הצדדים הפחות נעימים של "משינה"

אלה בלוך מלווה בסרטה התיעודי "המכונה" את הלהקה בחדרי החזרות ובאולפן ההקלטות, על הבמה ובדרכים, בזמן שעבדו על שירים חדשים וכשניהלו ויכוחים סוערים

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

"אני צריך הלוואה דחוף, עשרת אלפים שקל", אומר יובל בנאי, כשהוא מתהלך בחדר קטן. הוא וחברי להקת "משינה" האחרים ממתינים לתחילת ההופעה שלהם באולם הסמוך. בינתיים מתפתחת ביניהם שיחה על עמיתים רחוקים. "עשיתי חשבון, שאם הם עשו טור של שנה, הם הופיעו ב-116 הופעות. כל שלושה ימים עשו הופעה", מהרהר בנאי על מסע ההופעות של הרולינג סטונס.

"לנגן ערב ערב 'פוליטיקה' במשך חודשים?" איגי דיין זוקף גבה. "שמע, כשכל לילה מנגנים בעיר אחרת באירופה, בטח שאני מנגן ערב ערב", עונה בנאי בנחרצות. "כמה זמן אתה מנגן ערב ערב עד שאתה מתחיל להשתגע?" תוהה דיין. "אחלה חיים, יעני. מה יותר טוב מאשר לנגן בטור?" עונה בנאי ומושך בכתפיו. "עבודה. מה יש לך לעשות בחיים, כוסאומו, בגיל 47?"

הבמאית אלה בלוך קיבלה מחברי להקת "משינה" תשורה נדירה. לפני כשנתיים, נתנו לה החמישה (הסולן יובל בנאי, הגיטריסט שלומי ברכה, המתופף איגי דיין, הבסיסט מייקל בנסון והקלידן והסקסופוניסט אבנר חודורוב) היתר ללוות אותם עם המצלמה שלה ברגעים הכי אינטימיים שלהם כלהקה.

במשך כשנה היא ליוותה חלק ניכר מהמפגשים שלהם. היא היתה אתם בחדרי החזרות ובאולפן ההקלטות, על הבמה וגם מאחורי הקלעים. אפילו לתוך הוואן, כשהם דחוסים וצפופים על הכביש, דוהרים אל הקהל שממתין להופעה הבאה שלהם, הם הניחו לבלוך ולמצלמה שלה להידחק.

"המכונה", סרטה התיעודי של בלוך שישודר ביום שני בערב בערוץ יס דוקו, מאפשר הצצה מרתקת למנגנון האנושי המאפשר את קיומה של אחת מלהקות הרוק הוותיקות, המשפיעות והבולטות בישראל, להקה שהותירה חותם ייחודי על הפסקול המוסיקלי של כל מי שגדלו פה בעשורים האחרונים. אין מדובר בסרט "מטעם", בסרט יח"צני שמציג תמונה מרוטשת, מלטפת וזוהרת של "משינה". להיפך.

בסרט, שהפיק אמיר פיינגולד, העדיפה הבמאית לשים את הדגש דווקא על היומיום האפור השוחק, על מאבק הפרנסה, על העבודה הקשה ועל האלמנט האנושי, הגורר קבוצת אנשים שכבר יותר מ-25 שנה נמצאים יחד בתוך סיר לחץ מוסיקלי מבעבע, לא רק לפרצים של יצירה, אלא גם לוויכוחים ועימותים.

ואכן חברי "משינה" רבים הרבה לאורך הסרט. הם מתווכחים אם צריך לעשות באלאנס לפני הופעה או אפשר לוותר, אם להתחיל לעבוד על אלבום חדש או להסתפק בשגרת הופעות, ואם לפרגן לעצמם ללכת להופעה של "דפש מוד" או להופיע באותו ערב לפני קהל של מורים. ברכה מתעצבן כשלא נותנים לו להכניס דיסטורשן לאחד השירים החדשים, דיין כועס כשחבריו מסרבים לנגן שיר חדש אחר בקצב מהיר יותר, ובנאי מתרגז כשמישהו אחר לא מרוצה מהמיקסים בזמן העבודה על האלבום "יהלומים בשמים".

בלוך לא ניסתה לרכך דבר. היא גם בחרה להכניס לסרט אמירות בוטות שחברי הלהקה השמיעו בחדרי חדרים. בנאי, למשל, מתבטא נגד המוסיקה המזרחית ("שיינמקו עם המוסיקה המסופלסת הזו שהם המציאו"), נגד הלחץ להוציא סינגלים לרדיו במקום לעבוד בנחת על אלבום ("לא אכפת לי מה יגידו על התקליט הזה, אבל אני רוצה שאנחנו נהיה מבסוטים ושלמים עם משהו מהתחלה ועד הסוף, ולא להיות על חוט השערה עם איזה שיר אחד, בלי גב, בגלגלצ המזוין") ונגד מבקרי המוסיקה ("לא נותנים לך להתאמן אפילו הופעה אחת, ישר ביקורת. מאה הופעות אנפלאגד עשינו, עיתונאי אחד לא כתב על זה מלה").

היחידי מבין חברי הלהקה שהגיע לפרמיירה החגיגית של הסרט "המכונה", שהתקיימה ביום שלישי בקולנוע יס פלנט ברמת גן, היה דיין. יתר החברים בחרו שלא לבוא. "אני לא הרגשתי שזה סרט שאני נורא גאה בו. לא חשבתי שאנחנו נראים נהדר. עם זאת, אני לא בטוח שזה המקום שלי להרגיש ככה", אמר דיין בשיחה טלפונית בתחילת השבוע.

"זה מה שאלה בחרה לעשות. היא צילמה דברים שהיו, ערכה אותם כפי שערכה, ואני מקווה שאנשים שיצפו בזה יפיקו מזה איזושהי הנאה, איזשהו שיעור".

דיין הדגיש כי הסרט מתעד רגע מסוים בלבד בחיי הלהקה. "אלה תפסה אותנו כשעבדנו על תקליט מסוים, במצב רוח מסוים", הוא אומר. "היו תקליטים אחרים בתולדות הלהקה שעבדנו עליהם אחרת, היו רגעים שהיינו יותר עצבניים או פחות עצבניים, היו רגעים שהלך לנו יותר, וכאלה שפחות. אלה תפסה תקופה מסוימת בתולדות הלהקה, שהיא לא מהמבריקות שידענו, וזה מה שהיא צילמה. אני לא יודע אם היא צילמה דברים ובחרה שלא להכניס אותם. מה שבטוח, היא ערכה את הסרט מדברים שקרו, זה לא פוטו מונטאז'".

זבוב על הקיר

בלוך, בת 38, הכירה את חברי "משינה" לפני שלוש שנים, כאשר ביימה להם פרומו מצולם להופעה עם אהוד בנאי, ואחר כך גם די-וי-די של הופעה אקוסטית שלהם. כשצילמה קטע בונוס לדי-וי-די, ובו ליוותה את חברי הלהקה בחדר החזרות, עלה בה הרעיון לצלם סרט שייתעד את ההווי היומיומי של הלהקה. "הייתי שם יומיים-שלושה, עשיתי בונוס נחמד, ולא הפרעתי. אני קטנה כזאת", היא מחייכת. "אז אמרתי להם 'תשמעו, אם אני כבר פה עם מצלמה, בואו נעשה סרט'. הם חשבו על זה איזה שבועיים, ואמרו קדימה".

בלוך, לדבריה, סיכמה עם חברי הלהקה שזה הולך להיות סרט תיעודי שבו היא תשהה במחיצם מבלי להפריע, בסגנון "זבוב על הקיר". לדבריה, לא עניין אותה לראיין אותם, לא עניין אותה לדובב אותם. היא רצתה פשוט לתעד את מה שקורה מול המצלמה שלה.

"אחד התנאים היה שאף אחד לא יגיד לי שום דבר, והם באמת לא התערבו", היא מספרת. "זה הדהים אותי. הם לא נתנו לי רעיונות, לא הערות, לא ביקשו ממני לצלם דברים מסוימים. באתי מתי שבחרתי לבוא, וצילמתי מה שבחרתי לצלם. אם אני זוכרת נכון, גם לא היה רגע שבו אמרו לי לא לצלם, למרות שאני בטוחה שהיו רגעים שזה לא התאים להם. הם לקחו אחריות מלאה על זה שנתנו לי להיכנס, והיו ממש ג'נטלמנים בקטע הזה".

בלוך רצתה לפצח את המרכיב האנושי במכונה המשומנת היטב שנקראת "משינה", את מערכות היחסים בין חברי הלהקה, את האופן שבו מתקיימות התקשורת והאינטרקציה בקבוצה הזאת. "אני לא הסתכלתי עליהם כעל 'משינה'. מה שעניין אותי שזו אמנם להקת רוקנרול, מהמצליחות בארץ, אבל בסך הכל זו חבורה של אנשים עובדים. אנשים רגילים שקמים בבוקר והולכים לעבודה", היא אומרת.

"זו העבודה שלהם, זה הכישרון שלהם, בזה הם טובים, וזה מה שהם עושים. כך הם מתייחסים לחיים שלהם. ויחד עם העבודה באים, כמו תמיד, גם לחצים: האם יש מספיק שוק לעבודה שאני עושה? האם אני עושה את זה מספיק טוב? האם אני עובד מספיק קשה כדי שזה ייצא טוב? התייחסתי אליהם כבני אדם רגילים, שכל אחד מהם צריך לעבוד עם עוד ארבעה אנשים באופן מאוד מאוד אינטנסיבי".

בסרט הם רבים המון. למה?

"כיוון שאני כבר בנאדם בוגר - עברתי נישואים, יש לי ילדים, עברתי כמה מקומות עבודה, יש לי משפחה והמון חברים - מבחינתי ריבים זה סוג של אינטרקציה. כל עוד אתה מנהל משא ומתן ומדבר, לא משנה באיזו רמה, אז משהו קורה. דבר אחד שברור לגמרי ב'משינה', זה שאפתיה אין שם. יש אמוציות ורצון ודרייב, יש פחד, אושר, לחץ וסיפוק - הכל נמצא שם בפנים.

"אבל מה שמדהים, שבתא לחץ הזה, חמשת הגברים האלה הגיעו למצב שהכל מתנהל כמו שצריך. לכל אחד מהם יש את התפקידים שלו, כל אחד יכול להיות מי שהוא, והם גם יכולים להרשות לעצמם להתעצבן. כשמסתכלים על זוגות נשואים, הרבה פעמים רואים איך אנשים מחזיקים את עצמם, מנסים לא לריב, וכאן, פתאום, את רואה חמישה אנשים שמרשים לעצמם להגיד אחד לשני דברים, לדבר זה עם זה בחופשיות, כי יש להם ביטחון מלא אחד בשני. מה כבר יקרה? הרי אף אחד לא ילך, אף אחד לא ינטוש. הכי הרבה מישהו יתעצבן. אחרי 30 שנה ביחד, אתה כבר לא מפחד, לא דואג, וזה דבר שנורא יפה לראות אותו. לכן הסרט הזה הוא לא סתם פורטרט של 'משינה', אלא סרט עליהם בגיל מסוים וברגע מסוים".

איך את מבינה עכשיו את האופן שבו הלהקה הזאת מצליחה להמשיך לתפקד ולשרוד כל כך הרבה שנים?

"אני חושבת שזה עניין של תקופות, ושאחת הסיבות לכך שהמכונה הזאת מתפקדת זה שלכל אחד שם יש תפקיד מאוד ברור. כנראה זה המקום הטבעי שלהם, אחרת הם היו נמצאים במקום אחר. יובל אולי מדבר הרבה ורוצה ודומיננטי, וזה מאוד עוזר כשבונים משהו, אבל כולם שם מחליטים ביחד על הכל.

"יש אס-אם-אסים, הצבעות, דמוקרטיה מאוד רצינית. זה קשה בטירוף, אבל מעורר הערצה. והם שורדים כי הם אנשי מקצוע טובים, הם כותבים שירים טובים, הם חרוצים מאוד, הם עובדים קשה, ויש להם ניהול בלתי רגיל. בועז בן ציון, שעושה להם ניהול כלכלי, הוא המבוגר האחראי שמנהל אותם, שומר עליהם ודואג להם".

בסרט את כמעט לא מראה קטעים של רוגע ושקט, שבטח גם הם קיימים. למה?

"את השקט יש להם בחיים הפרטים שלהם. אני עשיתי סרט על האינטנסיביות, על הלהקה, על חמישה אנשים שמחויבים אחד לשני. לא עשיתי סרט על בית וגינה. זה פחות מעניין אותי".

איך הם הגיבו כשראו את הסרט?

"זה מאוד קשה לראות את עצמך. אבל בסופו של דבר זה היה נחמד, כי עם כל הקושי של לראות את עצמך, הם היו די קול. היו דיונים עדינים על כך שאולי יש בסרט קצת יותר מדי ריבים, אבל לא מעבר לזה. אני מאמינה שזה גם חלק מהגיל הזה: זה אני, ככה אני, מותר לי, אני לא ראש הממשלה אלא אדם מן השורה שלא עושה רע לאף אחד, אני עושה את העבודה שלי, במקרה אני מפורסם, זה מי שאני, ואני לא צריך להתנצל על זה".

להדליק אש באח

דיין סיפר השבוע שלפני תחילת הצילומים, הוא וחבריו התלבטו אם להתיר לבלוך גישה חופשית ומלאה ללהקה. "'משינה' זו להקה שקיימת הרבה מאוד שנים, ואני לא זוכר שאיפשרנו אי פעם למישהו גישה לתיעוד הרגעים שלנו בחדרי חזרות ובאולפן, וזאת מתוך מחשבה שמדי פעם מוכיחה את עצמה, שנוכחות זרה בסיטואציות האלה יכולה להשפיע על התהליך, ולא במיוחד לטובה", הוא אומר. "נוכחות של אנשים אחרים ושל מצלמה גורמת לאנשים להתנהג אחרת, ובאמת יש בסרט דברים שלדעתי היו מתרחשים אחרת אם חברי הלהקה היו נמצאים לבד בחדר. אבל אני כן יכול לומר שאלה הצליחה להגיע אתנו למצב שהוא הכי דומה לאיך שאנחנו בלי נוכחות של מצלמה".

ויכוחים ומריבות, הוא מסביר, הם חלק מדינמיקה חיונית של קבלת ההחלטות ב"משינה", והוא לא מרגיש צורך להתנצל על כך. "מעולם לא התיימרנו להיות להקה של פוצי מוצי ולאהוב אחד את השני כל הזמן. זה לא הדבר הכי חשוב לנו, וזה לא כל כך הסגנון שלנו", הוא מציין. "המקום שלי, למשל, בתוך החבילה הזאת משתנה. לפעמים החברים רוצים יותר ממני, ולפעמים פחות. אני משתדל להיות רגיש לזה, למקם את עצמי במקום הכי אפקטיבי, ולהוסיף את מה שחסר.

"אם אני צריך להתווכח עם מישהו כדי לעזור למשהו לקרות, אז זה התפקיד שלי באותו רגע, להתווכח אתו. זה מה שהלהקה צריכה ממני באותו רגע, וזה מה שאותו בן אדם צריך ממני. אם זה חמוד, אם זה יופי, אם זה נחמד לראות את זה, אם זה נחמד לצלם את זה - אני לא יודע. זה כבר עניין של אלה".

ובכל זאת, לצד המריבות, יש בסרט גם קטעים אחרים, שמציגים את הקרבה בין חמשת חברי הלהקה, את השותפות, את החברות שבלעדיה "משינה" לא היתה זוכה מן הסתם לחגוג בשנה שעברה 25 שנות פעילות. מקצועיות, עבודה קשה, כישרון, הומור וחברות מתגלים כחלקים אינטגרליים של המכונה הזאת. "לא בא לי לנסוע להופעה בפאקינג הערבה. לא בא לי", מכריז בנאי לקראת סופו של הסרט, בעודו יושב במונית. "אני עוד שנה בן 50, לא בא לי! בא לי לשבת בבית, לקרוא ספרים, להדליק אש באח", הוא מחייך.

ברכה, שייסד את הלהקה יחד אתו בזמן השירות הצבאי המשותף שלהם, מחייך לידו. "יובל הוא בעצם מיזנטרופ. בבסיס שלו, כשהתחלנו, היה לו קשה להתחבר לאנשים. ובשבילו בעצם לעמוד על במה ולחייך, אין כזה דבר. אז המאמץ הזה בשבילו הוא כפול ומכופל", הוא מסביר. "אני ראיתי את אבא שלי מופיע כל החיים. עשרות ומאות ואלפי הצגות. 600 פעם 'אני וסימון ומואיז הקטן'. 750 פעם עם רבקה מיכאלי", אומר בנאי, ומספר כיצד יום בהיר אחד קם אביו, יוסי בנאי, והכריז שזהו, הוא לא נוסע יותר להופעות במקומות מרוחקים.

"השחיקה היא אדירה", מסביר בנאי. "כמה הופעות הופעת עד היום ב'משינה', אתה יודע? עשית חשבון?", הוא פונה לברכה. "אתה לא עבדת אחד חלקי אלף ממה שאבא שלך עבד, ולכן אנחנו סתלבטנים רציניים", עונה ברכה. "בטוח שלא עבדתי (כמוהו), אבל בדבר שאנחנו עובדים, עבדנו פי אלף יותר מכל אחד אחר", קובע בנאי נחרצות. הפעם הדיון מסתיים בהסכמה. "זה נכון", עונה ברכה, והשניים ממשיכים בדרכם לעוד הופעה של "משינה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ