בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 89 יחזקאל בראון החליט לפרסם את זכרונותיו

ספרו של בראון חושף ארץ ישראל נשכחת, סלידה עזה מהאסכולה האוונגרדית ובני משפחה שלחמו בשורות הוורמאכט. מחר תנוגן בירושלים בבכורה עולמית סימפוניה שכתב

תגובות

לאחר שנים של היכרות עם יצירות של יחזקאל בראון, באתי להתוודע אל יחזקאל בראון האיש. הפגישה עם המלחין ועם רעייתו שולמית התקיימה במעונם היפה והצנוע שבו הם גרים זה עשרות שנים. בית קטן עם חצר ברמת אביב הישנה, מטרים ספורים מדרך נמיר הגועשת, שבבואם לשם היתה "כביש חיפה" עם נפח תנועה זעום. זה 60 שנה יחזקאל בראון הוא מוסיקאי מקצועי, אבל סמוך לתחילת השיחה הזכיר עובדה פסיכולוגית-ביוגרפית מאלפת: בצעירותו, מוסיקה לא נתפשה אצלו כמסלול בלעדי טבעי. "עד גיל 24", הוא מספר, "מוסיקה היתה בשבילי משחק ולא יותר".

אבל המציאות, למרבה האושר, חשבה אחרת. "את הרוצה בכך - אלות הגורל מנחות. את המסרב - הן גוררות", הוא מצטט משפט לטיני ידוע. אלות הגורל הציבו את בראון על דרך שהניבה מאות יצירות. הראשונות שבהן עיטרו בשנות ה-40 הצגות בקיבוץ משמר העמק, אחרות נכתבו להצגות תיאטרון ואחרי כן כעיבודים לשירי זמר. מרבית תפוקתו היא יצירות מכל הסוגים, מסימפוניות ועד הרכבים קאמריים, מקהלות ואף יצירות לכלי סולו. בראון כתב גם מוסיקה לקולנוע, לטלוויזיה ולבלט ועיבודים ללחנים יהודיים מסורתיים, פירסם אנתולוגיה של לחנים יהודיים מסורתיים, אלבום של חזנות ספרדית-ירושלמית, תרגומים לעברית של שירה יוונית קלאסית ומאמרים.

הוא מלחין בן המאה ה-20, מכיר את נפתולי המוסיקה המודרנית, ידע את האוונגרד וסלד ממנו. בראון הוא אחד הקומפוזיטורים הספורים מבני זמננו שלשמע יצירותיהם פוקדת את המאזין הרגשת התפעמות מיידית - כמו לשמוע יצירות של בנג'מין בריטן למשל. המוסיקה של בראון היא אנטי-אוונגרדית קודם כל בהיותה חשופה, פתוחה בלי פחד ממבקרים שימהרו למצוא בה מגוון השפעות, זיקות וקשרים למלחינים מפורסמים. בראיון מתייחס בראון לנושא זה, דוחה בפסקנות את החששות האופייניים למלחינים רבים פן יואשמו בחוסר מקוריות.

כדי לטבול מיד בקסם הבראוני - ביכולת שלו להעצים פסוקים עבריים ולחדד את משמעותם - די להיכנס לאתר יוטיוב ולהאזין ל"דברי קהלת בן דוד" שלו, בפי מקהלת תיכון אלון, בניצוח שמעון לבטוב, עם אלה לבטוב בפסנתר והבריטון הצעיר דור ברשדסקי. מה יתרון לחוכמה מן הכסילות, שאל קהלת; בראון, בהלחינו מלים אלה, ענה לו בחוכמת מוסיקה שאין לתמצתה במלים. מחר, אגב, תנגן התזמורת הסימפונית ירושלים, בבכורה עולמית, יצירה של בראון שהיא סימפוניה קונצרטית לכינור ותזמורת (עם הסולן רועי שילוח והמנצח נועם צור).

בעבר כיהן כפרופסור באקדמיה למוסיקה של אוניברסיטת תל אביב ועוטר בפרס ישראל למוסיקה (2001). השכלתו הפורמלית אינה מצטמצמת למקצועו: בידו תואר מוסמך ללימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב, הוא בקי במסורות של עדות ישראל וגם בזמרה הגרגוריאנית - כדי להכירה בילה חודשים אחדים במנזר בצרפת, לפני כ-30 שנה. לפני כעשר שנים החל לכתוב את זיכרונותיו, אלפי מלים המציירות בפירוט קונקרטי מושך לב את ארץ ישראל של ילדותו, נעוריו ובחרותו. הוא מתכוון להוציא בקרוב את הזיכרונות כספר, עוד לפני כן יעלה אותם במלואם לרשת.

ארמון מעולם האגדות

ערב אחד ב-1920, בבית האופרה של העיר ברסלאו בגרמניה, בחור יהודי הרהיב עוז להתוודע אל בחורה גרמנייה שהיתה גם היא בקהל. כך החלה אהבתם של זופי שופף ואברהם בראון (ברוין), שהובילה לגיורה של זופי, לחתונתם של השניים שהתקיימה בבית הוריה הקתולים של הכלה, ללידת הבן הבכור יחזקאל ב-1922 ולעלייה לארץ ב-1924.

הביוגרפיה של יחזקאל, יליד ברסלאו, חובקת את ארץ ישראל. כלולה בה ילדות מאושרת ברחובות ובראשון לציון שלפני בוא החשמל - עם הפרדסים, המאפייה והיקב, גבעות כורכר, ריח בתת הכורכר ושירת הנשים התימניות הכובסות. ילדות של בריכה בפרדס, טבע, סעודת ארבה מטוגן בביקור בשעריים, וגם רעש האדמה ב-1927, הדי פרעות 1929, הדרכה בקן השומר הצעיר בראשון לציון, לבטים חינוכיים קשים כמדריך בתנועה, פרידתם של הוריו לשבע שנים ואיחודם מחדש. גם תל אביב היא חלק מילדותו - רחוב הירקון ובתי הספר תל-נורדוי וגימנסיה הרצליה, "בית העם" ו"גן רינה", חוף הים, עדלאידע, יריד המזרח, השדות בגבול העיר והחברים משה שמיר ובנימין גלאי.

יש בפרקי ילדותו של בראון פרק יפהפה על ימי הבראה שעבר לבדו במוסד נוצרי בכפר ערבי, ימים שבהם משתקף (כך לדבריו) היבט אידילי בהווי הארץ-ישראלי של פעם. יחזקאל בראון התגורר אז בראשון לציון, ורופא המשפחה ד"ר ליאו רוזנבליט (אביו של שמואל רוזן וסבו של עמנואל רוזן) קבע שהילד צריך להשמין. כמקום מתאים לכך נבחר מנזר בכפר הערבי קוביבה, לא רחוק מלטרון. הוא בא לשם עם כינורו, קיבל שמנת טרייה בכל בוקר, קרא, ניגן והתרועע עם נופשים מבוגרים. הנה תיאור הכניסה למוסד, מתוך זיכרונותיו שבכתב:

"בלב הגן עמד בניין אבן גדול בן קומתיים, שנראה לי כמו ארמון מעולם האגדות. עמדנו בתוך אכסדרה מרווחת מאוד, במרכזה היה אקווריון גדול, על הקירות היו תלויות כמה תמונות וגם כמה ראשים מפוחלצים מקריני קרניים, שלל ציד. באוויר עמד ריח זר ומוזר, אבל לא בלתי נעים, תערובת של ריחות מטבח מעוררי תיאבון עם ריחות קטורת.

"בעומדנו משתאים בתוך האכסדרה קיבל את פנינו איש בלבוש ערבי כפרי, שדיבר גרמנית רהוטה. זה היה חסן, הממונה על משק הבית. גבר נאה, זקוף קומה שהבעת פניו נבונה וצלקת ישנה על לחיו הימנית רק הוסיפה לדמותו לוויית חן גברית. חסן ביקש אותנו באדיבות לחכות רגע 'עד שהאב מילר יתפנה לקבל את פניכם'.

"הגיע איש לבוש בגד נזירים זהוב בהיר ופניו עטורי זקן לבן (חשבתי על אליהו הנביא) שנתן בנו מבט כחול שופע רוך (חשבתי על סבתא שלי הגרמנייה) והסביר לנו בקול טנור נעים כי אנחנו נמצאים בבית הבראה והוא מנוהל לפי כללים מסוימים. יש זמני ארוחה קבועים ואחרי שעה עשר בערב כל האורחים אמורים להיות בחדריהם. חסן הראה לי את חדרי. חדר לא גדול, עם תקרה גבוהה מקומרת. על הקיר שממול לדלת הכניסה היה תלוי צלם ישו על הצלב. צלם זה גרם לי אי נעימות מסוימת, לא בגלל הדת הנוצרית אלא בגלל האכזריות שבדבר".

ביום הפרידה מקוביבה הלך בראון הילד לטיול קצר אל הגיא שמעבר לגדר המנזר:

"כשהגעתי לתחתית הגיא ראיתי מעיין נובע מתוך סלע וקבוצת נערות ערביות סביבו. אחת הצמידה כד אל פי המעיין, ומימיו היו הולכים וממלאים אותו. הנביעה היתה דלה ואטית. שאר הנערות חיכו בסבלנות לתורן. החלפתי כמה מלים עם הבנות בערבית הרצוצה שלי. הן שאלו אותי מאין באתי. הצבעתי אל ראש הגבעה. אחת אמרה 'שלבי' (יפה). עניתי 'שלבי'. אחת הנערות הציעה לי מים מן המעיין. שתיתי. אמרתי 'כתר חירכ' (רב טובך)".

לאחר פרקי הילדות - שמצטרפים לספר שלם, עשיר - באים הזיכרונות מימי ההדרכה בתנועה בראשון לציון ואחר כך הבחרות במשמר העמק, עבודת האדמה, פלירטוטים ואהבות.

ממשמר העמק יצא בראון לארבע שנים בצבא הבריטי, שבמהלכן היו נישואים פיקטיביים לרות (פרשה מסובכת), ימי קהיר, הבריגדה, קרבות באיטליה (באחד מהם הסתער החייל היהודי על עמדה גרמנית בצעקות בשפת אמו - "שוויינע ראוס" (החוצה חזירים). אחר כך היו קרבות העמק במלחמת העצמאות ובמקביל הנישואים האמיתיים לשולמית.

ההמשך הוא עזיבת הקיבוץ ב-1951, התפרנסות כמורה פרטי לכל המקצועות, לימודי מוסיקה אצל אלכסנדר בוסקוביץ' והשתלבות בצוות האקדמיה למוסיקה בתל אביב. מאז עשה דרך בתחומי ההלחנה וההוראה, תוך סטייה לא קצרה להתעמקות והצטיינות (תואר מוסמך) בלימודי לטינית ויוונית.

דודים בשירות הוורמאכט

את זיכרונותיו החל בראון לכנס לפני כעשר שנים ובראשם כתב על אשתו שולמית: "אהובתי בת 74 ועדיין אני כרוך אחריה כימים ימימה".

קריאת הזיכרונות, אלפי מלים שעדיין לא הופיעו בדפוס, דומה לצפייה באלבום רב מראות - תיעוד ארוך שחלק גדול בו מקים לתחייה ארץ ישראל אגדית. בראון מציף עושר של עובדות, מספר כמעט

רק מה שהוא זוכר ממש, מודע לסכנתם של רובדי ידע מאוחר שמערפלים את האותנטיות. כאשר הוא משחזר הצגה שראה בעודו ילד בחצר משפחת אלדמע בגבעתיים בשנות ה-30, הוא כותב: "אני זוכר את השחקנית לאה דגנית בתפקיד רחל אמנו, זועקת ונוהמת ועושה תנועות נמרצות שנראו לי אז לא כל כך מתאימות לרוח סיפורי המקרא שאהבתי. אבל ייתכן שמלים אלה הן ניסיון ניסוח מלומד שלאחר מעשה".

הביוגרפיה מאירה מקצת קורותיה של משפחה עתירת הישגים. האב, נהג ובעל משאית ש"הביא את החשמל לראשון לציון" (הוא הסיע מוזמנים לטקס חיבור המושבה לחשמל); האם הגיורת זופי, שדמותה המעוצבת ביד בנה אפופה הילה ענקית של זוהר; ושני האחים - אל"מ בן בר-און, לימים שותף בפיתוח טנק המרכבה, ומרדכי (מורל'ה) בר-און, לימים אל"מ, קצין חינוך ראשי והיסטוריון ומראשי מחנה השלום.

אשתו של יחזקאל בראון, שולמית, היתה מורה לטבע ולמתמטיקה בבית הספר בלפור בתל אביב עד 1959. בני הזוג הביאו לעולם שלושה בנים ו-11 נכדים. בנם הבכור הוא נגן הקרן רפאל בראון, נשוי ואב לשלושה, מתגורר זה שנים רבות בעיירה יפהפייה לא הרחק מווירצבורג. הבן האמצעי הוא ד"ר גור בראון, ביוכימאי במכון ויצמן, אב לשישה. הבת רתם, פסנתרנית ומוסיקולוגית, אם לשתיים, מתגוררת ביבנאל.

היבט מסקרן בקורות המשפחה הוא הקשר הגרמני: דודם מצד אמם של יחזקאל ואחיו נהרג במלחמת העולם השנייה באוקראינה, בשורות הוורמאכט; בנו של דוד אחר מאותו צד היה אף הוא מגויס לוורמאכט ונהרג בחזית הצרפתית. רוב בני משפחתם מצד אביהם נספו בשואה.

פגישה עם היופי

"בגיל 12 גיליתי את בטהובן", מספר בראון בראיון אתו. "הורי התיידדו עם עולים מגרמניה שהשאירו אצלנו לכמה ימים את התקליטים שלהם. הסימפוניה החמישית היא היצירה הקלאסית הראשונה שהכרתי, וכשהתקליט הגיע לפרק השני - בכיתי. לא משום שהמוסיקה עצובה, אלא בגלל ההלם של הפגישה עם היופי".

וההמשך?

"רק בגיל 17. זה היה בקיבוץ חצור. שם שמעתי בפעם הראשונה את הסימפוניה מס' 40 של מוצרט. זה היה שוק".

לאיזה סגנון מוסיקלי אתה קרוב, כקומפוזיטור?

"בעיקר למאה ה-18. אגב, לאחרונה חזרתי לסימפוניות של היידן, כל 104 הסימפוניות, וגיליתי לעצמי אוצר. אני כותב סונטות, גם היום".

מה עם המוסיקה של המאה ה-19?

"במאה הזאת המוסיקה התחילה להסתאב. לא אהבתי את המוסיקה הרומנטית, זה היה היחס שלי אליה בעיקר כשהייתי צעיר מאוד".

אבל יש מלחינים רומנטיים שאתה מתפעל מהם, שומאן וברהמס למשל.

"בהחלט".

מה עם ואגנר?

"השקעתי בו זמן. לפני 30 שנה טרחתי ושמעתי את כל האופרות שחיבר. אז התשובה שלי היא לא. לדעתי הפאתוס של ואגנר חולני. דרך אגב, האקורד הכביכול חדשני המפורסם של 'טריסטן ואיזולדה' קיים על כל צעד ושעל כבר בכוראלים של באך".

וממלחיני המאה ה-20?

"ברטוק, בריטן, פרוקופייב. אני גם מעריץ גדול של החיפושיות, יש להם שירים שאינם נופלים מלידר של שוברט. אגב, רק לאחר שנים נודע לי שאחי מורל'ה, כשהיה קצין חינוך ראשי, יעץ לא להביא את החיפושיות להופעות בארץ".

המוסיקה שאתה מחבר קשורה לפעמים לחוויות אישיות שלך, מבטאת אותן?

"למיטב ידיעתי והכרתי מוסיקה היא מוסיקה, לא קשורה לשום חוויות אחרות שעברתי".

אתה מביא בחשבון אפשרות של דמיון סגנוני בין יצירותיך ליצירות של מלחינים ידועים? חושש שתואשם בחוסר מקוריות?

"חששות מהסוג הזה זרקתי לפח כבר לפני עשרות שנים".

בזיכרונותיו עוסק בראון בהרחבת מה ביחסיו עם אסכולת המוסיקה המכונה "אוונגרדית". על אחת הפגישות הראשונות שלו עם מוסיקה מסוג זה, בשנות ה-50, הוא כותב: "בציריך הביאה אותנו בתיה באייר, שלמדה שם, לחוג סטודנטים שהקשיבו בדחילו ורחימו וברצינות תהומית ליצירה חדשה של קרלהיינץ שטוקהאוזן, שנכתבה לטקסט מתוך ספר דניאל. הזמרה היתה משובשת, מסורסת ומעוותת בכל האופנים האפשריים, בתוספת מנה הגונה של רעשים אלקטרוניים, אבל הסטודנטים השווייצריים ישבו בשפתיים מכווצות והעמידו פנים של חשיבות".

במקום אחר ברשימותיו הוא מציין: "האזנתי היטב ליצירות של קייג', שטוקהאוזן, בולז, בריו, נונו. מה ששמעתי לא אהבתי, לפעמים זה היה מעניין במידת מה, אך אף פעם לא מצאתי שם מוסיקה שהייתי רוצה לשמוע שוב".

גם עכשיו הוא מתייחס לנהירה של מוסיקאים רציניים ומוכשרים רבים אל האסכולה האוונגרדית, בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. "אני יכול להגיד רק מה שמארק אנתוני אמר על הקושרים, ב'יוליוס קיסר' של שייקספיר: 'הם כולם אנשים מכובדים'", מצטט בראון. "האוונגרד, שהתחיל עם שנברג ותלמידיו, השקיע מאמצים אדירים והתבסס מהר מאוד דווקא בממסד האקדמי. לי יש הרגשה של הקבלה בין מסע הניצחון של האוונגרד בעולם המוסיקלי, בשנים מסוימות, ובין מסעות הניצחון של משטרים מסוימים שהתרחשו בערך באותו זמן. יסודות כמו אידיאולוגיה לוחמנית, אקסקלוסיביות - שכל מה שלא הולך בתלם האוונגרד פסול. מצאתי אפילו דמיון צורני בין הקיצוניות של האוונגרד ובין הקיצוניות של המשטרים הטוטאליטריים".

יש מקום לחשש שבתקופת שלטונו של האוונגרד אנשים בעלי כשרון יצירה של ממש התרחקו מחיבור מוסיקה?

"זה חשש סביר מאוד".

היית אומר שהאוונגרד, מטבעו, מאפשר שרלטנות בממדים ניכרים?

"בהחלט. היה לי תלמיד ששמע בערך כמו שהקיר שומע וכתב מוסיקה אוונגרדית. לאחר שנים נודע לי שהוא דווקא מצליח מאוד".

השפעת האוונגרד ניכרת עד היום בנוף המוסיקה האמנותית בישראל?

"עדיין. אני קורא להם נטורי קרתא".

אתה עצמך כתבת אי פעם מוסיקה סריאלית?

"ניסיתי, וזה יצא הרמוני ומלודי".

יש גם תרומה חיובית לאסכולה הזאת?

"כן. בסך הכל התנועה הזאת, הכמעט פוליטית, תרמה הרבה בכך שהכניסה למוסיקה דברים שלא היו מקובלים לפני כן".

שאלה כוללנית על המוסיקה העכשווית בישראל. המנגנונים המסובכים שמשפיעים מי המלחין שיושמע ויקבל פרסים פועלים בסך הכל בסדר, מבחינת התוצאות?

"מבקש שחרור מהשאלה".

שולמית בראון מוסיפה: "ב-1968, ימי שלטון האוונגרד כאן, יחזקאל כתב מעט מאוד, בגלל האווירה, ואז הלך ללמוד לימודים קלאסיים. אני גם זוכרת שניגנו יצירה של יחזקאל אז, ופרופסור חשוב אמר עליה שהיא יפה מדי".

"פנייתי ללימודים קלאסיים לא היתה בריחה", אומר בראון. "בבית הספר היסודי ובתיכון לא התעניינתי בכלל במדעי הרוח, אבל לאחר שנים הרגשתי את החיסרון הזה אצלי ואפילו חלמתי שאני הולך במסדרונות, של הגימנסיה כנראה, ושואל איפה מלמדים כאן היסטוריה וספרות".

שיר תהילה להסתדרות

במלאות 40 שנה לייסוד ההסתדרות הזמין את בראון שלמה קפלן, שהיה ממונה על מדור המוסיקה במרכז לתרבות של ההסתדרות, לכתוב יצירה ווקאלית חגיגית. "הטקסט היה לקט שירים משולב בקטעי דברים מפי אבות תנועת הפועלים, כגון א"ד גורדון, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב", מספר בראון. "הלחנתי את הקנטטה, לקריין, סולנים, מקהלה ותזמורת סימפונית. והיצירה בוצעה בקונצרט חגיגי בירושלים בניצוח גיאורג זינגר, ששיבח אותה במלים חמות.

"אבל מיודעתנו המוסיקולוגית ד"ר בתיה באייר מצאה פגם בעצם העובדה שכתבתי מוסיקה בשביל חג ההסתדרות ועוד השתמשתי - שומו שמים! - בטקסטים מתוך נאומים 'ציוניים' ו'סוציאליסטיים'. היא שלחה אלי מכתב נרגש שבו היא מביעה את אכזבתה ממני ואת שאט נפשה מן הפשע הנורא שביצעתי נגד אמנות המוסיקה הצרופה, והודיעה לי כי היא רוצה לברר אתי את העניין. עניתי לה כי קטונתי מ'לברר אתה את העניין' ואני בסך הכל בעל מלאכה. ומלבד זאת הבהרתי לה כי אני ציוני וגם סוציאליסט ואני חבר בהסתדרות וגאה על כך".

המלך הוא עירום | דעתו של בראון על ועדות פרסים שבהן היה חבר

מאז שנות ה-60 היה יחזקאל בראון חבר בכתריסר ועדות ציבוריות לענייני מוסיקה, לפעמים בתפקיד יו"ר. בין השאר היה במשך שנתיים חבר ועדה מייעצת לענייני רפרטואר לרשות השידור. על כהונה זו הוא כותב: "הפרטיטורות שהוגשו לשיפוטנו היו רובן ככולן בסגנון ה'אוונגרד' מבית מדרשו של הסריאליזם המערב-אירופי. יכולתי רק לציין כי רוב הפרטיטורות הראו מיומנות מקצועית קלושה, אך היתה לי תחושה בלתי נעימה כי מלבד זה אין לי כל קנה מידה לשיפוט. לבושתי התפתיתי פעמיים להשתתף בוועדת שופטים למתן פרסי אקו"ם להלחנה. מה שאמרתי לגבי הפרטיטורות שהוגשו לרשות השידור נכון גם כאן. רציתי לפעמים לצעוק 'המלך עירום' אך מילאתי פי מים כשראיתי את הבעת פניהם הרצינית של חברי לוועדה".

עוד מספר בראון על מקרה שהיה לפני שנים אחדות - הצעה מעניינת שקיבלו הוא וחבריו לוועדה שעסקה בבחירת הזוכים בפרס ראש הממשלה למלחינים. המציע, מטעם משרד ראש הממשלה, בא עם ארגז מלא פרטיטורות והקלטות, אך חשב איך לחסוך לשופטים מאמץ מיותר. "מכיוון שאנחנו בוודאי מכירים את כל המועמדים", הציע, "יערוך נא כל אחד מאתנו רשימה מדורגת של המועמדים הנראים לו מתאימים לקבל את הפרס, ומתוך השוואה בין הרשימות של שלושת השופטים ייקבעו שלושת הזוכים. כך בפירוש, וללא צל של בושה. חד וחלק, יעילות ביורוקרטית למופת" (ההצעה לא התקבלה, הוועדה בדקה את הכל).



יחזקאל בראון בצעירותו. עולם המוסיקה לא היה בלעדי


האם הגיורת זופי. בנה מעטר אותה בהילת זוהר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו