בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרנץ ליסט הוא וירטואוז במובן הטוב ביותר של המלה

ליסט, שהשנה מציינים מאתיים להולדתו, חולל בנגינתו דמוקרטיזציה של הפסנתר, וצלח את הביקורת שמתחו עמיתיו על היצירות שהלחין

תגובות

בעולם מציינים השנה את שנת ליסט, במלאות מאתיים להולדתו; ואחד ההיבטים הייחודיים למלחין הזה הוא הצל שרובץ תמיד על ערכה האמנותי של יצירתו. קשה למצוא עוד מלחין מהשורה הראשונה בתולדות המוסיקה האמנותית המערבית שיצירתו גורמת אי-נחת כזאת, שרבים כל כך מערערים על גדולתו, עוד בביקורות מזמנו.

רוברט שומאן כתב על ליסט בשיאו ב-1839 כי "הוא נסק לגבהים מעוררי השתאות כמבצע, אבל המלחין שבו השתרך מאחור... כנראה לא היה לו די זמן להשקיע בלימודי הלחנה ולא מצא מורה ראוי; ולימודיו פנו יותר לכיוון הווירטואוזי, כשהוא מעדיף את הצליל הזורם והחי על פני הכתיבה היבשה על נייר תווים".

מאז עורר הצד הראוותני של יצירותיו הראשונות לפסנתר רק אנטגוניזם, ובעקבות ההתמסרות שלו לחושניות האינסטרומנטלית והיכולת הטכנית הפנומנלית שלו נולדה והתעצבה דמות הווירטואוז המוסיקלי כ"נגן בעל אצבעות זריזות וראש ריק".

האמת היא שלמונח "וירטואוזיות לשמה" יצא שם רע לא בצדק. אין דבר מרגש יותר משליטה מוחלטת של נגן בכלי שלו, מיכולתו להפיח חיים במכשיר שנענה לו בשלמות ומפיק צלילים משגעים: הקפריצ'י הווירטואוזיים לכינור של פגניני, למשל, יכולתם לכשף את השומעים ולגרום להם עונג והשתאות בזכות התובענות הטכנית הבלתי אפשרית שלהם מעקרת את הוויכוח אם טמון בהם "ערך מוסיקלי" או שהם רק "וירטואוזיים לשמם". לא במקרה פנה פרנץ ליסט דווקא אליהם בתחילת המהפכה הפסנתרנית שהנהיג בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, שנים חלוציות שבהן הפך להיות אבי הפסנתר המודרני.

ליסט הציג לעולם דרכים חדשות לנגינה בפסנתר. בזמנו גם עשה הכלי עצמו קפיצה טכנולוגית גדולה ונעשה בעל עוצמה גדולה יותר, גמיש יותר בהיענות הקלידים ובעל מנעד דינמי רחב יותר שאיפשר הפקת גוונים עשירים.

קשה לדעת מה קדם למה ביחסי הגומלין בין הטכנולוגיה, המלחין והתמורות החברתיות והתרבותיות שהשפיעו על מוסד הקונצרט הקלאסי - למשל בהגדלת אולמות הקונצרטים ובהכללת יצירות מהעבר; אבל מקומו של ליסט בתהליך הזה היה קריטי.

בששת האטיודים על פי פגניני הוא חקר את הטכניקה הפסנתרנית בהשוואה לכינור: טרמולו, קפיצות באוקטבות, ריצה בסולמות, חזרה מהירה על צליל אחד - אפקטים כינוריים כאלה מצאו עצמם ביצירותיו מהדהדים על הפסנתר, וכמוהם דילוגים באקורדים שבורים, שיכול ידיים והד.

על היצירות החדשניות שבאו בעקבותיהן, "12 אטיודים טרנסצנדנטליים", כתב שומאן: אולי עשרה פסנתרנים בכל העולם מסוגלים לנגן אותם". שומאן הוסיף והצביע על הנוכחות המהפנטת של ליסט, שהיתה חלק מהיצירה שלו: "כל העיניים רותקו לפתח שדרכו היה ליסט אמור להיכנס לבימה", הוא כתב בביקורת על רסיטל של ליסט בדרזדן ב-1840. ואחרי שסיפר על עלילותיו, על השמועות שפשטו בכל אירופה על אודות נגינתו המופלאה, המשיך: "רעם של מחיאות כפיים הקביל אותו. שמעתי כבר את ליסט, אבל בבית פרטי - ואין הדבר דומה כלל להאזנה לו בנגינה מול קהל... השטן החל למתוח את שריריו... תחילה הוא רק בדק את קהל המאזינים, אבל אז, בכשפיו, הוא לכד כל אחד ואחד מהם ברשת, שולט בהם כרצונו... קשה להאמין שאמן כלשהו חוץ מפגניני יכול לשאת כך קהל, לגבהים כאלה... נשטפנו באשד של צלילים ותחושות, חווים בתוך שניות עדינות, תעוזה, וטירוף... אילו ניגן ליסט מאחורי פרגוד חלק משמעותי מהשירה הזאת היה הולך לאיבוד".

דמוקרטיזציה של הפסנתר - זה מה שחולל ליסט בהוציאו את הנגינה בכלי מהסלון הביתי אל אולם הקונצרטים. רק הוא יכול היה לעשות זאת - בידיו הענקיות שתפסו בקלות מנעד של אוקטבה וחצי, אצבעותיו הארוכות והגמישות המיוחדת של הקמיצה בשתי הידיים; וגם שערו הארוך, השחור, והכריזמה שקרנה ממנו: "הדמיון שלו לנפוליאון הוא מפליא", העידו עליו, "עם ההחלטיות בזוויות הפה והעיניים, חיוורון פניו, גופו הרזה והפרופיל המרהיב שלו". רק הוא יכול היה לשבת לבדו מול קהל ולרתק 3,000 בני אדם כפי שעשה בקונצרט בלה-סקאלה במילאנו ב-1837.

ממעמדו ככלי של מוסיקה קאמרית נהפך הפסנתר לתזמורת בפני עצמו; והעיבודים הרבים שכתב ליסט ליצירות תזמורתיות, יחד עם הפרפראזות שלו על קטעים אופראיים מפורסמים, היו משמעותיים בהפצת המוסיקה האמנותית בזמנו.

ההשפעה של ליסט אחרי תקופת הפסנתר שלו, כבר עמוק במחצית השנייה של המאה ה-19, היתה מפליגה - בהנחלת יצירות של מלחיני העבר, כמורה ומנצח וכדמות מפתח בתנועת "האסכולה הגרמנית החדשה", שברוח תפישת הקידמה פיתחה מחשבה מסוג חדש על אודות הסגנון המוסיקלי ומבנהו.



פרנץ ליסט. גוונים עשירים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו