בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביב של פטריארך

גבר מבוגר וצעירה סקסית עומדים במרכז המחזה "אלוף הבונים", המוצג כעת בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי. הבמאי חנן שניר לא מתחנף לקהל הישראלי

תגובות

כמה רגעים לפני תחילת הצגת "אלוף הבונים", הפקה משותפת של הבימה והקאמרי אמרה לי המנהלת האדמיניסטרטיבית של התיאטרון הקאמרי, שעמדה לידי בשורה האחרונה באולם 2 של התיאטרון, "זה מסוג ההצגות שאתה אוהב", עם דגש על "אתה". היא צדקה, כמובן, גם מפני שאני אוהב הצגות טובות בדרך כלל, אבל גם מפני שדי ברור למה זו הצגה שיש סיכוי גדול שהקהל הרחב של התיאטרון הרפרטוארי בישראל לא יאהב.

זהו מחזה של הנריק איבסן הנורווגי, אבי התיאטרון שנחשב בימיו "ריאליסטי" (כלומר, דמוי מציאות), אף שזאת האמא של התוויות המטעות. בניגוד מוחלט למציאות, המכונות הדרמטיות של איבסן מתוכננות היטב, שקשה להזיז בהן מלה בלי לסכן את המבנה כולו.

במובן מסוים איבסן הוא אבי הטלנובלות והסיטקומים בטלוויזיה: תארו לכם סיפור על בעל מקצוע חופשי מצליח ואמיד, פטריארך בגיל מבוגר (ואיזה גיל בדיוק היא שאלה נכבדת שעוד אחזור אליה) שרדוף תחושת חוסר ערך ואשמה כי יש בארונו כמה שלדים, והוא רומס באכזריות כל ניסיון של צעירים ממנו כי הוא חרד שידיחו אותו; הוסיפו לכך חיי משפחה אומללים שבעברם טרגדיה של אובדן ילדים, ולקינוח מופיעה פתאום צעירה סקסית, מגרה ומסוכנת כאחד, שהיה לה קשר לגיבור בעבר (איזה קשר זו עוד שאלה).

זאת העלילה של "אלוף הבונים". הצרה היא שהקהל הישראלי, בטלוויזיה וגם בתיאטרון, התרגל לקבל אותה מדוללת, במין פרקים קצרים, ובדרך כלל בדמות אנשים מעולמו ובני זמנו: אמריקאים ולא נורווגים, או עדיף ישראלים, עם כל הרובד הלשוני-חברתי-סמלי ישראלי. לכן יש להניח שלקהל הישראלי לא יהיה קל להתמודד עם שעה וארבעים, ללא הפסקה, של דמויות שהן לא מעכשיו ולא מכאן, כשגם הריאליה הבימתית בורחת מתבניות דמויות מציאות.

אבל במקום לעסוק בהשערות מה הקהל הישראלי אוהב ולמה, מוטב לעסוק במחזה, בהצגה ובשאלה המעניינת הראשונה שהזכרתי - גילו של אלוף הבונים. איבסן כתב את המחזה לפני יותר מ-110 שנים, כשהיה בן 60 ויותר, קשישות מופלגת בימיו. ידוע שיש במחזה יסודות אוטוביוגרפיים ושהיו לו באותה תקופה יחסים עם כמה נשים צעירות ממנו בהרבה.

האקדח שלא ירה

במחזה לא נכתב בן כמה סולנס, אבל עלינו להניח שהוא מהלך קסם על נשים, בעיקר צעירות (העוזרת במשרדו, קאיה, מתפקדת מרצונה כשפחה לאדון, גם אם למראית עין היא אמורה להתחתן עם הארכיטקט המלמד במשרד); וכי קצת יותר מעשר שנים מזמן התרחשות העלילה הוא היה לאב, בעודו - אז - רק צעיר בדרכו למעלה; וכי אז, וכן עתה, הוא מסוגל לטפס על פיגום גבוה של מגדל כנסייה. הרופא המשפחתי (אלכס אנסקי בתפקיד אפיזודי, הנפוח כדבעי מחשיבות עצמית) מבהיר לקהל שלסולנס יש תיאבון מיני רב, גם אם הוא עצמו מתכחש להאשמות.

מצד שני, המושגים שלנו על גיל ועל תוחלת חיים השתנו מאוד מאז שנכתב המחזה: היום גיל 60 (ואפשר להניח שסולנס צעיר מזה) לא נחשב זקן; אנשים בגיל זה מרגישים בשיא כוחם., והלחץ מהצעירים להדיח את שכבת הגיל שמעליהם מחריף: יש תחומים (עיתונות, היי-טק) שבהם בני 40 נחשבים קשישים. כך מתחדדת הדילמה הפנימית של סולנס בעבור הקהל היום: הוא מרגיש בשיא כושרו, צירוף של מיומנות וניסיון. הוא גם חש שזכה בהצלחתו לא רק בגלל כישוריו, אלא גם מפני שמחשבותיו הכמוסות, ה"רעות" בעיניו, מתגשמות מבלי שהוא עצמו צריך (בדרך כלל) להיות האיש הרע. לכן הוא נאחז בעמדתו באכזריות נואשת, מוכן לרמוס גם את אלה שלא מאיימים עליו באמת. זהו פן במחזה שאנשים בגיל מסוים ובמעמד מסוים (אני, למשל) חשים הזדהות עזה עמו.

זה מביא אותי לשאלה השנייה, שגם ביחס אליה חל שינוי מאז שהמחזה נכתב: הילדה הצעירה שזה עתה הגיעה לעצמאות (בסביבות גיל 20) באה ומזכירה שלפני עשר שנים, בטקס חנוכת כנסייה בכפר שלה, סולנס גם חיבק ונישק אותה, וגם הבטיח לבוא בעוד עשר שנים לקחת אותה ולבנות לה ממלכה וארמונות באוויר. אם בזמנו של איבסן החלק הפדופילי של ניצול מיני רק נרמז, הרי בימינו קל מאוד להניח שהדוד סולנס לא רק חיבק את הילדה הילדה בשמלתה הלבנה וסיפר לה אגדות, אלא עשה עוד כמה דברים שהוא לא רוצה לזכור.

לכך יש לצרף את העובדה שחנן שניר לא שמר על ההתרחשות בזמנה. השמות אמנם נותרו נורווגיים, אבל הבגדים, ההתנהגות ומראה הבמה הן בני זמננו; לא בני מקומנו, תודה לאל. שניר גם נוטה להקצין רגעים ויחסים: כשהארכיטקט הזקן שסולנס הדיח מגדולתו מתחיל את ההצגה ב"אני לא יכול" (יוסף כרמון הוותיק והאמין) הוא שולף מהמגרה אקדח ודורך אותו. בנו וכלתו המיועדת (גיל וינברג ותמר קינן) מרסנים אותו בקושי; היא נותרת לצקת מים על רגלי הארכיטקט הנערץ, שנם במשרד כשמסכת שינה לעיניו.

האקדח שמופיע על הבמה במערכה הראשונה לא יורה בשלישית, דימוי שמיוחס לצ'כוב, שידע ללמוד מאיבסן אבל גם ללגלג עליו (כי מהו "השחף" אם גם לא סוג של פרודיה על "אווז הפרא"). למרבה המזל אין גם מגדלי כנסייה על הבמה כסמל פאלי. במקום זאת מצאו שניר והתפאורן רוני תורן דימוי בימתי מבריק לא פחות: פועלי הבמה הם פועלי בניין, בסרבלי עבודה וקסדות-מגן של אתרי בנייה, שמפרקים את הבמה בין מערכה למערכה, כולל השמטת הרצפה, בגוון אפור-מבריק-מאט מתחת לדמויות בין המערכה השנייה והשלישית.

המערכה השלישית היא גינה גדולה של אדמה שחורה שבה נטעו זה עתה אלינה (בהצגה שראיתי גילה אלמגור, כאם מתאבלת בעלת דמות היגון, עבד לחובת החיים; סנדרה שדה מתחלקת אתה בתפקיד, ושלא כרבים מעמיתי, לא ראיתי אותה) והילדה הצעירה. זוהי הקרקע להתרסקותו הבלתי נמנעת של סולנס מהמגדלים באוויר שהוא מבטיח ורוצה לבנות, גם אם הוא יודע שיסודות הבניין הזה רקובים. שלא כמו בהפקת איבסן הקודמת של שניר, הווידיאו (יואב כהן) והמוסיקה (אלדד לידור) מתפקדים כהשלמת אווירה ולא כרמזים כמעט ריאליסטיים, כמו ב"איולף הקטן", אם כי במאמר מוסגר אעיר שאני מתחיל להשתוקק להצגת תיאטרון בלי וידאו-ארט מבריק, ויש כאלה פחות ופחות.

תום הילדות

אחת מנקודות המפתח של ההצגה הוא ליהוקה של הילה פלדמן בתפקיד הילדה: מהתנהגותה המוחצנת, והבגדים שהוכנו בעבורה (במערכה השנייה בחולצת גבר פרובוקטיבית) ברור שהיא לא רק צעירה שוגה בחלומות שרוצה להגשים הבטחה ילדותית-אגדתית שקיבלה מדוד מבוגר בילדותה; מן הרגע הראשון ברור שמדובר בצעירה המודעת לכוח של מיניותה, ויודעת איך להשתמש בה כדי להשיג את מטרותיה. אישיותה של הילדה-הילה כובשת גם את אמונה של אלינה-אלמגור, בדיוק מפני התערובת הזאת של ילדה-אשה, בת-חברה או בת מאהבת. היפה במשחקה של פלדמן שהיא מסוגלת לעשות זאת, בעיקר כלפי סולנס, מבלי לאבד את מסכת תום הילדות וקסם האגדה והחלום. תפישה כזאת של הדמות מנגנת בדיוק על המיתר השרוט של סולנס; האי-ודאות העצמית שלו אם מה שקורה לו ולסביבתו הוא מעשה ידיו, או כוח דמיונו.

וכך אני מגיעים לעודד תאומי, המעצב את סולנס. תאומי, בן 74, האמור לקבל מעמיתיו בקרוב את פרס התיאטרון על "מפעל חיים" אמר לאחרונה בראיון שהיה רוצה לגלם את "המלך ליר", וכנראה כבר לא יעלה בידו. אבל הוא זכה כבר לגלם את המתחרים הגדולים לתפקיד הזה לשחקן בגילו ומעמדו: "סר" במחזה של רונלד הארווד "המלביש", ועתה "אלוף הבונים".

על הנייר, וגם מבחינה מסוימת בזיכרון המצטבר של התפקידים שגילם בשנים האחרונות (סר, כאמור, האבא ב"החגיגה", פורטוונגלר ב"המנצח", נילס בוהר ב"קופנהגן" - כולם elder statesman) הוא מבוגר לתפקיד הזה, מאותן סיבות שמניתי לעיל. עם זאת, יש למבקר מה שעיניו רואות והוא מרגיש: מי שהיה ה"jeune premiere" המובהק של התיאטרון הישראלי עדיין נראה ונשמע זקוף ובמלוא אונו. לכך יש להוסיף איזה ממד של ילדותיות תמימה לחלוטין שיש לו היכולת להקרין משהו אמין באופן בסיסי, בעיקר כשהוא מדבר על הספקנות העצמית, והפלירט שנקשר לדמותו עם העולמות שמעבר; דווקא מפני שהוא לא מפלרטט עם הדת היהודית בפומבי, כמו כמה משחקנינו, אבל כן מדבר על "מעל ומעבר" יש משהו כובש בהתרסה שלו כלפי האלוהים ממרומי מגדל הכנסייה במחזה הזה.

וכן, אני יכול להאמין בקשר האמיתי, המעוות, האובדני בין הילדה-הילה ותאומי-סולנס. לכן זאת אכן היתה הצגה שאהבתי. אבל אני מודע, בדיוק כמו סולנס, שזה לא הכיוון שאליו העולם, התיאטרון והקהל הולכים. אז אני אתנחם לי בהתרסקות ממגדלי כנסיות מדומים לקרקע המציאות של התיאטרון הישראלי שבו אנשים נהנים מדברים אחרים.



עודד תאומי והילה פלדמן ב''אלוף הבונים''. יסודות אוטוביוגרפיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו