודרניזם באמנות הישראלית

תגובות

ההיקף הרעיוני של "לויתן", מיצב פיסולי של דנה יואלי המוצג בגלריה קו 16 בתל אביב, מרשים. יואלי מתבוננת במסורת המודרניזם הישראלי אל מול המסורות (החילוניות) האחרות שזו דחקה אל תהום הנשייה התרבותית והן ממשיכות לפעפע בה.

ההנגדה נעשית במישור האסתטי. יואלי מתייחסת הן לברוטליזם, סגנון אדריכלי שהתפתח בשנות ה-50, והן לעשייה בתבנית של פסלוני חרסינה, מורשת הבורגנות של המאה ה-19, שטעמה נהפך לסמל לטעם רע עם התבססות המודרניזם בארץ. בהקשר הישראלי מדובר על מאבק שמכיל את האלימות שבמחיקת העבר ושלילת הגלות, מגמות שהחלו כבר בראשית המאה ה-20 וקיבלו היבט טרגי מזעזע בעוצמתו לאחר השואה.

את האופק הרחב הזה דחסה יואלי, ילידת 1979, שסיימה את תוכנית לימודי ההמשך בבצלאל ב-2010, לחלל הקטן של קו 16. הגלריה העירונית הקהילתית, שחרתה על דגלה פעילות חברתית, ממוקמת בשכונת כפיר, מקום המגלם את כישלונה של המחשבה המודרניסטית.

כנגד הממלכתיות הישראלית

קיר-חומה מחלק את חלל הגלריה. חזיתו האחת אפורה ועשויה כתבליט. זהו פסטיש של מה שנראה כמפגש בין בקעת הקהילות ביד ושם (בעיצובם של ליפא יהלום ודן צור), פסלי הקיר של דני קרוון והאדריכלות של רם כרמי; כלומר, סמלי אידיאולוגיה וממלכתיות ישראלית שנוכחים במרחב הציבורי בעיקר באתרי הנצחה ואנדרטאות זיכרון, מקומות לאינדוקטרינציה של זהות. על כוחם של סמלים אלו קוראים תיגר מכל כיוון אפשרי בעשורים האחרונים. למראה הקיר האפור נוספת הקונוטציה הבלתי נמנעת לחומת ההפרדה בין ישראל לשטחים הכבושים.

מהצד השני הקיר לבן ומאחוריו מערך "עמודים" מעץ לבוד, הנראים כוויטרינות מוזיאליות שהכיסוי השקוף נלקח מהן; כלומר, המוצגים נהיו פגיעים. עליהם ניצבות מיניאטורות מחומר דמוי פורצלן בשלבי גימור שונים: לבנים לפני שריפה וגלזורה, לצד כאלה צבעוניות ומבריקות.

יואלי יוצרת היפוך בין הרושם הראשון, ה"חמוד" והקיטשי, לבין המראה המתגלה בהתבוננות מקרוב. התבוננות כזו מגלה שבמקום דימויים רומנטיים, לחלוטין לא ריאליסטיים, של רועים, איכרים ואצילים, פיסלה יואלי סצינות של קטסטרופה ואכזריות, מחזות של הרג והרס בעלות איכות מיתית. חלקי גופות וגדמי עצים, טורפים, קרעי לבוש ואדריכלות שהתמוטטה נראים בפסלונים הקטנים, המנסים להיות מעודנים מבחינת עשייתם.

חבל שהעשייה הטכנית רחוקה משלמות. עידון רב יותר, דיוק שהיה מתקרב יותר לאותה מסורת פורצלן אירופית מפוארת (חיקוי לפורצלן הסיני העתיק בהרבה) - היו הופכים את התערוכה לחזקה הרבה יותר.

יואלי נשענת על התייחסויות אמנותיות מסוג דומה, שהמובהקת בהן היא העבודות של האחים דינוס וג'ייק צ'פמן. האחים צ'פמן, שהציגו בארץ בכמה תערוכות קבוצתיות, יוצרים מאז שנות ה-90 פיסול איקונוקלסטי, מרסק טאבו הן בנושאיו והן בחזותו. הכוונה במיוחד ל"גיהנום" ("Fucking Hell", 2008), פיסול של תשע סצינות שהן צירוף זוועתי של נרטיבים דתיים-מיתיים עם תיעוד של מחנות ריכוז. כ-30 אלף דמויות מיניאטוריות, רובן במדים נאציים, שימשו אותם ליצירת סצינות אפוקליפטיות (באופן אירוני, גרסה מוקדמת של העבודה עלתה באש בשריפה שפרצה במחסני אוסף סאצ'י ב-2004).

בעבודה של יואלי אין ההרגשה של אפוקליפסה עכשיו שיצרו האחים צ'פמן, אלא תחושה של אוסף אסונות נקודתיים; אמור להיות להם מוסר השכל כלשהו, אך הוא נשאר מעורפל. לא ברור גם מה הצידוק לשימוש בעירום נשי, שמזכיר את הז'אנר של ציור היסטורי (ולימים סרטים וסדרות טלוויזיה היסטוריות) שהיה למעשה מסווה לפורנוגרפיה.

ייפוי וכיסוי

ואף על פי כן, כמכלול המיצב מצליח ליצור רגע של מעבר מרשים להתבוננות ומחשבה מחודשת על המודרניזם בארץ. אם בעבר התשובה בעניין ההגמוניה של המודרניזם בתרבות הישראלית היתה מובנת מאליה, הרי בשני העשורים האחרונים, עם המבט המחודש על העבר והתפוררות הפרויקט המודרניסטי, תשובה זו השתנתה. כך, למשל, אחרי שתל אביב העלתה על נס את העיר הלבנה, את הסגנון הבינלאומי - הגיע תורם של הבניינים האקלקטיים, שנהפכו גם הם לפנינות שימור וכך גילמו את רוח העבר הנתפשת כראויה.

שניות מעין זו קיימת גם בתערוכה: סמלי המודרניזם שהם חלק מהתודעה הקולקטיבית הישראלית ויואלי משתמשת בהם כאן קשורים כולם לכוח; הפורצלן, לעומת זאת, מייצג עולם ערכים הפוך של ייפוי וכיסוי.

שם התערוכה, "לויתן", מפנה לדיון הפנים-אמנותי של שאלת המודרניזם ותפישות אחרות בתולדות האמנות המקומית. "לויתן" היה שמה של קבוצה שפעלה באמצע שנות ה-70 (מייסודם של מיכאל גרובמן ואברהם אופק) והרחיבה את התכנים היהודיים והפנטסטיים באמנות ישראלית תוך פנייה מחודשת למקורות העבר. יואלי אינה מציגה הרחבה אלא אמירה אירונית על שני סוגים של תכנים וזיכרון. העבר האירופי, מה נתפש בעבר כ"תרבות", מתגלה כשקרי, וכך גם מה שהיה אמור להיות האמת המודרניסטית.

"לויתן" - דנה יואלי. אוצרת: סאלי הפטל נוה. גלריה קו 16, רח' ששת הימים 6, תל אביב. שעות הפתיחה: יום שלישי 10:00-13:00, ימים רביעי וחמישי 17:00-20:00



מתוך ''לויתן''. בין קיטש לאכזריות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו