בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קובי אוז לא רוצה להיות עממיקו

קובי אוז החדש הוא כבר לא ספק הלהיטים מ"טיפקס", אלא מוסיקאי שכמעט לא משדרים את השירים החדשים שלו. בזמן שברדיו מחכים שהוא יחזור למשבצת המוכרת, אוז מבקש להזכיר איך נגמר הסיבוב הקודם שבו הוא נלחם על מקום ברשימת ההשמעה

תגובות

"אבא שלי זיכרונו לברכה היה מסתובב בשדרות האלה ואומר 'גן עדן! גן עדן!'", מספר קובי אוז. הוא יושב בשעת לילה על ספסל בשדרות רוטשילד בתל אביב, מחייך כשמכונית חולפת מפציצה את "ריקודי עמבה" של "טיפקס", ומספר על הימים שבהם "טיפקס" היתה להקה אלמונית וגם על הדמיון בין התקופה ההיא לבין התקופה הנוכחית, שבה הוא ממציא את עצמו מחדש עם פרויקט "מזמורי נבוכים", שהתוצר השני שלו, האלבום "מזמורים נוספים", יצא השבוע.

"לפני ש'טיפקס' היתה מוכרת הסתובבנו בתל אביב איזה ארבע שנים ואף אחד לא רצה להחתים אותנו. רק את להקות הגולדסטאר החתימו", הוא מספר ומתכוון ללהקות הרוק התל אביביות של תחילת שנות ה-90. "התחושה שלי אז היתה שכל העולם מטומטם. איך הוא לא רואה אותנו, איך הוא לא רואה אותי. אותו דבר עם נשים, אגב.

"פעם אחת, בתקופה הזאת של האלמוניות, ניסו לדחוף אותנו לתוכנית של דודו טופז, אללה ירחמו. מצאתי את עצמי בתוך בניין משרדים, דופק בחוסר ביטחון על הדלת שלו. הוא אכל אוכל סיני מקרטון, לא הרים את העיניים. הוא אמר 'תצחיק אותי, ספר לי בדיחה'. אמרתי לו 'אבל אני זמר'. הוא אמר 'מה זה משנה, תצחיק אותי. אם תצחיק אותי תהיה בתוכנית'. סיפרתי לו איזו בדיחה צולעת והוא אמר 'לא מצחיק, תודה רבה'.

"החוויה הזאת, אני מרגיש שאני עובר אותה עכשיו שוב באיזשהו אופן. כאילו הקהל אוכל אוכל סיני מקרטון, לא מרים את העיניים ואומר 'תצחיק אותי. תביא לי להיט של שלוש וחצי דקות לפנים'. ואני אומר 'לא, אני לא עושה את זה, אני עושה משהו אחר'. אני מקווה שלמרות שאני עושה משהו אחר, משהו קצת יותר מורכב ומעורר מחשבה, הם בכל זאת יזמינו אותי לתוכנית שלהם.

"אגב, אחרי איזה עשר שנים טופז הזמין אותנו לתוכנית שלו. זה היה כשהוצאנו את אוסף הלהיטים של 'טיפקס'. ומה הוא עשה אתי? הושיב אותי ליד הבחורה הכי גבוהה בארץ. רבאק, אנחנו כבר להקה שעושה אוסף להיטים, ובכל זאת אני מוצא את עצמי ליד בחורה שני מטר וחצי. כל האלבומים האלה, כל הלהיטים האלה, הם לא קנו לי עוד איזה 20 סנטימטר? מה העניינים כאילו?"

באולפן של טופז, חרף כעסו ועלבונו, אוז שיחק את המשחק. הוא מעולה בזה. "אני הייתי הילד של המדיה", הוא מזכיר. עד לא מזמן הוא עדיין היה כזה. השתתף בתוכנית ריאליטי ("פעם בחיים"), הגיש תוכנית בוקר בערוץ 2. הוא כבר לא שם. נמאס לו מהקשקשת השטחית. הוא מספר במבוכה על תוכנית שבה ריאיין את הסופר צור שיזף בלי לקרוא את הספר שלו. "אחר כך קראתי. ספר נהדר בשם 'סוף הדרך'. מתאר את הריקבון המאוד עמוק שיש בארץ אבל בלי להיות קטיגור. תשפטו בעצמכם, חברים. אני כל כך אוהב ספרים שאין להם עמדה מובנית ומנג'סת. אז התקשרתי אליו, התנצלתי על זה שראיינתי אותו כל כך שטוח והזמנתי אותו להופעה של 'מזמורי נבוכים'".

ייתכן שבהופעה הזאת שיזף שמע את השיר "על לבבכם ששמם", לחן של אוז לשיר של ביאליק, שמופיע באלבום החדש. שורות הפתיחה שלו הן "בחרבת לבבכם המזוזה נפסלה/ על כן שם השדים יכרכרו ויהימו/ וכת הליצנים, בני ריק ובטלה/ שם עושים הילולים וסערה יקימו". "ביאליק כתב אותו נגד הממסד הדתי, אבל אני קורא אותו נגד ערוץ 2", אומר אוז. "נראה לכם שאתם במסיבה גדולה, צחוקים ובידור וכאלה. אבל יש משהו פגום ורקוב בבסיס, ותיכף יבוא מטאטא ויטאטא את כולכם. זה מה שביאליק אומר לאותם אנשים".

מבחינה מוסיקלית, הוא מסביר, "השיר הזה מתנדנד בין כמה קצבים. ההוראה לנגנים היתה שכל אחד מנגן קצב אחר. אם אחד מנגן קצב של 12, השני ינגן קצב של 16. זה יוצא צולע. שמח אבל צולע. מין מסיבה צולעת כזאת. כל הזמן מנסה להתכייל אבל לא מצליח".

מה עומד מאחורי המקצבים הסותרים האלה? למה לייצר צליעה? "הרב-מקצביות הזאת באה להגיד: ככה זה נשמע כשכל נגן חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. מין מצב של אינדיבידואליזם שעלול להידרדר לקקופוניה. ככה זה הרי בארץ הזאת. כל אחד חושב שהוא יודע מה הביט. זה מנגן 12, ההוא מנגן 16, ולא מגיעים אף פעם להרמוניה".

הרימה והתולעה

כשאבא של אוז הלך בשדרות של מרכז תל אביב ואמר "גן עדן!", הוא לא באמת האמין שגן עדן קיים. "הוא לא היה שומר מצוות", אומר אוז. "בשבילו יום שבת היה היום של המקדחה. כל מדף שאפשר היה לשים, זה היה היום. אבל כמה שנים לפני מותו הוא עבר ניתוח, וכשהוא התעורר מההרדמה הוא ראה את דוד שלי דוד ואמר לו: 'היי, גם אתה כאן?' דוד דוד שאל אותו 'מה זה פה?' ואבא שלי אמר 'בגן עדן'. ופתאום הבנתי שאיפשהו עמוק בלב, בתוך החוסר שמירת מצוות, הוא איכשהו מאמין בעולם הבא. לא יכול להיות שזה מה שהוא חושב ברציונל, אבל כשבן אדם מתעורר מההרדמה הוא אומר דבר פנימי שהוא חלק ממערכת ההפעלה שלו".

ומה עם מערכת ההפעלה שלך? גם אתה תדבר על גן עדן כשתתעורר מהרדמה?

"שאלה מצוינת. אני באמת לא יודע".

הוא עובר מיד לספר בהתלהבות על חלומות שהיו לו אחרי מות אביו - חלומות קובי-אוזיים טיפוסיים על הפטרות לבר מצווה, התרחשויות הזויות בכלבו שלום, שתיית מים קדושים, אוליביה ניוטון ג'ון, ג'וקי ארקין וטיפות קוקה קולה ענקיות שיורדות מהשמים - ואז אומר: "אין לי מושג מה כל זה אומר. גם אני מת לדעת אם אני אדבר על גן עדן כשאני אתעורר מההרדמה".

אוז מספר שכשיצא לפני כשנה האלבום "מזמורי נבוכים", לא מעט אנשים שאלו אותו אם הוא חזר בתשובה. "אנשים לא ידעו איך לאכול את האלבום הזה", הוא אומר. "מה זה - זה מצחיק? זה מחזירים בתשובה? זה קבלה?"

"מזמורי נבוכים" קוטלג כאלבום פיוטים, אף על פי שהוא היה חריג מאוד בנוף של אלבומי "הז'אנר היהודי". למעשה, כמעט לא היו בו פיוטים. הרוב המכריע של השירים היו פרי עטו הצבעוני והמחודד של אוז, וגם כשהוא נגע בפיוט (למשל, "ידידי די" של יהודה הלוי) הוא עשה את זה בצורה שונה לחלוטין מעמיתיו לכאורה לז'אנר. הם היו מאוד רציניים וכבדים. הוא היה רציני לא פחות, אבל בדרך הרבה יותר קלילה ומלאת הומור.

אילו אוז היה חוזר בתשובה (והוא לא: כמה פעמים בזמן הראיון הוא אמר משפטים שהתחילו במלים "אנחנו החילונים..."), "מזמורי נבוכים" היה אלבום עם יותר תשובות משאלות. אבל האלבום הזה היה כולו שאלות וספקות. בשיר האחרון, "נקבת השילוח", אוז תיאר ביקור בנקבה, שבו הוא חזר אל העבר היהודי בצורה הכי מוחשית וגופנית. אבל במקום להשתלהב באופוריה רליגיוזית, הוא שאל את עצמו בכנות אכזרית: "כמה מזה מגלומניה? כמה מזה אנתרופולוגיה? כמה מזה רגשי אשמה? כמה מזה כי העולם שלי מלוכלך?"

"הלכתי לשם כדי להתמודד עם המגלומניה שלי", אומר אוז. "אמרתי לעצמי: אם אתה טובל במים של שלמה המלך ויוצא נורמלי, שיחקת אותה. מגלומניה מרוסנת היא הדלק שלי. אני לא באמת משחרר אותה. אני מנסה לשמור אותה בתוך כיפת מתכת של ענווה. אבל מדי פעם היא בורחת".

אולי זאת דווקא המגלומניה של אוז שמושכת אותו בשנים האחרונות אל מה שנראה על פניו כמו ההיפך המוחלט שלה: התבטלות מוחלטת של האדם לפני אלוהיו. לא כהוויה קיומית קבועה, ממש לא, אלא כמצב שמעניין להבין אותו ואולי להימצא בו מדי פעם. "זה אחד המוקשים הגדולים שהפיוטים מעמידים בפני אדם חילוני", הוא אומר. "המקום של הרימה והתולעה. הבן אדם זורק את עצמו לרגלי האל ומאיין את עצמו לגמרי. זה מצב מסובך בשביל אדם חילוני שמנסה להיות מאוד ריאלי".

את אוז המצב הזה מרתק. "אני קורא לזה אזור הקסם", הוא אמר על הספסל בשדרה (ואם החושך והזגוגיות של המשקפיים לא הטעו אותי, נדמה לי שראיתי את העיניים שלו נוצצות).

מה זה אזור הקסם?

"זה האזור הביזארי של החיים, שאיכשהו הולך לאיבוד כשהאדם הוא לגמרי רציונלי; האפשרות להסתכל על קסם בחיים. האהבה לפיוטים ולעניין הרוחני, יכולים לבוא מתוך זה שאדם רציונלי מבין שהוא לא רוצה לחיות בלי הקסם הזה. הוא נהיה לא מאושר בלעדיו. זה נעשה קיצוני מדי: כמו הקיצוניות של אלה שראו את האור, אבל להיפך. כשאתה בשני המצבים הקיצוניים האלה אתה מסודר, אין ספקות. אבל אני חושב שאם אתה חילוני רציונלי, אתה צריך לפעמים להזמין את האי-רציונליות, ואם ראית את האור, אתה חייב לפעמים להזמין את ההיגיון. רק אז אתה מתחיל לכרסם את החיים בצורה מעניינת".

הפיוטים שמהלכים קסם על אוז - אם כי גם באלבום החדש הם מיעוט בתוך כלל השירים - מציבים עוד מוקש לפני המאזין החילוני. "אנחנו החילונים, אין לנו סובלנות לחלומות גאולה, ואני חושב שאנחנו צריכים לפתח סבלנות כזאת", הוא אומר. "זה לא פשוט, אני יודע. הם די עצבניים, חלומות הגאולה. יבוא המשיח, נכה את עמלק. זה מתחיל להיות מסובך. אבל חלומות הגאולה באים מהמקום הנמוך של הגלות. כשאדם נמצא במקום הכי נמוך של יאוש, הוא מפנטז את הסוף הכי גרנדיוזי".

ומה קורה כשחלומות הגאולה, שאותם אתה מבקש מהחילונים להבין, מתחילים לגלוש אל ההוויה של "נכה את עמלק"? אתה לא נתקל בבעיה הומניסטית?

"אני נתקל, אבל אתה יודע, כשמישהו נוגע בחתול קטן אז החתול עושה את הררוףףף הזה שחתולים עושים. צריך להבין שכל הצעקה הזאת באה ממקום של מסכנות ופחד, ואני חושב שאת פחד צריך קודם כל להכיל, ולאו דווקא לדחות. כשאתה מכיל אותו, אתה יכול לכוון אותו למקום אחר. השלב הראשון בדרך לשינוי זה לצלם את המקום שאתה נמצא בו ולהגיד ככה זה".

אבל ההוויה של "נכה את עמלק" הולכת ומשתרשת, הולכת ומתגברת. אתה לא מרגיש את זה? זה לא החתול הקטן והמפוחד שאתה מדבר עליו.

"אני חושב שהוויה אלימה ושונאת יש בכל אחד מאתנו. זה איזה פח נחבא כזה, וכשהוא באמת נחבא הוא הכי מסוכן. אני מעדיף גזען שאומר לי בפרצוף מה הוא חושב, מאשר אדם נאור כביכול שמפלה ערבים או דתיים במקום העבודה שלו. ראיתי איך הגזענות הסמויה עובדת. גרתי כמה חודשים בברטעה כשצילמנו את 'פעם בחיים'. זה כפר של 7,000 איש, וליד זה בנו את חריש וקציר. לחריש וקציר יש שלט, אבל לברטעה אין. אתה יודע מה אמרו לראש המועצה כשהוא התלונן? שאין מקום על העמוד.

"התכונה הזאת של השנאה, אסור לה להיות יותר מדי נסתרת. צריך לאוורר אותה ולהילחם בה ולחבק את האנשים האלה קרוב קרוב. אני לא יכול להגיד לך שאני לא כועס על הקסאמים ולא מתרגז כשנופל גראד בבאר שבע. זה מעיף לי את המוח. זה חלק ממני. אני לא אבחר מהשנאה שלי בבחירות, אבל אני גם לא אטייח אותה ואחביא אותה, ואשחק כאילו הכל בסדר ואני אזרח העולם נאור וחביב. חלק מהדברים שנמצאים בתנ"ך ובדברי חכמים ואצל הרמב"ם הם מקוממים, אבל זאת תת-קרקעיות בריאה של עם. בכל עם יש בפנים יצרים של שנאה ונקמנות. להתעלם מהם, זה לא פטנט בכלל. אתה צריך להגיד 'יש לי את הדבר הזה, אני אתמודד אתו ואתקן את זה'. אני לא מסכים לטייח את זה, ואני לא איתמם ואומר שכשכתוב 'נכה את עמלק' הכוונה היא לעמלק שבפנים. אתה מכיר את אלה שאומרים ככה? אז זה לא זה".

לא בובה

ההרפתקה של "מזמורי נבוכים" התחילה לפני כשנתיים בשלוש הופעות שאוז קיים בביתו. הוא לא ידע אם החומרים האלה מתאימים בכלל להופעות במקומות ציבוריים. עם הזמן הפרויקט תפס תאוצה מסוימת, והיום אוז מופיע בקביעות במקומות קטנים של 100 או 200 איש. לאולמות יותר גדולים הוא לא מגיע, וקשה לדעת אם זה מתסכל אותו. רגע אחד הוא אומר שלא, וכעבור זמן מה הוא מסנן "היינו צריכים להיות כבר במקומות של 500".

נראה שזה לא עומד לקרות בזמן הקרוב. אם באלבום הראשון, "מזמורי נבוכים", היה לפחות שיר אחד שנכנס בקלות לפלייליסט, האלבום החדש "מזמורים נוספים" נותר עדיין בחוץ. "אנחנו כבר חודשיים עם סינגלים בחוץ, והם כמעט לא מושמעים", אומר אוז. "לא נכנסנו לשום פלייליסט של שום תחנה. יש תחנה אחת שמשמיעה אותנו בקביעות: גלי ישראל, תחנה שמשדרת ביהודה ושומרון. גלגלצ לא משמיעה כמובן, וכל התחנות האחרות מחכות לראות אם זה ייכנס בגלגל"צ. ברדיו לב המדינה לא השמיעו שום דבר גם מהאלבום הקודם. 'טיפקס' הם משמיעים כל היום. כנראה מחכים שאני אחזור להיות עממיקו".

לאוז יש סבלנות. הוא מזכיר שגם עם "טיפקס" ההצלחה לא נחתה עליו בן לילה. "אנשים לא זוכרים את זה, אבל היינו צריכים להוציא שבעה סינגלים מ'החיים שלך בלאפה' עד שהתקליט הזה תפס. היום הוא בחיים לא היה עובד. מי ייתן לי היום להוציא שבעה סינגלים. הייתי לוקח שיר אחד, נגיד 'מה עשית לי' או 'יש לי חברה', ומוציא אותו, ואז היו חושבים שזה תקליט דאחקות שמח. או שהייתי מוציא את 'התחנה הישנה' והיו חושבים שזה תקליט נוסטלגי כזה.

אוז אומר שעם "מזמורי נבוכים" ו"מזמורים נוספים" הוא חווה חוויית מחתרת, "אבל אני לא רוצה לעבוד במחתרתיות ובאמנותיות, כמו שלא רציתי לעבוד במסחריות בתקופה של 'טיפקס'. אני מאוד פנאט בלא להיות פנאט. למרות שאני אנטי-גלובליזציה, אתה תראה אותי במקדולנדס פעם בשנה. בן אדם צריך ללכת מדי פעם נגד הכיוון של עצמו, ולמרות שהמשא של הלהיטים של 'טיפקס' נעשה כבד מדי בשבילי, אני מריץ לצד 'מזמורי נבוכים' גם מופע שבו אני שר שירים של 'טיפקס', רק כדי להחזיק את הראש מעל המים" (השנתיים האחרונות, מתברר, היו "מאוד מסובכות מבחינת הפרנסה", ולאוז יש עכשיו בבית תאומות בנות חודשיים. "מבחינת מפלס הקדושה, זה מרגיש כאילו רבי נחמן והדלאי למה באו לבקר", הוא אומר עליהן).

אוז הוא חובב קולנוע מושבע ("'זולנדר' זה סרט ששינה אותי"), ובשלב מסוים בשיחה הוא מזכיר את אחד הגיבורים הגדולים שלו, וודי אלן. לא מפתיע לשמוע שהוא מעריץ את אלן, אבל קצת מפתיע לגלות שהוא אוהב את הסרטים האחרונים של הבמאי, אפילו יותר מאשר את הסרטים המוקדמים. "אני יודע שאני במיעוט", הוא אומר, "אבל זה מדהים בעיני איך שהוא מצליח להשתחרר מוודי-אלניותו, לייצר קול שהוא נטול המשקפיים שלו ונטול היהודיות שלו ונטול השיער המוזר. הוא שילם מס ליהודיות ולנוירוטיות ולמצחיקות שלו, והגיע לשלב שהוא מצליח לייצר נרטיב כמעט נטול סטיגמות, לייצר משהו שלם שאין לו זהות מדויקת. זה חלום של כל אמן".

אתה מרגיש כך ביחס לעצמך, עם כל השינוי שעשית בשנים האחרונות?

"אני רחוק מזה, אבל אני רוצה מאוד להגיע לשם. כולכם רוצים לתפוס ולקטלג אותנו. יש מימונה - מזמינים אותי. יש נמוכים וקירחים - מזמינים אותי. אם אני אמשיך עם 'מזמורי נבוכים', יזמינו אותי גם בכל פעם שיהיה משהו על פיוטים. זה אסון לאמן. אתה רוצה להגיד 'אני לא בובה, אני ילד'. נוח לקהל שהאמן יהיה בובה, שיעשה מה שמצפים ממנו לעשות, שיכתוב להיטים של שלוש וחצי דקות ושיעוף לנו מהעיניים".

צמחים שטותניקיים

כשבאתי לפגישה הראשונה עם אוז, בבית קפה בתל אביב, הוא היה שקוע בספר "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון. מתברר שהספר התגלגל אליו בעסקת חליפין. אוז רצה למכור ספה, פירסם באינטרנט, ניהל משא ומתן עם קונה פוטנציאלי, עד שלבסוף הקונה אמר שהמחיר גבוה מדי והשניים נפרדו כידידים. כשאוז הבין שהוא כבר לא ימכור את הספה, הוא התקשר לבחור והציע לו לבוא ולקחת אותה בלי כסף. הבחור הביא כתשורה את הספר של עמוס אילון.

העסקה האנטי-קפיטליסטית הזאת ממלאת בתקווה את האידיאליסט התמים שבאוז, זה שחולם להזיז דברים בשידור הציבורי כחבר חדש במליאת רשות השידור. "תאר לעצמך שהיה מקום כינוס כזה, מעין בית כנסת, שהיינו הולכים אליו פעם בשבוע, מביאים ספות וספרים, שומעים מי חולה, מי מבוגר, מי יש לו אוכל, מתפללים באיזה נוסח מקובל על כולם, חיים חיי קהילה", הוא אומר. "המותגים היו פחות מצליחים והכלכלה היתה פחות מתגלגלת. זה שהאינדיבידואליזם יצר מאתנו צרכנים טובים ואנשים חרא, זה לא אומר שאנחנו צריכים לכופף את הראש ולהגיד אמן".

ההופעות של "מזמורי נבוכים" מיועדות לסוג כזה של מרחב קהילתי צנוע, והצליל שמפיקה הלהקה שלו - המתבססת על כלים כמו כינור, מנדולינה ואקורדיון - נשמע כמו המקבילה המוסיקלית לעסקת חליפין שנעשית באמצע הרחוב. גם סיפור המפגש של אוז עם הנגנים שלו מתאים להוויה הזאת.

"את הפסנתרן שלי, ג'וני קורן, ראיתי בקונצרט בחיפה", הוא מספר. "אמא של אשתי לשעבר היתה מורה לפסנתר ועשתה רסיטלים של תלמידים שלה. אחד מהם היה ג'וני. הוא ניגן דביסי והביא אינטרפרטציה חופשית לגמרי. אמרתי לעצמי, אני עוד אנגן אתו. ויום אחד התנגשתי בו בשינקין. מאז אנחנו מנגנים ביחד".

המולטי-אינסטרומנטליסט אדם מדר ניגן במשך שנים עם מאיר אריאל. "הוא היה השד של מאיר אריאל", אומר אוז. "פגשתי אותו בערב לזכרו של אריאל, ואחרי שניגנו שם הוא פשוט היה מתקשר אלי כל הזמן. זה היה לי מוזר. אני לא איש רעים להתרועע. אבל הבנתי שכנראה יש לנו עבודה לעשות ביחד. יש לו נשמה של חסיד, אין לי דרך אחרת להגיד את זה. הוא יודע משהו. הוא קיבוצניק מכפר הנשיא, אבל כשהוא מחזיק את הכינור, או כל כלי אחר, יוצא ממנו שטעטל שלם".

הבסיסט של אוז הוא איתן גדרון, שניגן בלהקת "תמוז". "כבר לא מנגנים בס כמו שאיתן מנגן", אומר אוז. "סאונד של פעם, מעברים נינוחים של פעם. אני מאוד שמח שלאלבומים שלי יש לב עמוק וחם של סבנטיז ישראלי. זה שם את המוסיקה במקום שאני רוצה שהיא תהיה. הרבה מהאמנים החדשים נשמעים כמו דמו של סינתיסייזר. הכל במקום. משהו לא אנושי. והמוסיקאים שאני מנגן אתם מאוד אנושיים, נגינה Sloppy כזאת, אבל בכוונה. אני מאמין בנגינה סלופית".

אוז הוא מאזין עירני מאוד. גם כשלבו הולך שבי אחרי פיוטים עבריים עתיקים, האוזן שלו יודעת לצוד את הדברים המעניינים שקורים בפופ העולמי. בגיל 42 הוא כבר לא מעודכן בחידושים האחרונים של סצינת הבסים הלונדונית, אבל ביחס לבני המחזור שלו במוסיקה הישראלית, האופקים שלו רחבים ומגוונים מאוד. כשהוא נשאל על המוסיקאים שעניינו אותו במיוחד בשנים האחרונות, הוא מזכיר את המוסיקאי היפאני הסופר-יצירתי קורנליוס, את דיימון אלברן, את הזמר האלג'יראי רשיד טאהא, את האלבומים של וייקלף ז'אן שבהם הוא עשה "כאוס מהאיטי", וגם את אלון אולארצ'יק. אוז אומר שהמשותף לכל המוסיקאים האלה הוא שיש להם קו מובהק ועם זאת הם תמיד מפתיעים. עוד דבר שמשותף לכולם הוא שיש משהו זרוק ולא מהונדס במוסיקה שלהם. גם אוז אוהב שהמוסיקה שלו נשמעת כך. "כשיש יותר מדי היגיון זאת לא אמנות, זה ייצור טפטים", הוא אומר.

הסינגל הבא מתוך האלבום החדש, "שירת העשבים שלי" (הטקסט היחיד של אוז באלבום שכמעט כולו קאוורים), מדבר על הנטייה להינדוס יתר של המרחב הישראלי. "הדבר שהכי מפחיד אותנו זה חלקה שאין בה כלום", אומר אוז. "אם אין כלום, מיד שמים בניין או חניה. מפחיד אותנו שטח שיש בו חרציות, פרחי חרדל, זיתים, קוצים פושטים, סביונים - הכאוס הארץ ישראלי הזה, סתם צמחים שטותניקיים, מלאי המצאות והומור. את אלה מורידים ושמים דשא משעמם, או אמנון ותמר מייבשים, או בטון. אני, כמו רבי נחמן, חושב שהצמחים הפושטים האלה יותר יפים מיהלומים ואבני חושן.

"ואני מדבר בשיר הזה גם על עברית. הרבה מאוד אמנים כותבי שירים בעברית יפה שלא אומרת כלום. אמני כפתור ופרח. אני יוצא נגדם בשיר הזה. אני אומר שהכאוס וכל הג'יפה שצומחת באדמה והחילזון שסתם ככה עובר פתאום - זה היופי של העולם. האמן צריך לשחק עם הדבר הזה.

"בכלל, יש איזה קידוש של הצורה בזמן האחרון, שאוכל כל חלקה טובה. זה מאוד מטריד אותי. יש את הסיפור התלמודי על היין. רבי יהושע - נדמה לי, תבדוק אותי - היה נורא מכוער. ובת המלך שאלה: איך יכול להיות שבכלי כל כך מכוער שמו כל כך רבה תורה. אז רבי יהושע הלך למרתף של המלך ואמר: למה אתם שמים את היין בכלי חרס? שימו אותו בכלי זהב נהדרים. שפכו את היין לכלי זהב, וכמובן שאחרי שלושה ארבעה ימים היין החמיץ, כי יין צריך לנשום. אז רבי יהושע אמר: אתם מבינים? רק כלי החרס נותן ליין לנשום ולהיות.

"אותו דבר במוסיקה. המוסיקה לא יכולה להיות בכלי זהב. היא תחמיץ. מה שיחזיק מעמד זה כלים קצת רעועים, ביתיים. להגלות את האנושיות מהמוסיקה ולעשות כאילו זה יצא מטיפול לייזר, יש בזה משהו שלא יחזיק מעמד. זה מבריק ומנצנץ וזה נחמד בתור רינגטון, אבל בתוך שבוע יבוא רינגטון אחר". ואז הטלפון של אוז מצלצל והוא מוסיף בחיוך: "אמר ושלף את הבלקברי שלו". *



קובי אוז


''טיפקס'' באירוויזיון ב-2007. חלומות על הפטרות לבר מצווה, מים קדושים ואוליביה ניוטון ג'ון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו