בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה לחייה של המשוררת מרינה צוואטיבה

היא ניהלה חיי בוהמה סוערים, ידעה שכול ומחסור ותלתה את עצמה בכפר נידח. קובץ מסות ושירים שלה שיצא לאור בעברית שופך אור על אישיותה של המשוררת הרוסיה שהכריזה כי המשורר, כדי לפאר מקדש, שורף את עצמו

תגובות

"לא בשביל מיליונים, לא בשביל היחיד, לא בשבילי", הצהירה המשוררת הרוסיה מרינה צווטאיבה, "אני כותבת בשביל היצירה עצמה". הגישה הזו היא כנראה שהעניקה לה כוחות להמשיך ולכתוב גם כשהכל עמד נגדה, וגם כשגלתה לצרפת ומצאה עצמה בלי קוראים, או כפי שהיא עצמה מנסחת את מצבה באותם ימים במסה שלה "המשורר על המבקר": "שם (ברוסיה) לא היו מפרסמים אותי, אבל היו קוראים אותי; כאן מפרסמים אותי - ולא קוראים".

המסה הזו, שהמשוררת כתבה ב-1924, רואה כעת אור בעברית בספר "להט אדום - האמנות בראי המצפון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר, בתרגומה ובעריכתה של רנה ליטוין, מקבץ מבחר מאמרים שכתבה צווטאיבה, שירים שלה וכן ראיון על שירתה שנערך עם המשורר זוכה פרס נובל, יוסיף ברודסקי.

צווטאיבה היתה בת למשפחה אריסטוקרטית. אמה, מאריה מיין, היתה פסנתרנית ואביה, איוואן צווטאייב, היה חוקר ספרות ואמנות ידוע שייסד את המוזיאון לאמנות על שם פושקין במוסקבה. אמה דחפה אותה לכיוון הנגינה בפסנתר, אבל כמו המשורר בוריס פסטרנק, גם היא זנחה את המוסיקה לטובת השירה.

שיריה הראשונים התקבלו היטב וזכו לביקורות אוהדות. אלה היו השנים שנחשבות ל"דור הכסף" של השירה הרוסית. אם המאה ה-19 העמידה כותבי פרוזה רוסית גדולה כמו טולסטוי ודוסטויבסקי, הרי שתחילת המאה ה-20 היתה שייכת כל כולה למשוררים. אלה היו השנים של אלכסנדר בלוק, בוריס פסטרנק, אוסיפ מנדלשטם, אנה אחמטובה, ולדימיר מאיאקובסקי וצווטאיבה עצמה. ב-1912, כשהתחתנה עם סרגיי עפרון, והיא בת 19, כבר היו באמתחתה של צווטאיבה שני ספרי שירה והיא היתה מוכרת היטב בחוגי האמנים ברוסיה. היא חיה באותה עת חיי בוהמה של ממש, ועל אף אהבתה הגדולה לעפרון ניהלה פרשיות אהבה שונות, בין היתר עם מנדלשטם ועם המשוררת הלסבית סופיה פרנוק. לשניהם הקדישה צווטאיבה לאחר מכן מחזורי שירים.

חרפת רעב

"היא היתה משוררת נועזת מאוד", אומרת ליטוין, "הכוח שלה היה במוסיקה, בריתמוס המיוחד. קשה מאוד לתרגם אותה. השירים שלה, על פי רוב, שקולים וחרוזים, אבל לא במתכונת צפויה וסימטרית, אלא עם הרבה מאוד חריגות לא צפויות. שירים אישיים שממריאים אל האוניברסלי. גם כשהיא כותבת על פרשיות האהבה שלה, זה לעולם לא נותר במישור האישי בלבד אלא תמיד נוגע במישור העקרוני של הדברים".

אלא שגורלה של צווטאיבה השתנה, כמו גורלה של רוסיה כולה, ב-1917. בעלה התנדב לצבא "הלבן" ונשלח לחזית והיא נותרה לבדה עם שתי בנותיה בתנאי מחסור קשים שהובילו אותה עד כדי חרפת רעב. "היא לא היה מוכשרת לעבוד במסגרות", מספרת ליטוין, "היא היתה בלתי נסבלת באופן אישי. היו לה כל מיני מוזרויות ועקרונות משונים. חברים תמכו בה בתקופה הזו, והיא היתה אוספת שאריות מארוחות שהוזמנה אליהן".

תמיכת החברים לא הועילה וצווטאיבה, שהתקשתה לכלכל את בנותיה אריאדנה ואירינה, נאלצה למסור אותן לבית היתומים. אלא שהתברר שהתנאים שם לא היו טובים יותר. את בתה הבכורה, אריאדנה, צווטאיבה לקחה בחזרה אליה, אבל הקטנה, אירינה, מתה בבית היתומים מתת תזונה והיא בת שלוש. לדברי ליטוין, צווטאיבה התייסרה על כך מאוד, ומשפחתו של בעלה אף טענה נגדה כי הפקירה את בתה.

גם באחת הביוגרפיות שנכתבו על צווטאיבה, לא עשו לה הנחות בעניין הזה. כותבת הביוגרפיה טענה כי צווטאיבה למעשה העדיפה את בתה הגדולה, המוכשרת והפקחית, ולא אהבה את הבת הקטנה שהתפתחותה היתה אטית ונדרש לה זמן רב עד שלמדה לדבר או ללכת, וזו היתה הסיבה שהקטנה קיפחה את חייה בבית היתומים.

רק ב-1922 נפגשה שוב צווטאיבה עם בעלה והם נדדו עם בתם, תחילה לברלין, לאחר מכן לצ'כוסלובקיה ולבסוף לצרפת (ב-1923 נולד בנם גיאורגי). "כשהיא גלתה מרוסיה התחילו הבעיות", אומרת ליטוין, "הקהל שלה השתנה. הרוסים שהתגוררו בפאריס היו קהל שמרני. הם זכרו את הנורמות של השירה שטבעו גדולי השירה לפני צווטאיבה. היה קשה להם לקבל את המהפכנות שלה. לא ידעו איך לאכול אותה".

צווטאיבה המשיכה לכתוב על אף הכל. היא מעידה על עצמה במסות שלה כי אינה כותבת למען התהילה ולא למען הכסף. "לאחר שהשירים נכתבו, אני יכולה לדקלם אותם מן הבמה ולזכות בתהילה או במוות. אבל אם אני חושבת על זה כשאני ניגשת לכתיבתם, לא אכתוב אותם או שאכתוב כך - שהם לא יזכו לא בתהילה ולא במוות", כתבה. היא הכירה בערכו של הכסף אבל רק כאמצעי לשחרר אותה כדי שתוכל לעסוק במה שנועדה לו, כתיבת שירה: "הכסף - האפשרות שלי לא רק להמשיך לכתוב, כי אם לכתוב טוב יותר, לא לקחת מקדמות, לא לזרז אירועים, לא לסתום חורים בשיריי במלים שרירותיות, לא לשבת עם X או עם Y בתקווה שיוציא לאור או 'יסדר משהו'".

המסות של צווטאיבה כתובות בסגנון ייחודי ופיוטי. "היא מעבירה אל תוך המסה נורמות של שירה", מסבירה ליטוין, "זוהי מסה של משוררת. זו סוגה שהיתה מקובלת בדורה, ומשוררים כפסטרנק ומנדלשטם אף הם כתבו מסות על פי סגנונם השירי. כך אפשר למצוא במסה חריזה פנימית, ריתמוס ייחודי המעביר את נשימתה, ואותם מקפים מפורסמים המוכרים גם משירתה".

קולה של טרגדיה

איך קרה ששתי משוררות, צווטאיבה ואנה אחמטובה, הצליחו לבלוט בעולם השירה שנשלט באותם ימים על ידי גברים? לדברי ליטוין, הכישרון שלהן היה גדול כל כך עד שלא ניתן היה להתעלם מהן. היא מזכירה כי אלכסנדר בלוק אמר על אחמטובה כי היא "כותבת שירים כאילו גבר מתבונן בה, בשעה שצריך לכתוב אותם כאילו אלוהים מתבונן בך", אבל על פי רוב לא היתה, לדבריה, התייחסות מיוחדת לכך שהן נשים. כשברודסקי נשאל על כך בראיון המצורף לתרגום העברי, הוא טוען שכשהוא קורא שירה הוא אינו מבדיל בין הקול הנשי לקול הגברי, הקול בשירתה של צווטאיבה לדבריו הוא "קולה של טרגדיה. קול של אסון קולוסלי. איוב - גבר או אשה? צווטאיבה היא איוב בחצאית", הוא אומר.

ב-1941, עם פלישת צבאות גרמניה לרוסיה, תלתה עצמה צווטאיבה בעיירה כפרית נידחת ושמה יבלוגה. עד היום לא ידוע המקום המדויק של קברה בבית העלמין המקומי.

חלק מן הקשיים שליוו את חייה היה פרי המאורעות הפוליטיים הסוערים ורבי התהפוכות של תקופתה, אבל חלק מהם קשור לאופיה הבלתי מתפשר שלה עצמה ולמחויבות העצומה שלה לשירה. מחויבות אדירה זו, דתית במהותה, באה פעמים רבות על חשבון החיים עצמם. כפי שהיא עצמה מנסחת בסגנונה הפתגמי היפהפה: "הרוסטרוס, כדי לפאר את שמו, שורף מקדש. המשורר, כדי לפאר מקדש, שורף את עצמו".

מרינה צווטאיבה

תירגמה: רנה ליטוין

שירי, כתובים מקדם כל-כ?, עם שחר,

כשלא ידעתי יעודי - לשיר,

נושרים כמו ממזרקה קולחת,

כמו זקוקין-די-נור,

פורצים כשדונים קטנים לתו?

מקדש עשוי מקטרת וחלום,

שירי שלי על נעורים ומות

- שלא קראם אדם! -

זרויים בחניות אבק ונשרת,

(שם לא נגעה יד איש בם להפכם!)

שירי שלי, כיין זמרה מבחרת -

יבוא יומם.



מרינה צווטאיבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו