בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבקר הקולנוע מישל סימן: פרנסואה טריפו היה יותר מבקר קולנוע מאשר במאי

סימן, ממבקרי הקולנוע הבולטים בצרפת ובעולם ועמית-יריב של טריפו מכתב העת המתחרה, מבקר בארץ כאורח פסטיבל הקולנוע הצרפתי. סימן מתייחס סימן בין השאר לאפשרות שמקצועו עומד להיכחד באדיבות האינטרנט

תגובות

האם מבקר הקולנוע משתייך לזן נכחד? זו השאלה הפותחת את השיחה עם מבקר הקולנוע הצרפתי מישל סימן, המתארח בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-8 שנפתח בשבת בסינמטקים ברחבי הארץ. במסגרתו יוקרן הערב בירושלים סרט תיעודי ושמו "מישל סימן, התשוקה לקולנוע", שביימה סימון לנה.

שאלתי זו נובעת מכך שבעיתונים רבים ברחבי העולם המקום המוקדש לביקורת קולנוע הולך ופוחת ומספר רב של מבקרי קולנוע חשובים, בארצות הברית ובמקומות אחרים, פוטרו מתפקידיהם באחרונה.

"כן", עונה סימן, "אפילו בצרפת, שהיא עדיין מעוז הסינפיליה, האהבה לקולנוע, זה קורה, וזו אחת הסיבות שהסכמתי לעשות את הסרט. נעתרתי לכך לא כדי להאדיר את שמי - ואני לא מנסה להצטנע כאן, אני מודע להישגים שלי - אלא כדי שהסרט ישמש כתב הגנה למקצוע ששנינו עוסקים בו.

"כן, מה שקורה כעת בתחום ביקורת הקולנוע המקצועית מעציב אותי, כי אני עדיין מאמין שמבקרי קולנוע ממלאים תפקיד חשוב ואחראי. אינני מזדהה עם עמיתים שלי האומרים שזה לא משמעותי, כי ממילא אין לנו השפעה. אני מאמין שיש לנו השפעה. אם לא הייתי מאמין בזה לא הייתי עוסק במקצוע הזה כמעט 50 שנים".

בניגוד למצב העניינים הזה, באינטרנט מתנהל שיח קולנועי ערני ורב משתתפים. מה דעתך על התופעה הזאת?

"לפני שהיה האינטרנט, אנשים היו יוצאים מסרט ובמשך 45 דקות מתווכחים על אודותיו על המדרכה שבחזית בית הקולנוע. זה היה אינטרנט על המדרכה. אני שמח שהאינטרנט קיים ושהרבה אנשים מגיבים בו לסרטים שהם רואים; הבעיה היא שאלה תגובות ללא הקשר. אני מאמין שההקשר הוא ההיבט החשוב ביותר בעבודתו של מבקר קולנוע; שאתה קורא אותו כי אתה מכיר את ראיית עולמו, מזדהה אתה ואוהב אותה, או, להיפך, שונא אותה ואז אתה הולך לראות דווקא אותם סרטים שהוא קוטל.

"אני כמעט שאינני גולש באינטרנט; אין לי זמן לזה. הייתי נכנס לאינטרנט רק אילו מישהו היה בא ואומר לי, תשמע, באחד האתרים כותב מישהו שהוא אנדרה באזן החדש (סימן מתייחס כאן לתיאורטיקן ומבקר הקולנוע הצרפתי שמת ב-1958 והוא לדעת רבים גדול מבקרי הקולנוע הצרפתים בכל הזמנים. א"ק); אבל אף אחד בינתיים לא אמר לי דבר כזה".

חמש התכונות

סימן, יליד 1938, הוא אחד ממבקרי הקולנוע הנודעים והמוערכים ביותר של צרפת, ששמו מוכר גם מעבר לגבולות מולדתו. הוא החל לראות סרטים בגיל צעיר מאוד; מגיל צעיר גם החל לרשום בפנקס את שמו של כל סרט שראה ועם הזמן גם לכתוב לעצמו ביקורות קצרות עליהם.

בהיותו סטודנט התחיל לפרסם ביקורות על קולנוע בכתבי עת קטנים, כאלה שהתפוצה שלהם לא עלתה על כמה מאות קוראים. אך ב-1963 שלח ל"פוזיטיף", אחד מכתבי העת לקולנוע הנחשבים והמשפיעים ביותר בצרפת, ביקורת על "המשפט", גרסתו של אורסון ולס לספרו של פרנץ קפקא, והביקורת פורסמה. מאז הוא כותב ב"פוזיטיף", וזה שנים רבות עורך את כתב העת, שחשיבותו והשפעתו במציאות הקולנועית בצרפת לא דעכו.

בנוסף לעבודתו זו פירסם סימן שורה של ספרים, שעסקו בין השאר ביצירתם של כמה מהבמאים האהובים עליו, בהם איליה קאזאן, פריץ לאנג, ג'וזף לוסי, ג'ון בורמן, פרנצ'סקו רוזי ותאו אנגלופולוס. ספרו הנודע ביותר, שזכה להצלחה הבינלאומית הגדולה ביותר, עוסק ביצירתו של סטנלי קובריק.

מה לדעתך הופך מבקר קולנוע למבקר קולנוע טוב?

"ראשית, מבקר צריך לדעת לכתוב. אני מאמין שמבקר טוב חייב למצוא לעצמו סגנון משלו כדי להעניק צורה לחוויה שהוא מנסה לשדר לקוראים שלו. שנית, מבקר חייב להכיר את התחום שבו הוא עוסק. אם מבקר אינו מכיר את תולדות הקולנוע, אינו מכיר את סרטיו הקודמים של הבמאי שעל סרטו הוא כותב, או את סרטיהם הקודמים של השחקנים המופיעים בסרט או של התסריטאים או הצלמים שהיו שותפים ליצירת הסרט - אין לו מה לעסוק בביקורת קולנוע. תפקידו של המבקר הוא לספק לקוראים שלו מידע, שיקנה להם הקשר היסטורי לסרט שעליו הוא כותב.

"שלישית, מבקר חייב לדעת לנתח סרט. אחת הבעיות כיום היא שרבים מהמבקרים אינם יודעים לנתח סרט מבחינה אסתטית; הם עוסקים רוב הזמן בניתוח הסיפור, וההרגשה היא שהם כותבים על ספר ולא על סרט. אתה קורא את הביקורות שלהם ואינך יודע מה הם הרגישו במשך הצפייה בסרט, מה הממד החזותי שלו עשה להם.

"רביעית, מבקר צריך להעריך סרט. פעם, בחוגים מסוימים, זה היה מאוד לא פופולרי להעריך יצירות אמנות; כולן היו שוות. אני כן מאמין שמבקר צריך ליצור היררכיה ולטעון שסרטים מסוימים הם טובים יותר מסרטים אחרים. מובן שעליו להיות מסוגל לנמק את קביעתו, לחשוף את אמות המידה שעל פיהן הוא שופט את ערכו של סרט. אני מאמין שלמבקר קולנוע טוב חייבת להיות היכולת לזהות כישרון חדש, חייבת להיות לו העין לזהות סגנון ייחודי, ולא להרבה מבקרים, גם אם השכלתם רחבה ויכולת הניתוח שלהם משוכללת, יש המיומנות הזאת. התכונה החמישית שמבקר קולנוע חייב שתהיה לו היא תשוקה וסקרנות, ואני מאמין שהשתיים חופפות זו לזו.

"רק למבקרי קולנוע מעטים יש חמש התכונות האלה. לאנדרה באזן היו, לפרנסואה טריפו היו. אני

מעריך את טריפו כמבקר קולנוע; בכלל, אני חושב שטריפו היה מבקר קולנוע טוב יותר מכפי שהיה במאי סרטים. בה-במידה אני חושב שז'אן לוק גודאר היה במאי טוב יותר מכפי שהיה מבקר קולנוע; לפחות גודאר של שנות ה-60. אני חושב, אגב, שגודאר, גם כשנהפך לבמאי, מעולם לא חדל להיות מבקר קולנוע, ושזו המגבלה העיקרית שלו כיוצר".

כשאני מביע פליאה על דעתו של סימן על טריפו כבמאי קולנוע הוא מסייג את אמירתו ומוסיף שטריפו אמנם ביים סרטים מצוינים, אך לדעתו גודאר, אריק רומר וגם קלוד שברול, כשהיה במיטבו, עשו סרטים טובים ממנו; אבל שלושתם, שכמו טריפו החלו כמבקרי קולנוע, היו מבקרים הרבה פחות טובים ממנו.

כתב העת "פוזיטיף" נוסד ב-1952, כמה חודשים לאחר היווסדו של כתב העת "קאייה די סינמה", שבו כתבו טריפו, גודאר, שברול, רומר, ז'אק ריווט ושאר המבקרים שמהם צמחה אחרי כן תופעת הגל החדש.

שני כתבי העת אמנם דגלו בהאדרת שמו של במאי הקולנוע כיוצרה הבלעדי של היצירה הקולנועית וביקשו לחתור נגד הקולנוע הצרפתי המאובן והמיושן לדעתם, שהופק אחרי מלחמת העולם השנייה. ושניהם עשו זאת, בין השאר, דרך האדרת שמו של הקולנוע ההוליוודי הפופולרי, שלא נחשב למכובד עד אז, על חשבון הקולנוע הצרפתי שהתייחס לעצמו ברצינות תהומית. ואף על פי כן, בין שני כתבי העת שוררת יריבות היסטורית, הנמשכת עד עצם הימים האלה.

מדוע, כשבחרת ליהפך למבקר קולנוע מקצועי, בחרת לכתוב ל"פוזיטיף" ולא ל"קאייה די סינמה"?

"היו לכך כמה סיבות. אהבתי לקרוא את 'קאייה' בה-במידה שאהבתי לקרוא את 'פוזיטיף', ואפילו הסכמתי עם רבות מהדעות שהובעו ב'קאייה', שהכותבים ב'פוזיטיף' התנגדו להן; למשל, הערצתם של אנשי ה'קאייה' את אלפרד היצ'קוק, שאנשי 'פוזיטיף' התנגדו לה. אני לא הייתי קיצוני בטעמי כמו רבים מאנשי 'פוזיטיף' שהעדיפו את ג'ון יוסטון על היצ'קוק; אני אהבתי גם את יוסטון וגם את היצ'קוק, גם את הבמאי היפאני קנז'י מיזוגושי, שאנשי ה'קאייה' העריצו, וגם את אקירה קורוסאווה, שאנשי 'פוזיטיף' העריצו; גם את הבמאי הדני קרל תאודור דראייר, ש'הקאייה' אהב, וגם את לואיס בונואל, שה'פוזיטיף' אהב.

"בחרתי ב'פוזיטיף' ולא ב'קאייה' לא משום שהעדפתי במאים מסוימים על אחרים. בחרתי ב'פוזיטיף' כי כתב העת הזה הונע על ידי מחשבה פוליטית שלא היתה קיימת אצל כותבי ה'קאייה'. אני השתייכתי לשמאל כל חיי, וכך גם כל הכותבים האחרים ב'פוזיטיף', שחלקם אפילו נשלחו להילחם באלג'יריה, מלחמה שהתנגדתי לה בכל מאודי.

"כמו כן, אבי היה יהודי, שהיגר לצרפת מהונגריה וכמעט נשלח למחנות, כך שהייתי חדור במודעות פוליטית והאמנתי בביקורת קולנוע שאינה מתעלמת מהעולם החיצון. אנשי ה'קאייה', לעומת זאת, היו קרובים לימין, במקרים מסוימים אפילו - כמו זה של רומר, של גודאר בראשית דרכו ושל שברול - לימין הקיצוני. זו היתה ריאקציה מצדם לדומיננטיות של המפלגה הקומוניסטית בחברה ובתרבות של צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה; ריאקציה שאפילו הזדהיתי עמה במידה מסוימת, אך לא יכולתי לקבל אותה בכללותה. בהמשך חלקם השתנו, נעו יותר למרכז, וגודאר, כמובן, אפילו נהפך למאואיסט, אבל הם נותרו חבורה של יוצרים גדושי פרדוקסים מבחינה אידיאולוגית.

"כשאני אומר שאני מאמין בביקורת קולנוע שאינה מתעלמת מהעולם החיצון, אני מתכוון גם לכך שאנשי ה'קאייה' התעניינו אך ורק בקולנוע והכירו אך ורק קולנוע. אנשי 'פוזיטיף', לעומת זאת, הכירו אמנות, הכירו ספרות; הכירו שירה, הכירו ג'ז. רבים מהם השתייכו לתנועה הסוריאליסטית. במלים אחרות, הם היו הרבה יותר פתוחים לעולם; לא רק לעולם הפוליטי, אלא גם לעולם החברתי, לעולם האמנותי. אנשי ה'קאייה' היו מרוכזים בראש וראשונה בעצמם. היה בהם משהו נרקיסיסטי שלא היה באנשי 'פוזיטיף', שאף אחד מהם לא רצה להיהפך לבמאי קולנוע; כל מה שהם רצו זה להביע את אהבתם לקולנוע ולהשפיע על האופן שבו התייחסו בצרפת לקולנוע. מהסיבה הזאת הרגשתי הרבה יותר שייך אליהם מבחינה אנושית".

האם אתה יכול לתאר כיצד נוצר הטעם הקולנועי שלך?

"אני חושב שהייתי בר מזל מהבחינה הזאת. כילד הלכתי למערבונים, הלכתי לסרטי הרפתקאות עם ארול פלין, למלודרמות, לקומדיות, ואני מאמין שעדיף להתחיל עם סרטים מהסוג הזה לפני שעוברים לסרטים מתוחכמים יותר.

"הייתי כבר מתבגר, באמצע שנות ה-50, כשראיתי לראשונה סרטים של קאזאן - אני זוכר את ההלם שחוויתי כשראיתי לראשונה את מרלון ברנדו ב'חופי הכרך' - של ז'אק טאטי, של מקס אופולס, של רובר ברסון, והתחלתי לראשונה להבחין בעובדה שלסרטים של במאים שונים יש סגנונות שונים. ואז התחלתי ללכת לסינמטק בפאריס וראיתי לראשונה סרטים אילמים של דראייר, של פ"ו מורנאו, של באסטר קיטון, והוקסמתי מהם. הסרטים האלה חיזקו אצלי את העניין בסגנון ובצד החזותי של הקולנוע.

"ואז, כשבגרתי, כשהייתי בן 20, הכרונולוגיה שלי חפפה את הכרונולוגיה של אמנות הקולנוע, שהגיעה לאחד מרגעי השיא שלה, לא רק דרך סרטי הגל החדש אלא גם דרך מה שהתרחש באיטליה, באנגליה, בברזיל ובמדינות נוספות באותן שנים, השנים של פליני ואנטוניוני ופזוליני וברגמן.

"מכל הסרטים שראיתי באותה תקופה, 'הירושימה אהובתי' של אלן רנה הכה אותי בהלם יותר מכל; הרגשתי שהוא מייצג מהפכה מוחלטת בכל מה שקשור לאופן שבו מייצגים בסרט את חייהן הפנימיים של דמויות. אני מתאר לעצמי שכשצפיתי לראשונה ב-1959 ב'הירושימה אהובתי' עברתי חוויה דומה לזו של מי שצפה לראשונה ב'האזרח קיין' של אורסון ולס ב-1941.

"ואז, אחרי שעברתי את כל השלבים האלה, עירבבתי שוב את הכל יחד, ויכולתי לגלות סגנון גם בסרטים שראיתי בילדותי, לפני שידעתי מה זה במאי קולנוע.

"היה לי המזל שכשהתחלתי לכתוב ב'פוזיטיף' היתה לי עדיין האפשרות לפגוש את ותיקי הבמאים של הוליווד, את ג'וזף ל' מאנקביץ', פריץ לאנג, ג'ון פורד, קינג וידור וראול וולש, פגשתי את כולם, וגם לכתוב על הדור החדש של הבמאים שצמח באותה תקופה, כמו מרקו בלוקיו האיטלקי, וים ונדרס הגרמני ואחרים. עשר שנים אחר כך, המפגש הזה בין העבר של הקולנוע להווה ולעתיד שלו כבר לא היה מתאפשר לי".

האם אתה מרגיש שאתה עובד כיום בתקופה קולנועית פחותה מבחינה ערכית?

"אילו חשבתי שהקולנוע אינו מעניין עוד, הייתי מפסיק לכתוב, כי זו עבודה קשה להוציא גיליון של כתב עת כל חודש. גם אם לא ניתן להשוות את מה שקורה היום למה שקרה בשנות ה-60 וה-70, ואין ספק שנעשים כיום פחות סרטים גדולים מפעם, עדיין מתרחשים בעולם הקולנוע מספיק דברים מעניינים כדי לספק את הסקרנות ואת הרעב שלנו לקולנוע".

מה לדעתך הופך סרט לגדול?

"הסרטים שהכי מספקים אותי, הסרטים שמבחינתי מחזיקים מעמד, הם אלה שמחברים בין הקשר שהם יוצרים בין העולם החיצון לבין חזון אמנותי, בין המציאות לבין התנסות סגנונית. את החיבור הזה אני מוצא בסרטיהם של קאזאן או קובריק או לוסי או רוזי או אנגלופולוס, וזה מה שעורר בי את הרצון לכתוב ספרים עליהם. אלה כולם במאים שמסוגלים להעניק צורה מוחשית לרעיון מופשט.

"אני אוהב סרטים בעלי נפח; סרטים שבהם האימג'ים גורמים לך לחשוב, ואני מאמין שגם הקהל אוהב את הסרטים האלה. אני מאמין שהקהל אוהב לחשוב".



מישל סימן בתל אביב, השבוע. ''קאייה דה סינמה'' היה ימני מדי


קובריק. צורה מוחשית לרעיון מופשט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו