בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות אמא, אבל אחרת

יש הרבה דרכים להיות אשה ואמא אבל רק מעט נשים כמו ארנה קזין, מחברת ספר חדש על חווייתה כהורה, שאינן בוחרות בדרך שהותוותה להן מראש

תגובות

אחת הסיבות העיקריות לעניין ולעיסוק שלי בענייני נשים, מגדר ופמיניזם היא בתי. לידת בת מניעה כל אשה, כך נדמה לי, לבחון את העולם שאליו הביאה את ילדתה, לסקור גם את האופן שבו היא עצמה גדלה בעולם הזה. ולפעמים, מתעורר גם רצון לשנות דברים בעולם הזה.

לאחרונה מלאו לבתי, נעמה, 12 שנים, בסוף השבוע שחלף היתה גם בת-מצווש (תודה, תודה, באמת לא הייתם צריכים), ולרגל האירוע אני מקדישה את הטור הזה לה, אהבתי הגדולה והאדם היקר לי מכל.

הורה שאינו אם

ועדיין בענייני אמהות ובנות: ארנה קזין, חוץ מהיותה אחת הכותבים המקוריים והמרתקים שפועלים כיום בארץ בעיני, היא אשה מעוררת תקוה. למה תקוה? כי היא מגלמת אפשרות, כלל לא מובנה מאליה, לחרוג מתבניות נקבעו מראש. בין השאר, תבניות מגדריות.

קזין, סופרת ומסאית (שכתבה בעבר ב"הארץ"), הוציאה עתה ספר חדש, "אפס עד 12" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שכותרת המשנה שלו היא "יומן השנה הראשונה". היא מתארת בו את שנת הורות הראשונה שלה: השנה הראשונה לחיי בתה, שילדה בת זוגה.

במבוא לספר היא שואלת שאלה, שהכי הגיוני לשאול, ובכל זאת, רובנו איננו שואלים: למה להביא ילדים לעולם? "רוב שנותי ידעתי תשובה אחת: אין טעם ואין הצדקה", היא כותבת, "למה להעביר את הסבל לדורות הבאים?".

קזין היתה עשויה איפוא להימנות עם מתי המעט שמעזים להפר את הצו הישראלי הגורף כל כך, ואינם מביאים ילדים לעולם בחברה המשפחתית והוולדנית שאנו חיים בה. אבל הנה, "... אני בת 42, בת זוג של מיכל, אהובתי, והורה לילדתנו בת השנה וקצת, שלא היתה באה לעולם אלמלא איפשרתי את בואה, ואני תוהה מה השתנה בתפישת חיי הקודרת".

תוך כדי תיאור פרטני, יום-יומי, של תלאות הגידול - הבכי, הפצעונים, קשיי ההנקה של בת הזוג ("האם אני מצטערת שאני לא יכולה להניק את נעמי? האם אני מקנאה באינטימיות האירוטית ששמורה למיכל ולבתה?") - היא משרטטת תמונה ייחודית, מעוררת מחשבות רבות.

קזין היא הורה שאינו אם, כך היא מגדירה את עצמה. גם בעולם שכבר מכיר משפחות מסוגים שונים - חד הוריות, חד מיניות ועוד - העמדה שלה ייחודית. לא מעט כבר נאמר על כך שגם זוגות הומואים וזוגות לסביות, כמו הרוב המכריע של הישראלים האחרים, מתברגנים להם בשנים האחרונות בתבנית המוכרת של זוג הורים עם ילדים; מבנה שהוא כרטיס כניסה לחברה הישראלית. אז הנה גם קזין חיה עם בת זוג ויש להן ילדה, אבל היא לא מחליקה לתוך תבנית שמישהם עיצבו בשבילה, אלא כהרגלה, ובניגוד להרגל של רובנו, חושבת על עיצוב תבנית משלה. לפחות מנסה.

בתיאור המלאכה הסיזיפית של הטיפול בתינוקת - וגידול ילד הוא בעיני המשימה הקשה מכולן; לא פלא שבעלי הפריבילגיות בחברה מעדיפים לצאת לעבודה מחוץ לבית ולהשאיר את עבודת הפרך הזאת לאחרות - קזין שוזרת ציטוטים והתייחסויות להוגות והוגים, משוררות ומשוררים וגם לידיעות חדשותיות שעינה נחה עליהן בשעה שהיא מרגיעה את נעמי התינוקת. השילוב הזה יוצר פסיפס מרתק, לחלוטין לא שגרתי.

איכשהו, אנחנו רגילים לקרוא את הדברים האלה בנפרד בדרך כלל: יש, בעיקר בזמן האחרון, לא מעט כותבות וכותבים שחולקים את חוויותיהם כהורים טריים, חלקם בכישרון. אבל בדרך כלל הדברים אינם חורגים מתיאורי אותה מלאכה מתסכלת, בצירוף הכרחי של תהיות "האם אני אמא/אבא מספיק טובה" וכדומה. שירה או פילוסופיה או הגות אחרת אנחנו לרוב קוראים בנפרד, אם בכלל. כאילו החיים וההגות הם נפרדים ואין לערבב ביניהם. קזין מערבבת גם מערבבת, ובכישרון רב. וזה לא רק מעניין, אלא גם קורא תיגר על מה שאנחנו רגילים בו. הטשטוש הזה בין התחומים, שמי אמרה שבכלל צריכים להיות נפרדים, הוא אחת הסגולות הבולטות של הספר.

ובצד ההגות ותלאות השלשולים, יש גם קטעים משעשעים: כך, למשל, קזין משתאה על שבמכון האולטרסאונד שאליו פונות היא ובת זוגה, כמו במקומות ממסדיים אחרים, מתייחסים אליהן בטבעיות רבה. "זה בעיקר משמח ורק טיפה מצחיק ומרפה ידיים", היא כותבת: "אין כבר את מי להפתיע? איש אינו מזדעזע? אנחנו כמו כולם?"

גיבורים על שרה

ראיתם את הראיון עם שרה נתניהו? בטח ראיתם, מי לא ראה. איזה קטעים, מי לא הסתלבט על זה בימים האחרונים. איך היא נראית וכמה היא שוקלת ומה היא לובשת והמבט בעיניים ותנועות הידיים וברשת כבר רצים רמיקס לוהט של הראיון ושלל פארודיות.

אשת ראש הממשלה, כמוסד, היא עניין חדש יחסית בישראל, שיובא מארצות הברית סביב כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה לפני כ-15 שנה. מדובר בעצם במעמד גמיש מאוד: כשהצגת אשתו של מועמד משרתת אותו, או כשהוא חושב שהיא משרתת אותו, הוא משתמש בכך, וכשלא - לא. נתניהו אימץ בזמנו סממנים אמריקאיים, לרבות הצגת משפחתו לציבור.

במחקר שעשתה ד"ר שרון הלוי לפני כמה שנים היא הציבה את שרה נתניהו מול נאוה ברק, אשתו לשעבר של אהוד ברק שהתמודד נגד נתניהו בבחירות 1999 וניצח. הלוי קבעה כי במערכת הבחירות ההיא היתה הצגה של "האשה הרעה" - המתערבת, המתנהגת לא כראוי, מול "האשה הטובה" - מורה התומכת בבעלה. כך, בהתאם לחלוקה הסטריאוטיפית והדיכוטומית של נשים הנהוגה, בצורות שונות, מאז ומעולם. באופן אירוני, דווקא הזוג ברק נפרד מאז.

בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר והגרוע של ישראל. אם יש למישהו טענות נגדו - ויש אינספור סיבות לטענות כבדות משקל נגדו - שיפנה אותן ליעדן. שיארגן הפגנות מחאה. שיפעל לבחירות חדשות. הכל. ויפה שעה אחת קודם. אבל כמובן, הרבה יותר קל וצבעוני לחפש את האשה, אם כל חטאת.

ההיטפלות לשרה נתניהו בגלל מנהגים כאלה או אחרים של בני הזוג מזכירה את האשמתן של נילי פריאל-ברק ואביבה וינשטיין בהעסקת עובדים זרים. העובדים הזרים האלה מן הסתם ניקו רק את החלקים בבית שנשיהם של אהוד ברק ויהודה וינשטיין הילכו בהם ולא את אלה שבהם דרכו שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה. הכביסה שכובסה או לא במלון זה או אחר היתה מן הסתם רק של שרה נתניהו ולא של בנימין. כל הסיפורים האלה מציגים יחד שילוב מקסים במיוחד של מיזוגניה, הנצחה של חלוקת תפקידים הכי סטריאוטיפית וסתם רשעות סרת טעם.

שרה נתניהו לא נבחרה לשום משרה פוליטית, ואם היא או יועציה או יועציו של בן-זוגה היו חושבים קצת יותר ורוצים בטובתה, הראיון לסיון רהב מאיר בערוץ 2 לא היה מתקיים. לא היא צריכה לענות להאשמות, שכלל לא היו צריכות להיות מופנות אליה אלא לבן-זוגה.

הדברים האלה נכתבים תוך חיוך קטן של אירוניה עצמית: הנה אני מוצאת את עצמי מגוננת על אשה שדעותי רחוקות מדעותיה כמרחק כדור הארץ ממאדים (כולל סיבוב סביב כמה גלקסיות בדרך). גם אין לי שום כוונות להזמין אותה מתישהו לקפה. אבל כל זה כמובן לא קשור. ובכלל, הלוואי שנוכל להפסיק להתייחס לנשים כאל נשים-של. גם כשמדובר באשה שבן-זוגה משמש בתפקיד רם מעלה, הדברים יכולים להיראות אחרת, כפי שמוכיחה עכשיו למשל מישל אובמה וכפי שהוכיחה בזמנה הילרי קלינטון. גם ביל, אגב, מתפקד עכשיו לא רע בעמדה דומה.



שרה נתניהו מתראיינת לערוץ 2. חפש את האשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו