בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפסע בין הקיים להיעלמותו

אתי אברג'ל מציגה מיצב מרגש ואמביוולנטי, הפועל במרחב משמעות גדול ומרתק שיצרה, מתייחס לאמנות ישראלית מן העבר ומרחיב אותה

תגובות

ממה עשויים קיפודי הכאב של אתי אברג'ל? מה קרה לדבוקת המכחולים ומה פירושו, או תפקידו או סודו של הכיתוב "ורדים אדומים" ליד שרשרת של "פרחי"-קופסאות לבנים? ערימת התהיות הולכת ומתגבהת ככל שמתהלכים בתערוכה-מיצב של אתי אברג'ל, "דוממים אחרים", בגלריה הקיבוץ.

אברג'ל, שיוצרת מאז תחילת שנות ה-90, קיבלה הכרה נרחבת בארץ ב-2003, אז בחר בה אוצר הביאנלה בוונציה באותה שנה, פרנצ'סקו בונאמי, להציג בתערוכה הבינלאומית שם.

בשנים האחרונות הציגה בתערוכות רבות וקסם הכישרון שלה התבזבז לא פעם; היתה תחושה שהעבודות הן פחות ממה שיכלו להיות, שהן צלו של הדבר עצמו. לעתים נדמה כאילו היא לוחצת חזק מדי על כפתור הרגש הצפון בסמלים ספק בנאליים ספק טרגיים של התלבטות, כמו עפרונות נעוצים בחפצים שונים או מכחולים שקפאו בתנועה. ואילו כעת, ב"דוממים אחרים", ההרגשה היא של פגישה, כך לפתע פתאום, עם שלם מזוקק ובלתי מתפשר.

המיצב של אברג'ל אינו נותן מנוח בזמן שנמצאים בתוכו וגם אחר כך מגיח לתודעה בזיכרונות שמקבלים איכות קולנועית. יש בו משהו מיידי, כמעט מחוספס. באמצעות כלים קרמיים שבורים ודימויים פואטיים הנראים כמתחננים על נפשם הוא יוצר מסגרת של עולם שהשתבשו בו סדרים. כך, למשל, נייר הקשור כמפרש למכחול, שאולי ייקח את ספינת הציור למסע ואולי ישרוד אחרי כלות הדימויים.

חומרים מתכלים

המיצב בנוי כספירלה, כתעלומה, אך לא כמבוך. לצד עבודות פיסול העומדות על הרצפה יש דפי רישום תלויים על הקיר ומעין דלפק בחלל הפנימי של הגלריה ועליו התרחשות שלמה של מכלים ורצועות קשירה שחורות. בולטות צלחות החרסינה הלבנות ועליהן או ביניהן ערימות של מחברות פשוטות חומות כריכה. על שידה כהה שברי חרסינה תכלכלים, על הקיר תלויות מברשות הקשורות יחד כאלומת חציר.

הדלפק נראה כמשהו שנהרס לפני זמן וכבר נמצא בגלגול נוסף של קיומו. בתוך חור גדול צמח מעין דגם של שרשרת מולקולרית שצמח פרא, עשוי כפיסי עץ ומסקינגטייפ, חומרים מתכלים, חלשים. הזמן שאברג'ל מציגה הוא מעין בין הזמנים, שעבר וזיכרון ותקוות מתערבבים בו לכדי הווה רופף.

אם יש נרטיב המאחד את מה שנראה כהכלאה בין סטודיו של אמן, ספרייה שכמעט התרוקנה ומטבח נטוש, הרי זו התחושה שרק פסע מפריד בין הקיים להיעלמותו. אברג'ל בונה ושוברת, מגלה מחוזות חדשים במוכר.

מעניין לחשוב על עבודתה של אברג'ל כהרחבה מאוחרת של האמנות הישראלית של שנות ה-70 וה-80; הכוונה היא לעבודות המוקדמות של נחום טבת, עידו בר-אל ואף דרורה דומיני. המכנה המשותף הברור הוא השימוש בחומרים המתכלים, או בכאלה שפוטנציאל השבירה שלהם נוכח. המיצב מעלה על הדעת גם עבודות מוקדמות של סיגלית לנדאו, כמו דלתות שרוטות ומחוררות שיצרה בתחילת שנות ה-90. השימוש בצלחות החרסינה מתקשר לעבודות של משה גרשוני משנות ה-80 שבהן עסק ישירות בשואה (והכניס את החרסינה בדלת הקדמית לזרם המרכזי הישראלי).

העבודה של אברג'ל פואטית יותר ממה שקדם לה, פורקת עול של פורמליזם וחשש מרגשנות. "דוממים אחרים" אינו עוסק בצמצום אלא בשפע של מה שנהפך כבר לדחוי, נשכח וממשיך לבעבע, מטיל צל; כסכר שכחה שנפרץ.

סיוטים פנימיים

השפע, נחשול אינסופי, מתבטא גם בבניית גוף העבודות של אברג'ל בחטיבות גדולות של משמעות; היא יוצרת עבודות ותערוכות וחוזרת אליהן שוב ושוב בגרסאות שונות, או בונה מראש מרחב משמעות גדול וממלאה אותו ביצירות שכל אחת מהן יכולה להצמיח המשך. "דוממים אחרים" היא פרק שלישי ואחרון (כרגע). קדמו לה "מבנה שהיה או לא" שהוצג ב-2009 בקיבוץ בארי (אצרה זיוה ילין) ו"סדקים בקירות עירומים" בשנה שעברה בגלריית המחלקה לארכיטקטורה, בטכניון בחיפה (אצרה שרון יאבו איילון).

אברג'ל פועלת במתח שבין תחושה של שפע, שפע של אין, לבין מוגבלות. בתוך ספל זכוכית פשוט, כזה המזכיר מוסדות ציבוריים, היא מניחה גלובוס קטן, נוטה על צדו; העולם בכוס תה, היקום הגדול כספל זכוכית ריק. הציורים על הקירות הם ספק ציור נוף עירוני ספק ציור מופשט, עבודות בשחור-לבן שמאזכרות אבסטרקט אמריקאי, אי שם בין ברנט ניומן לפרנץ קליין.

המיצב מרגש בהיותו בעל איכות אינטימית, כמעט להביך, כאילו חשפה אברג'ל לעין הצופה סיוטים פנימיים כמעט ללא עכבות. בד בבד, הדיבור הפואטי של האמנית הוא בלשון רבים; השדים הפרטיים מתאחדים עם הקשרים של שואה ונדידה. אברג'ל כורכת יחד צלחות, זיכרון ביתי, עם ערימות המחברות ואלה חוברות יחד לחבילה אבסורדית, שהרי שבירותה ניכרת מיד.

במרכז המיצב אברג'ל מעמידה את השברים, את מה כטעון תיקון או שכבר אי אפשר לתקן. על מקומם של דוממים אלו בעולם, ובנגזר מכך גם על מקומו של מי שנחשב פגום בעולם (והיום יסתופף תחת המונח הגמיש "אחר" המובלע בשם התערוכה), אפשר לחשוב בהקשר למונח כלים שבורים היהודי-הקבלי. על פי תפישה זו, כלים שבורים הם חלק מהספירות שבאו למלא את היקום אחרי שהאל צימצם את נוכחותו והיו אמורות לקלוט אור אלוהי, אך נשברו. אלו מהן שירדו לעולם הכילו טומאה אך גם ניצוץ אלוהי, והצלת האלוהי מתוך הטמא הכרחית לגאולת העולם. מעבר לאפשרות הגאולה, יש בתפישה של כלים שבורים גם הבנה של אמביוולנטיות כמצב קיומי. הנגיעה של אברג'ל באמביוולנטי, המפגש בין חיוניות לחלום, העבודות הנראות כצומחות ללא הפסק, הפסימיות העמוקה וההכרה בשבירות ובשרירותיות של הקיום - כל אלה הופכים את "דוממים אחרים" למיצב מרגש.

אתי אברג'ל - "דוממים אחרים", פרק שלישי בטרילוגיה. אוצרת: יעל קיני. גלריה הקיבוץ (רח' דב הוז 25, תל אביב), שעות פתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-15:00, 16:00-18:00, ימי שישי 11:00-14:00



''דוממים אחרים'', 2011


פרט מתוך המיצב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו