בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרישת שלום מהסיקסטיז: ראיון עם פיטר יארו, חבר "פיטר, פול ומרי"

פיטר יארו, חבר שלישיית הפולק "פיטר, פול ומרי" לא נטש את רוח שנות ה-60. בביקור בישראל מסביר ההיפי בן ה-72 מדוע התקופה ההיא עדיין רלוונטית ולמה חשוב שאמנים יפתחו מצפון מוסרי

תגובות

בתום הראיון פיטר יארו מבקש לחמוק אתי החוצה מהמלון שבו הוא מתאכסן בתל אביב. אחרי יומיים אינטנסיביים שבהם עבר מפגישה לכנס לעוד פגישה עם אנשי "כבוד הדדי" (Operation Respect), מיזם חינוכי בינלאומי שהוא עומד בראשו, יארו צריך להתאוורר. "תוכלי להראות לי איפה זה נחלת בנימין?" הוא שואל, "אני רוצה לקנות מתנה למישהי בבית". אנחנו פוסעים מהטיילת דרך רחוב אלנבי לעבר המדרחוב. על אף גילו המתקדם (72), הוא צועד במהירות שמקשה על המראיינת הצעירה ממנו בכמה עשורים להדביק את הקצב. "סלחי לי", הוא עוצר לרגע כדי להסביר את פשר הליכתו המואצת, "אני ניו-יורקר".

זהו יום שישי גשום באמצע מארס ורק חלק מהדוכנים פתוחים. אנחנו ניגשים אל כמה מהם ויארו מבקש ממני למדוד טבעות ומתייעץ מה לקנות. ספק אם מישהו מהמוכרים קולט שעומדת מולו אגדת הפולק מהשלישייה "פיטר פול ומרי".

אחרי סיבוב קצר נבחרת הטבעת הרצויה ויארו מפקיד בידי המעצב הצעיר שמפעיל את הדוכן את כרטיס האשראי. "אנחנו נחזור עוד מעט" הוא אומר לו. המעצב ההמום, שלא יודע שכרטיס האשראי הזה הוא למעשה גישה לתמלוגים הנאים שצבר יארו משירים כמו "Puff The Magic Dragon", יורה לעברו "יש לך אמון בבני אדם" ואילו יארו משיב "אני יודע במי לתת אמון". נו, היפי.

יום קודם לכן יארו הנחה כנס במרכז הרפואי שיבא, שנועד לקדם את פרויקט "כבוד הדדי". הרעיון מאחוריו, על רגל אחת, הוא ללמד ילדים לכבד ולהעריך את השוני שקיים בחברה האנושית, או כפי שהוא מנוסח באתר הפרויקט: "המשימה המוגדרת של 'כבוד הדדי' היא לוודא שלכל ילד תהיה סביבת לימודים רחומה שמבוססת על כבוד, סביבה בה הצמיחה האקדמית, החברתית והרגשית תהיה נטולת מעשי בריונות, לעג או אלימות".

מלבד שיתוף פעולה וסיוע מלא מצד השגרירות האמריקאית בישראל, הפרויקט משולב במערכת הלימודים בארץ, בליווי והתאמה מצד המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), מוסד ללא כוונת רווח שאחראי על חלק נכבד מתוכניות הלימודים שקיימות כיום בחינוך הממלכתי ובחינוך המיוחד.

כבר 12 שנה שיארו מסתובב ברחבי העולם במטרה להפיץ את הבשורה, שחלק מרכזי ממנה נשען על מוסיקה. הוא פותח את הכנס בביצוע של "Blowin' In The Wind", שיר ש"פיטר פול ומרי" הפכו ללהיט, והזניקו באמצעותו קריירה של מוסיקאי צעיר ואנונימי שהסתובב אתם בתחילת שנות ה-60 בגריניץ' וילג' בשם בוב דילן. מיד לאחר מכן עולים לבמה דייוויד ברוזה, שמשתף פעולה עם יארו שנים ארוכות, ומקהלת בנות השלום, שבה שרות בנות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות מהמרכז היהודי-ערבי ביפו. יחד הם מבצעים את השיר "אל תלעגו לי" (Don't Laugh at Me) שכתבו מוסיקאי הפולק סטיב ססקין ואלן שמבלין, ויארו הפך להמנון הפרויקט.

"אני לא מתחיל פגישה עם אנשים בלי שיר", מתגאה יארו בבית המלון למחרת, לאחר שקיבל את פני בחיבוק. כדי להבהיר שלא מדובר בהגזמה, הוא פוצח בשירה של "Puff The Magic Dragon" ומבקש ממני להצטרף. "האוויר משתנה ברגע ששרים יחד", הוא מסביר, "נוצרת קרבה וקבלה אחד של השני דרך השירה המשותפת. זו בעצם הנחת היסוד של הפרויקט כולו. אם אתה עושה את זה עם ילדים בבתי ספר אתה יוצר בעבורם מצע רגשי של קהילתיות ואחווה, שבאמצעותו אפשר לקיים דיון על עניינים ואתגרים שצריך לטפל בהם. אם אנחנו מסתכלים על מוסיקה לא רק כמשהו אסתטי שגורם לאנשים עונג והשראה, אלא כמכניזם שגורם לאנשים להכיר אחד בלבו של השני, אז המשימה שלי והעבודה שלי כמוסיקאי, היא ליצור חברה יותר מוסרית. זה מה שאני עושה. זה מה שתמיד עשיתי, פשוט עכשיו אני יותר מאורגן".

הלב מתנועע

הפעם הראשונה שיארו הבין כי הוא רוצה להשתמש במוסיקה ככלי לשינוי חברתי, התרחשה בסוף שנות ה-50, בעודו סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת ליגת הקיסוס "קורנל". מדי שבוע התכנסו מאות רבות של סטודנטים כדי לשיר יחד בהנהגתו. הם שרו שירי פולק מסורתיים, שהושפעו גם ממוסיקת הגוספל השחורה. "בתקופה ההיא המוסיקה הפופולרית היתה די בנאלית", הוא משחזר. "לא היה לזה אדג', לא היה לזה הרבה תוכן. שרו בעיקר על רומנטיקה. אני לא מדבר על המוסיקה שבעבעה מתחת לפני השטח ונהפכה בסופו של דבר לרית'ם אנד בלוז, אלא על המוסיקה של החברה הלבנה השלטת. פתאום שרנו שירים שגרמו ללב שלנו לנוע בכיוונים אחרים והבנו שחיים אותנטיים סותרים את האידיאלים שירשנו מהדור הקודם".

ההיענות הגבוהה מצד הסטודנטים שיכנעה את יארו שהוא עומד בפתחה של תקופה היסטורית מסעירה. "כשהם שרו, ידעת שהם כמהים למשהו אחר מאשר העולם שהם חיים בו. הם כמהים לתחושה של אותנטיות, לפתיחות, לפגיעות ולאפשרות שתהיה להם שפה שבאמצעותה יוכלו להביע שמחה ועצבות ביחד. לשיר פולק נתן להם את האפשרות הזאת. זה גרם לי להבין שהעולם עומד להשתנות ושלמוסיקת פולק יכול להיות מקום. זו הסיבה שלא לקחתי עבודה במחקר שווקים ועברתי לגריניץ' וילג' כדי לשיר".

בווילג' הוא הכיר את מרי טראוורס (שהלכה לעולמה לפני שנתיים לאחר מאבק ממושך בסרטן) ונואל פיטר סטוקי. תחת הנהגתו של המפיק אלברט גרוסמן, השלושה הקימו את "פיטר פול ומרי", שהוגדרה באינצקלופדיית הרוק של ה"רולינג סטון" כ"להקת הפולק האקוסטית הפופולרית ביותר בשנות ה-60".

הטריו התאמן במשך שבעה חודשים בביתה של טראוורס ברחוב מקדוגל, שהיו בו באותה תקופה מועדונים קטנים ובתי קפה. במקומות האלה הופיע דור חדש של מוסיקאים, זמרי פולק וקומיקאים שנהפכו לימים לגיבורי תרבות. טום פקסטון, וודי אלן, מרשל בריקמן, ריצ'י הבנס, ביל קוסבי ובוב דילן הם רק קצת מהשמות שהופיעו במקומות כמו ה"Gaslight Cafe" ו"Kettle of Fish".

בשנת 1961 התקיימה הופעת הבכורה של "פיטר פול ומרי" במועדון ה"Bitter End". "כל מה שהיה לי זה זוג מכנסי קורדריו ירוקים ובלויים, לא היה לי כסף והייתי מאושר", נזכר יארו בעיניים נוצצות, כמו שיכול רק מי שהיה שותף בזמן אמת לאחת הסצינות המוסיקליות החשובות במאה ה-20 ונשאר בחיים כדי לספר. "הרגשתי שהחיים נפתחים בפני ובפני כל מי שנמצא סביב, ולא יכולתי לחכות לעלות לבמה כל לילה".

בלילה השלישי המועדון כבר היה מפוצץ עד אפס מקום. "פיטר פול ומרי" המשיכו להופיע והוחתמו במהרה בחברת וורנר. אלבום הבכורה, שיצא ב-1962 ונשא את שמם, כלל ביצועים מחודשים ל"If I had a Hammer" של פיט סיגר, שהיה ללהיט הראשון שהביא את מוסיקת המחאה לקהל האמריקאי המיינסטרימי, וגרסה ל"Blowin' in the Wind", ההצלחה המסחרית הראשונה לשיר שנכתב על ידי דילן.

במהלך העשור הם הוציאו 11 אלבומים (חמישה מהם נמכרו במיליוני עותקים) ושורה של להיטים, בהם השיר "Leaving on a Jet Plane" שכתב ג'ון דנבר ו"Puff the Magic Dragon", שלמרות קונוטציות נרקוטיות - ע"ע סצינה ב"פגוש את ההורים" בה מתווכחים בן סטילר ורוברט דה נירו על כוונת המשורר - נהפך עם השנים לאחד משירי הילדים הידועים בעולם ועובד על ידי יארו לספר שנמכר ביותר ממיליון עותקים.

האתיקה היהודית

ההצלחה המסחרית לוותה בפעילות פוליטית וחברתית עיקשת. ב-1963 השלישייה צעדה לצד הכומר ד"ר מרטין לותר קינג בוושינגטון ועמדה לרגלי מדרגות לינקולן, שעה שנשא את נאום "יש לי חלום" המפורסם. הם השתתפו בעשרות הפגנות נגד המלחמה בוויטנאם, שרו בנוכחות רבע מיליון איש בצעדה הגדולה שנערכה ב-1969 בוושינגטון ביוזמת יארו, וכתוצאה מכך היו חשופים גם לאיומים ומסעות הפחדה. בראיון שהעניקה טראוורס ל"ניו יורק טיימס" ב-1994, היא סיפרה כי "במשך שנים נהגתי לכסוס ציפורניים על הבמה. אתה עומד על הבמה ובוהה ב-12 או 15 אלף איש, כשלכל אחד מהם יכול להיות אקדח".

גם ליארו לא חסרים סיפורים בסגנון. הוא מתאר הפגנה שהשתתף בה בימי האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80 בניו יורק. "רציתי להשתתף בצעדת תמיכה בשלום שנערכה סמוך לבית שלי בניו יורק", הוא מספר. "בבוקר הצעדה הילדים שלי ענו לטלפון וקול אמר להם 'אם אבא שלכם ילך להפגנה הזאת אנחנו נוריד לו את הראש'. בהפגנה גילינו שאלה היו אנשי מאיר כהנא שאיימו על חיי. כשחשבתי על זה אחר כך, הבנתי שאני הולך להפגנה, אבל אין לי מושג על מה אני מדבר. אני שופט ממרחק. אז הגעתי לישראל והלכתי לגדה המערבית ולעזה ופגשתי כל מיני אנשים. המשכתי משם לסוריה ולירדן, הבאתי את הילדים אתי והם ראו דברים יוצאי דופן.

"בביקור הזה, הבנתי בפעם הראשונה שאני יהודי ברמות שלא הבנתי קודם לכן. הטבע של הנאמנות שלי ליהדות הוא אתי - הרי אם אתה פוגע במישהו על פי היהדות אלוהים לא יכול לסלוח לך. הוא יכול לסלוח לחטאים שלך כלפיו, אבל לא לחטאים שלך כלפי אדם אחר. ביום כיפור אתה יכול להתקשר לאותו אדם, להגיד לו שאתה אוהב אותו ולהתנצל ואז יש אמת ופיוס ואפשר להתקדם. היש אדם דגול שלא מכיר בטעויות שלו ולוקח עליהן אחריות? אני אומר שלא. כך גם לגבי אומה גדולה".

בעוד שיארו מבקר בארץ תכופות, האב הרוחני של תנועת הפולק, פיט סיגר, הצטרף לא מזמן לחרם התרבותי על ישראל. "אני אוהב את פיט, אבל אני חושב שעד שאתה לא מגיע לכאן, אתה שופט באופן פשטני", הוא אומר. "מוסיקאים צריכים להיות מאוד זהירים ולוודא שהם יודעים מה הם עושים לפני שהם תופסים עמדה. פיט הוא אדם בעל מצפון מוסרי מאוד מפותח, אבל אני לא מסכים אתו בעניין הזה. במקום לומר 'אני לא אבוא לישראל' אני מעדיף לומר 'לבי נשבר על הישראלים והפלסטינים' ולחפש דרך להיות כוח חיובי ליצירת עולם הומני יותר".

בתשובה לשאלה כיצד השקפה זו מתיישבת בכפיפה אחת עם קביעתו שהחרם התרבותי על דרום אפריקה בעידן האפרטהייד היה מוצדק, הוא אומר: "אני לא עקבי, זה נכון. אבל אתה תופס את העמדה שלך ורק אחר כך אתה מבין שאתה סותר את עצמך".

למרות התנערותו מדבריו של סיגר, יארו מתייצב לצדו נוכח הקריאות שנהפכו פופולריות לאחרונה, ולפיהן כל מי שקורא להחרים את ישראל הוא אנטישמי. "לתמוך בישראל כרגע בארצות הברית, משמעות הדבר לגבות כל החלטה ופעולה של ישראל. זה מגוחך", הוא טוען. "אני אוהב את פיט, הוא המודל שלי לחיקוי, הוא עשה המון טוב לאנושות דרך המוסיקה שלו, ולפסול אותו כי הוא עשה את הבחירה הזאת זה מאוד פשטני. אני חושב שזה מעליב".

גם דעתו בנוגע לביקורת על האילמות הפוליטית של המוסיקאים הישראלים, גולשת מעבר ליחסי הפוליטיקה-תרבות השגרתיים. "רוב האמנים לא נולדו עם הדחף להגיד 'המוסיקה שלי היא יותר ממוסיקה של אמריקן איידול', שזו מחלה בעיני. לא מעצם הקיום של זה, כי יש לזה מקום, אלא מפני שזה כל כך עיקש ומסיט לשוליים את כל שאר סוגי המוסיקה, שיש בהם תוכן שיכול להועיל לחברה. מוסיקה היא עסק גדול עכשיו. אני לא חושב שמוסיקאים נמנעים מעיסוק בתכנים האלה משום שהם מפחדים לאבד קהל, אלא מפני שזה לא בלבם. מצד שני, יש את אלה שזה כן בלבם, אבל דחף ההישרדות, והשאיפה לכוח, פרסום ועושר, הם אלה שמנחים אותם. אם זה האתוס של הזמנים שלנו, וזו המציאות הדומיננטית, אז זה קשה להפריד אותה הזאת מעולם הבידור.

"למה אנשים מרותקים מפריס הילטון? כי תהילה בתצורתה הטהורה נחשבת כבעלת משמעות. רדיפת בצע, חמדנות והצלחה חומרית קיבלו משנה חשיבות בחברה, אז לצפות ממוסיקאים שיתנהלו אחרת? אם זה לא בלבם, זה חסר תועלת. השאלה שצריך לשאול היא איך יוצרים את התנאים לכך שיתעוררו בחברה מוסיקאים, חוואים, מהנדסים וכן הלאה, שיגידו 'התפקיד שלי הוא לתת בחזרה', ואת זה עושים באמצעות חינוך".

בתום הסיבוב שלנו בנחלת בנימין, שהרגיש כמו סיבוב עם סנטה קלאוס היהודי, יארו מציע שנלך לאכול משהו. הבורקס הטורקי בשוק הכרמל הסמוך נבחר כיעד, ואחרי כמה ביסים מלאי עונג מבורקס גבינה ותרד, יארו מתחקר אותי על סוגיית הנישואים האזרחיים בישראל ואחוז המתגייסים לצה"ל. בפרידתנו הוא מתעקש שאפתח את התיק, משחיל לתוכו את הטבעת שזה עתה נרכשה בנחלה ומציע: "עכשיו בואי נשיר משהו".



תצלום: טלי מאייר


פיטר יארו בישראל. לא מתחיל פגישה בלי שיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו