אמש בקונצרט: הרומנטיקה ומה שאחריה

סדרת שטריקר בענב מציגה: מוזיקה קאמרית מהמאה ה-20

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

לפעמים הכול מתחבר: התוכנית, הנגינה, האווירה, האישיות של המבצעים. כך קרה גם בקונצרט אתמול - ובכל זאת נדמה שדווקא התוכנית המיוחדת שלו הייתה המניע העיקרי, הטריגר להצלחה שלו. המחצית הראשונה של המאה העשרים, על המגוון הצבעוני שלה, העושר הסגנוני, ריבוי התרבויות שלה - וגם האינטואיציה המיוחדת כל כך שמלכדת את כל העושר הזה: זו התקופה אותה בחרו שלוש הנגניות והנגן לשקף בערב זה. מ"ליל הוד" של שנברג על סיפה של המאה, ועד הסונטה לצ'לו ופסנתר של בריטן עשור אחרי מחציתה, הדהדו בקונצרט הזה צלילי הרומנטיקה וכל מה שבא אחריה.

הסונטה הזאת - בו בזמן וירטואוזית וצנועה, רומנטית ואנטי-רומנטית, הומוריסטית וטראגית, מליאה ניגודים כך, כמעט כסמל של המאה בה נכתבה. הפסנתרנית עינב ירדן, שניגנה בכל יצירות הערב, והצ'לן עירא גבעול, הגיעו לפסגה של הבעה בפרק השני של היצירה הזאת, פרק שהולך ומתגבר בקרשנדו איטי, אינסופי, שכבר באמצעו נעתקת הנשימה, וכולו רגש.

תחילת הקונצרט מצאה את ירדן עם מורן כץ בקלרינט ואנדריאה האלם בכינור, בסוויטה "מעשה בחייל" של סטרווינסקי, מ-1918. חבל שרק שלושה פרקים נוגנו כאן, והותירו חלל מר במקצת; אבל הנגינה - זו הייתה נהדרת. כץ, בקלות ווירטואוזיות, בצליל יפהפה, וכמוה האלם וירדן, הרקידו בריתמיות את הברכיים באולם. אחרי בריטן שהמשיך הגיעה "קונטרסטים" (1938) של ברטוק: היצירה המסחררת הזאת, הייתה השיא של הקונצרט. תמיד לשמעה קשה שלא לדמיין את מבצעיה המקוריים: הקלרניטן בני גודמן שהזמין אותה, הכנר האגדי יוסף סיגטי, ובלה ברטוק עצמו בפסנתר. האלם, כץ ועינב ירדן ייצגו אותם ביופי רב. ארבעה קטעים לקלרינט ופסנתר של ברג (1913), ו"ליל הוד" של שנברג חתמו את הקונצרט הזה, בחומרה וינאית ראויה.

סדרת שטריקר בענב מציגה: מוזיקה קאמרית מהמאה ה-20. מיצירות סטרווינסקי, בריטן, ברטוק, ברג ושנברג. עם עינב ירדן, פסנתר; מורן כץ, קלרינט; אנדריאה האלם, כינור; עירא גבעול, צ'לו. מרכז ענב תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ