בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוברות 2 - גרסת הבמאית ג'ולי שלז

שלז משאירה מאחוריה את הטוטאליות שאיפיינה את עבודתה מתחילת הדרך. במאית העונה השנייה של "מחוברות" מספרת איך התאהבה בזהירות בגיבורות הסדרה ואיך הצבת הגבולות הצילה את חייה

תגובות

ספק אם מישהו בקהל הרב שגדש את סינמטק תל אביב ביום ראשון השבוע, באירוע ההשקה לעונה החדשה של "מחוברות", הבחין בדבר-מה יוצא דופן אצל במאית הסדרה. ג'ולי שלז, אחת היוצרות המוכרות והמוערכות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית, הסתובבה נרגשת בין ההמונים. קשה היה להחמיץ אותה שם - רעמת התלתלים האדמונית והשפתיים באדום עז הן סימן ההיכר שלה כבר עשרות שנים, בדיוק כמו האנרגיות המתפרצות והמרץ. אף אחד בקהל, אם כן, לא יכול היה לנחש שרק לפני כארבע שנים שלז חשבה שהיא עומדת למות.

"זה אובחן כפיברומיאלגיה, מחלה אוטו-אימונית, אחות של מחלת היאפים", היא מספרת, אחרי תקופה ארוכה שהעדיפה להסתיר. "זו היתה שנה של גיהנום וחשבתי שבחיים אני לא אחזור לעצמי. הכי קשה היה ללכת לרופאים ולקבל תשובה שאין מה לעשות. רשמו לי המון כדורים נגד דיכאון, נגד חרדה, משככי כאבים. נהייתי מטורפת מזה, חשבתי שאני עומדת למות.

"היתה לי חברה קרובה שבאותה תקופה גססה ומתה ואני חושבת שזה היה קשור איכשהו", ממשיכה שלז. "במבנה האישיות שלי יכולת ההזדהות היא גדולה מאוד וזה בעייתי. זה משרת אותי בעשיית סרטים, אבל אני חושבת שזה גם הביא לי שלוש-ארבע שנים קשות מאוד של כאבי תופת לאורך כל היום וחולשה ברמות שאי אפשר להרים יד".

את הריפוי זוקפת שלז לזכות שילוב של אימוץ אורח חיים בריא, תזונה קפדנית וגם שימוש מתון במריחואנה רפואית. אבל שאריות ההשפעה הנפשית של התהליך ניכרות גם כיום. שלז מתלבטת בין צלילת מעמקים לתוך נפשותיהם וחייהם של גיבורי הפרויקטים שלה - במקרה זה חמש המחוברות החדשות - ובין שמירה על גבולות, דרך שהיא במידה רבה חדשה בשבילה; נעה בין הטוטאליות שבה היא נוהגת להתמסר לעבודה ובין עיסוקים תובעניים מעט פחות.

"כל החוויה הזאת עוררה בי מחשבות רציניות מאוד", היא מודה, "קשה לקבל את המחשבה שהגוף תוקף את עצמו. אי אפשר להפסיק לחשוב למה זה קרה, לחבר את זה לנפש. זה קרה בתקופה מאוד לא טובה בחיים שלי וזה נמצא שם כל הזמן. זה כמו חולה סרטן שגם אחרי שיבריא, הנקודה הזאת אצלו עוד מהבהבת. היום אני מדברת על זה בחופשיות, אבל מאוד הסתרתי את זה אז. נורא נבהלתי. חשבתי שאם לא אדבר על זה, זה לא יהיה".

מי זה האח הגדול

אם יש מאפיין מובהק אחד ל"מחוברות", ששידורה יחל ביום ראשון בערוץ 3 בכבלים, הרי זה שבתוכנית הדוקו-ריאליטי החושפנית הזאת אין מקום להסתתר או לא לדבר. זה נכון לעונה הראשונה (שבה השתתפו העיתונאית דנה ספקטור, הסופרת מירי חנוך, הנערה חנה רטינוב והבלוגריות ליאת בר און ואליזרין "זרוב" וייסברג)

וגם לעונת "מחוברים" ששודרה בקיץ האחרון (בהשתתפות הסופר דודו בוסי, התסריטאי רן שריג, עורך מוסף "הארץ" שי גולדן, איש ההיי-טק ישי גרין והנער לואיס אדרי); זו האחרונה רשמה כנראה שיא ישראלי במהומה הרכילותית שעוררה.

חשיפה נטולת עכבות תאפיין כנראה גם את העונה הקרובה. משתתפות בה המסעדנית ואשת חיי הלילה ננה שרייר, המוסיקאית מיקה קרני, העיתונאית הדתייה דינה אברמסון, עיתונאית המגזין "טיים אאוט" שיר נוסצקי והאמנית הילי עמנואל. כולן, כמו בעונות הקודמות, מתעדות את עצמן ללא הפסקה בכל סיטואציה אפשרית בחייהן.

מה שהשתנה הוא הבמאי: את העונה הראשונה של "מחוברות" ואת "מחוברים" ביים דורון צברי, שהוא מיוצרי הפורמט יחד עם המפיק, רם לנדס. שלז, שפרשה ב-2009 מניהול המחלקה התיעודית בזכיינית ערוץ 2 רשת, החלה לעבוד בפרויקט עם צברי, חבר ושותף ותיק, וביימה את "מחוברות 2".

לאורך הפרויקט כולו וגם עכשיו, היא מספרת, העסיקו אותה שאלות על גבולות הז'אנר ועל הטשטוש בין דוקומנטרי לריאליטי, טשטוש שהוא חלק מהפורמט. "'מחוברים' היה הרבה יותר ריאליטי מ'מחוברות', שבעצמו היה דוקו-ריאליטי", היא אומרת. "זה הכל אותו פורמט, אבל העונה הזאת של ?מחוברות' נהייתה שוב יותר דוקומנטרית. כל במאי מביא את הסגנון שלו. העניין הוא שהאינטראקציה האנושית מושפעת מעצם הצפייה בה. התגובות על ?מחוברים' השפיעו על האופן שבו היא נערכה, כי זה קרה במקביל. זה לא יקרה ב'מחוברות' כי סיימנו את העבודה עליה, וזה לדעתי יוצר את ההבדל הענק".

הבדל גדול נוסף, לעומת "מחוברים", קשור להיותן של המשתתפות נשים. זה בא לידי ביטוי גם בעיסוק בחיצוניות, בדאגה מתמדת למראה ובהתייחסות למצלמה כאל מראה, אבל בעיקר בשיקולים שהן עושות ובמאפיינים שמעצבות תפישות מגדריות. שלז מדגימה: "אחת הבעיות היא שאם בן הזוג לא מוכן להשתתף, אין אופציה, כי יחסים זה דבר נורא משמעותי. אצל הגברים לא היה כזה מצב. גם אם הנשים שלהם לא רצו, ברגע שהוא אמר ?אני רוצה', זה מה שהיה. אף אחת מהנשים לא היתה נקלעת למצב כזה של רן ועידית. הן כל הזמן שמרו על הפרטנרים שלהם. זה עורר בי המון מחשבות על ההבדל בין נשים לגברים".

למשל?

"כל מיני דברים שנלחמתי בהם ביני לבין עצמי ופתאום מתגשמים מול העיניים. תכונות נשיות מול תכונות גבריות. לכל הנשים היה הצורך הזה לגונן על הסביבה שלהן גם בקושי הכי גדול. גם במקום הכי קיצוני בריב, הבסיס הוא בנייה, אהבה, איך נפתור את זה ואיך נבנה את זה. אני חושבת שהבנים מאוד התעסקו בדבר הרע, הגדילו אותו. זה משהו שלא ראיתי אצל הנשים".

היית עושה "מחוברים"?

"אני לא מרגישה שמיציתי את הפורמט, הוא נהדר. אבל אני מאמינה שהתוצר היה יוצא אחר. גם ?מחוברות 2' יצא אחר".

שלז, כך נראה, מסוגלת לנתח עד דק את אישיותה של כל מחוברת ואת התהליך שהיא עוברת בסדרה. נראה שהדבר נובע מיכולת האמפתיה החזקה שעליה העידה ומהנטייה שלה להתמסר כליל לעבודה, עד כדי שקיעה והזדהות מוחלטת עם חייהם של מושאי הסרטים שלה.

ומה בנוגע לריאליטי מסוג אחר? "טלוויזיה היא דבר דינמי ומתפתח", היא משיבה, "מה שהיה לפני חמש שנים הוא לא מה שקורה היום. גם בתוך ריאליטי יש טוב ורע, זה עוד ז'אנר. אישית, וזה נשמע נורא, אני לא רואה טלוויזיה ולא ראיתי אפילו פרק מ'האח הגדול' כי עשיתי את ?מחוברות', אבל מעניינת אותי השאלה למה זה פופולרי. פעם בטלוויזיה היו כוכבים שהערצת. היום אנשים מתחברים למי שיכלו להיות החברים שלהם או הם עצמם".

בעיה של גבולות

שלז בת 50, נולדה בדרום אפריקה ומגיל שנתיים וחצי גדלה ברמת השרון. בנה טומי בן 21. אחרי השירות הצבאי למדה קולנוע בבית צבי ואחר כך עבדה זמן מה בלשכת הפרסום הממשלתית. בתחילת שנות ה-90 יצרה את "סנג'ין", סרט תיעודי על אתר קרוואנים לעולים סמוך לנהריה. הסרט זכה בפרס וולג'ין. אחר כך זכתה בפרס האקדמיה על הסרט "בבה לובה", שעקב אחרי הזמר דני בסן שחיפש את אביו, וכן ביימה את "אם את שומעת תעני", על היעלמותה של חנית קיקוס. בפרס אקדמיה נוסף זכתה הסדרה "דרומה" שעשתה עם צברי על מאבקן של פועלות מתפרה במצפה רמון. גם סרטיה העלילתיים, "עפולה אקספרס" ו"מוכרחים להיות שמח", זכו בפרסים.

שלז נמנית עם השורה הראשונה של היוצרים כאן, בוודאי בז'אנר התעודה, והיא אחת הבמאיות המעטות הפועלות בארץ. ההסבר שלה לכך הוא ש"יש משהו במקצוע הזה שמצריך מחויבות מוחלטת ומתקיים במרחבים שהם לא נעימים, מפרקי משפחות. זה לקום בחמש בבוקר ולחזור באמצע הלילה ולעבוד בשישי ובשבת. נשים מעדיפות לא להיכנס לסוג טוטאלי כזה של עבודה, שגם יש בה חוסר ודאות מוחלט בין פרויקט לפרויקט".

כיום, בנוסף לפרויקט חדש המלווה את החיים ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית בתל אביב, שהיא מצלמת עם חברת ההפקה של לנדס לערוץ 8, היא גם מלמדת בסמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. העיסוקים הנוספים, היא אומרת, מונעים ממנה מלשקוע לחלוטין בחייהם של גיבורי הסרטים שלה ועוזרים לה לשמור על גבולות.

עניין הגבולות דורש תשומת לב מיוחדת. זהו אחד המאפיינים הידועים של שלז בעבודה: כאשר צילמה את "סנג'ין" עברו היא וצוות הסרט להתגורר בקרוואן באתר. כאשר צילמה את הסרט על חנית קיקוס, ישנה בבית הוריה, עם אמה של חנית באותה המיטה, וגם לקחה חלק בעבודות הבית. גיבורת "דרומה", חבצלת אינגבר, עברה להתגורר בביתה וחייה השתנו כליל. שלז אומרת שהתייסרה בגלל הסיטואציה שנוצרה: "שאלתי את עצמי אם דחפתי אותה למקומות שאחר כך פגעו בה. אחרי שהיא גרה אצלי היא לא הצליחה לחזור למצפה רמון, התפרקה לה המשפחה. קרו דברים לא טובים. היא עברה לגור בדימונה, היא פתאום ראתה אופציות של חיים אחרים, אבל זה לא יכול היה להתממש".

אנשי מקצוע שעבדו עם שלז ב"מחוברות" מספרים על במאית שדרך העבודה שלה "טוטאלית". בכתבות על אודותיה בעבר תיארו אותה שותפים לעשייה כ"דרמה מהלכת", כבמאית שלא מבינה למה הצלם רוצה ללכת הביתה אחרי 12 שעות עבודה, או מדוע לא לעבוד בסופי שבוע ורוב שעות היממה.

היום, שלז אומרת, דברים נראים מעט אחרת. "אני תמיד טוטאלית. כשאנשי צוות, צלמים למשל, מדברים עם מפיקים אחרים תוך כדי ימי צילום על הפקות אחרות, זה ממש מעצבן אותי. אבל אני חושבת שזה השתפר, השקעתי בפסיכולוגים טובים", היא מחייכת. "הבעיה היתה מה קורה אחרי שהפרויקט נגמר, שאז אתה פשוט מתפרק. זה כל כך טוטאלי שאתה לא קיים בלעדי זה. היום אני שומרת יותר על עצמי".

זה יכול להסתדר עם הפורמט של "מחוברות"?

"יש משהו בפורמט של ?מחוברות' שאתה חי חיים של אחרים. בחצי השנה הראשונה הן מצלמות את עצמן כל הזמן ואז, כל היום, לילה או בוקר, את רואה חומרים. הייתי נרדמת עם הלפטופ על הראש. את מתחילה לחיות אותן וזה משתלט. הכל מתרופף שם - איפה זה אני ואיפה זה הן, משהו שקרה להן או החיים האמיתיים שלי.

"הקו נהפך למקווקו, למשל, כשגיבורה באה ומספרת לי על משבר ביחסים עם בן הזוג. כחברה בא לי להגיד לה ?תקשיבי, תגידי לו כך וכך'. כבמאית עדיף לי שהקונפליקט יגדל. כג'ולי בא לי להגיד לה להעיף אותו. זה מקום שמתבלבל. אני וחליל אפרת, העורך, ניסינו לא לשפוט ולא להתערב. אלה בכל זאת החיים שלהן ושיקבלו את ההחלטות שלהן, אבל זו בעיה. את נהפכת לאדם שהן הכי חשופות אליו והכי משתפות אותו".

המחיר הנפשי שנגבה מכל הצדדים עשוי להיות קשה. "מחוברות 2" צולמה במשך כשנה. אחרי שהסתיימה העונה הראשונה דיברו כמה מהמשתתפות על תחושת שבר עמוקה. שלז מזדהה ומספרת על תחושות דומות: "זו ריקנות. ריקנות איומה. כולם אומרים לי לנוח ולקחת חופש וזה מחריד אותי. אני פשוט חייבת להיבלע במשהו אחר. אני מאמינה שיש פה סוג של פרידה לשני הצדדים. אי אפשר לעבור את ?מחוברות' ולהישאר באותו מקום. לכל אחת קרו דברים נורא גדולים בתקופה הזאת, לי בטוח. אלה לא יחסי תלות שכועסים עלייך שאת מתנתקת. עברנו הליך ארוך של פרידה".

קשה לחמוק מהתחושה ששלז עצמה יכלה להיות מועמדת מצוינת להשתתפות בתוכנית. עד היום יש מי שזוכרים אותה כדמות בולטת בחיי הלילה של שנות ה-80 וכצעירה פרועה וסוערת שמאחוריה שורת התנסויות ובני זוג.

בתחילת העשור ההוא, כנערה, בילתה עם החבורה של בועז תורג'מן ואיילת מנחמי, שביימה אחר כך את "עורבים" וסרטים אחרים. זו היתה חבורה של נערים ונערות מהפריפריה, שחיו בקומונה בדירות שאליהן פלשו וקיימו מיצגים, מופעים ומסיבות. שלז היתה מבקרת רצויה. "בילינו באותם מעגלים, אף על פי שהייתי מבוגרת מהם בשנתיים-שלוש. בשנות ה-80 זו היתה אחת התופעות המרתקות וקוראות התיגר והתחברתי לזה מאוד. הייתי כזאת גם בעצמי ובסצינה שהתפתחה אז זה נראה לי חדש ונכון. כל יציאה וכל מסיבה היתה אירוע שהיינו מתלבשים ומתאפרים לקראתו ורוקדים בדרך אליו. הכרנו טוב גם כשהייתי כבר בת 20 ויותר ולמדתי קולנוע".

גם כיום נדמה שהיא מכירה כל אדם שני ברחוב התל-אביבי שבו שוכן בית הקפה שהשיחה מתקיימת בו. על תיאורה כאישיות פרועה היא מגיבה בחצי חיוך. "מבחינתי, אם אני חוזרת לשנים האלו, זה היה חיפוש חזק של זהות ושל שייכות למשהו. אם זה היה פרוע, הסיבה היתה חוסר שקט גדול. זו היתה בדיקת גבולות וזה משהו שתמיד קיים בך אם אתה אדם סוער. אבל גם הפרוע הזה נחשב די טריוויאלי היום - סמים, מסיבות, בדיקת זהות מינית. אני כן יודעת שאין כמעט תופעה אנושית, אולי להוציא פדופיליה, שנראית לי מוזרה ושקשה לי לקבל. אני חושבת שזה מה שהרבה פעמים גורם לאנשים להתחבר אלי. לא משנה מה יספרו לי על עצמם, זה תמיד נראה לי חלק מהמכלול האנושי".

כי את בדקת דברים כאלה על עצמך?

"דברים מסוימים כן ואחרים לא. כמעט תמיד כשאתה נכנס פנימה אתה מבין שזה אינסופי ואין בזה טוב או רע. כמעט תמיד אני אהיה יותר סקרנית מאשר מבוהלת. זה אולי נשמע קצת פסיכולוגיסטי, אבל תמיד הרגשתי, מגיל צעיר מאוד, שונות ונפרדות ולכן תמיד הרגשתי הזדהות יותר מאשר רתיעה. תמיד יש שם משהו שאני יכולה להתחבר אליו מתוכי ובאמת אין משהו שיכול לזעזע אותי".

לנוכח כמה מהתיאורים של שלז עצמה, הקביעה הזאת נשמעת הגיונית. היא מתארת את עצמה כנערה חסרת פחד וגבולות שחיפשה הזדמנויות להסתכן למען החוויה. פעם ברחה עם חבר קרוב וחיתה כמה ימים בכפר ערבי. בהזדמנות אחרת נחלצה מתקיפה מינית ברגע האחרון. כחיילת הציתה פעם אש בבסיס ואז ברחה ושוטטה לבדה ברמת הגולן. "בצבא הסתבכתי, הייתי בכלא ורשמו לי המון כדורים פסיכיאטריים כי ניסו לדכא אותי. נתנו לי כמויות עצומות ואני בלעתי חצי", היא מספרת. "ההתעסקות בקולנוע היא איזו לגיטימציה להתעסק בקיצוניות מבלי להיות קיצונית. גם בסרטים אין לי מקום שאני עוצרת בתוך העשייה עצמה. אז, חלק מההסתבכויות קרו כי רוב הזמן הייתי באיזה מין פנטסיה. מהמון בחינות אני אדם הרבה יותר מאוזן היום. פחות סחרחרה רגשית ופחות מצבי רוח".

שפע ההתנסויות האלו, התהומות וההתמתנות מובילות למסקנה שאולי בכל אחת מהדמויות ב"מחוברות" יש תכונות ששלז מזהה בעצמה. את הסחרחרה הרגשית של הילי עמנואל, למשל, היא מכירה היטב, לדבריה. "בבוקר היא בהיי ובלילה היא בתהום. מה שאנשים שוכחים הוא שמי שהכי סובל מזה הוא האדם עצמו. הסביבה כבר לא יכולה לשאת זאת, אבל היא שוכחת שהכאב של מי שנמצא בזה הוא כל כך גדול. חלק גדול מהחיים שלי הייתי ככה. אני לא אדם דיכאוני, אבל הייתי יכולה לחיות בסחרחרה הזאת. כשמצליחים ליישר אותה קצת, כשכל בוקר מחדש לא נראה כמו משהו בלתי אפשרי - דברים נראים אחרת".

ב"מחוברות" נחשפת לא רק האי-יציבות הרגשית של עמנואל, אלא גם הפרעת אכילה שממנה היא סובלת. הנושא של הפרעות אכילה, דימוי גוף ומראה נהפך למרכזי בשני פרקים לא קלים לצפייה. שלז, אשה גבוהה ודקה, לבושה ג'ינס ונעלי סניקרס ירקרקות, מספרת שפרט לעצמה היא אינה מכירה אשה נטולת הפרעות אכילה או דימוי גוף בעייתי. "היתה לנו למשל שיחה על כמות צילומי הרגליים שהגיעו אלינו", היא מספרת על תהליך העריכה. "זו אשה, היא הולכת לעבודה ולא מצלמת את הפנים שלה, אלא את הרגליים שלה. הן בודקות כל הזמן את הגוף מכל כיוון. עוד סיפור גדול הוא המלחמה בזיקנה. אומרים לך, ?קבלי את עצמך'. בסדר, אני מקבלת את זה שאני צריכה משקפיים ויש לי עוד קמטים, אבל בעוד שבוע יהיו שם עוד דברים חדשים. לקח לי שנה, קיבלתי את ההזדקנות עד כאן, אבל בשנייה קורים עוד דברים".

זה מעסיק אותך מאוד?

"בשנה האחרונה אני מרגישה הבדל גדול. אני פתאום צריכה משקפיים לקריאה ואני אפילו לא רגילה לקחת אותם אתי. אני צריכה הרבה יותר לשמור על עצמי פיסית. גם היה מסביבי הרבה חולי בשנים האחרונות, הגעתי לגיל כנראה. זה מעמת אותך עם זה שאתה כמו כולם ולא משנה מה אתה בראש".

מוזר לך שיש לך ילד בן 21?

"זה מאוד מוזר. העניין הגילאי הזה המון פעמים קשור יותר לאיך שאתה חי ולא ממש לגיל שלך. אני גם נראית אותו דבר ואומרים לי את זה כל הזמן. לא שיניתי שיער ומראה, לא השתניתי באיזה אופן חיצוני ברור. היו נקודות בחיים שלי שניסיתי להתחפש, להיות בז'ית כזאת ובסדר, וזה אף פעם לא הלך. היה לי פעם בן זוג שחי בארץ אחרי המון שנים בניו יורק והארון שלו היה מלא בבגדים מחויטים וחליפות. זה היה קיץ תל-אביבי ואני הייתי בגופייה בוורוד-בזוקה. כשאמרתי לו שאני לא יכולה לדמיין אותו בחליפה, הוא אמר שכשהוא לובש חליפה הוא משתנה. ואז הוא אמר, ?אבל את, זה לא משנה מה תלבשי כי תמיד הג'ולי הזה יותר חזק. תמיד ייצא לך הוורוד-בזוקה'". *

אהבה לגיבורות

על הליך הליהוק של "מחוברות 2" אומרת שלז: "זה היה נורא מורכב. אתה חייב לעשות משהו מעולמות אחרים לגמרי. רצינו לצאת מתל אביב, שלא תהיה סדרה תל-אביבית כמו שהיו במידה רבה העונה הראשונה וגם ?מחוברים'. הלכנו לעולם הדתי וזה מביא סוג אחר של נשים. ואז מתחיל משחק כזה בהרכב האנושי, שמניע שלו הוא תמהיל: גיל, סטטוס, ילדים או לא ילדים".

התוצאה רב-גונית יותר מהצוות של העונה הראשונה. את המקום המוביל שתפסה אז דנה ספקטור נדמה שממלאה עתה ננה שרייר, שמצטיירת כדמות גדולה מהחיים. היא מתעדת את עצמה מנהלת ביד רמה את העסק שלה ומגדלת את בתה וגם מנסה להיכנס להריון שני בגיל 42 תוך כדי מסע לחיפוש אמה הביולוגית.

מיקה קרני מגדלת שלוש בנות צעירות עם בעלה, המוסיקאי מיקי שביב, ביישוב הגלילי אמירים ומתמודדת עם בנה בן ה-21 שאותו ילדה כשהיתה בת 17.

דינה אברמסון, דתייה, גרושה ומתנחלת, מתעקשת לנהל אורח חיים שאינו מקובל בסביבתה, הכולל מערכות יחסים עם גברים.

שיר נוסצקי, שכנראה תעורר תגובות עזות, מתעדת את חיי הזוגיות הטוטאלית שלה ושל בן זוגה ומעידה על צורך שאינו מתמלא בתשומת לב, באהבה ובמין.

הילי עמנואל, הצעירה שבחבורה, היא לדברי שלז "גייזר של כישרון ויצירתיות", אבל אינה מצליחה לממש את הפוטנציאל.

אמרת פעם שהבחירה שלך בגיבורים, שאצלך הם בדרך כלל גיבורות, נובעת מהתאהבות. זה קרה גם כאן?

שלז: "אני חושבת שבננה היתה התאהבות. היא דמות קולנועית, מעולם אחר. עם מיקה היתה לי כימיה מיידית ואני מכירה את מיקי בעלה שנים. עברנו דרך דומה, היינו לאורך הדרך באותם אזורים ולשתינו יש בנים באותו גיל. בצעירות יותר זו התאהבות מסוג אחר, כל אחת ממקום שונה. הילי הפכה להיות הילדה שלנו ואני מתנהגת אליה בצורה כזאת. מרגישה צורך לדאוג לה. החיבור עם שיר הוא ממקום של פגיעות, היא נורא פגיעה. אני לא מכירה את המקומות האלו בעצמי, הדבר היחיד שאני מסוגלת להזדהות אתו הוא מערכת יחסים טוטאלית שבולעת אותך, ואני מעריכה ומתחברת לזה שהיא מאוד מחוברת למיניות שלה ושזה לא צהוב".

לא בשביל המצלמה

באירוע ההשקה ל"מחוברות 2" בלט בהעדרו במאי העונה הקודמת ו"מחוברים", דורון צברי. עוד לפני ששודר פרק הסיום של "מחוברים" הצהיר צברי על רצונו להתנתק מהסדרה, וגם השבוע סירב לדבר עליה מסיבות דומות.

שלז מסבירה ש"הניתוק הוא בחירה שלו. אני מכירה טוב מאוד את דורון ומאמינה שזה מה שהוא הרגיש. יש אנשים שלא יכולים לראות את האקסים שלהם בחיים חדשים, שלא יכולים להכיל את זה. דורון הוא אדם מאוד אותנטי ואני מאמינה שהיה לו צורך גדול להתנתק מ'מחוברות' ו'מחוברים' כי אולי זה היה חזק מדי. ?מחוברים' השתלט על הכל".

כך או כך, נראה שהשילוב בין שלז לעורך חליל אפרת השפיע על המראה והשפה בעונה השנייה. בשונה מצברי, בחרו השניים שלא לשחזר סיטואציות שלא צולמו ולא להטיל משימות על המשתתפות, והשוני בא לידי ביטוי גם באופן העריכה. "הקפדנו לא להסביר יותר מדי ובחרנו שהתמה והמצב הנפשי יובילו ולא הסיטואציה עצמה", מסביר אפרת. "ניסינו לעשות דוקומנטרי בשפה עכשווית מאוד וזה מה שיצא, בלי הסברים. יצא שקפצנו בזמן ויצא שלא היתה המשכיות, אבל הסיפור עדיין חזק".

לא חששתם מערבוב בין דוקומנטרי לריאליטי?

אפרת: "עשיתי גם ריאליטי (הוא היה עורך העונה הראשונה והשנייה של ?פרויקט Y' ובמאי עריכות ב'האח הגדול VIP', ג"א) אבל הדבר המוחלט שנשמר פה היה העדר מניפולציות. שמרנו על הדמויות שלא להלעיג או להגחיך אותן. לא עשינו דברים בשביל המצלמה, לא הזמנו את הסיפור".

התוצאה היא הרבה פעמים אקסהיביציוניסטית. נדמה שזו תכונה הכרחית לכל מחובר או מחוברת.

"מוזר שאנחנו לא חשבנו ככה. הבחירה שלנו היתה מתוך עניין ועולם פנימי עמוק. לא התעסקנו בלמה הן מצטלמות. היום, בעולם הזה, אנשים נחשפים כל כך הרבה ובכל כך הרבה מקומות שזה כבר לא כל כך חשוב".

איפור ושיער: לימור חיל, "קוקטה"



ג'ולי שלז. למטה: משתתפות העונה החדשה של ''מחוברות''


תצלום: אלדד רפאלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו