בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לזרוק או לא לזרוק - אוכל שפג תוקפו כגורם מסכסך בין זוגות

במשך אלפי שנים בני אדם היו מסוגלים לקבוע בעצמם אם האוכל שלהם מקולקל או לא. רק בעשורים האחרונים ויתרנו על השליטה

תגובות

המלחמה נראית בערך כך: אשתי ואני מפשפשים במקרר לאחר ארוחת הערב, מחפשים מקום להניח בו את השאריות, כשפתאום היא נתקפת חמת זעם כלפי מזון שנותר שם זמן רב מדי. היא מתחילה בטיהור קדחתני, כמו דיקטטור סובייטי שמנקה את הפוליטבירו אחרי הפיכה. היא מרימה גביע של גבינה, צ'אטני או רוטב ויניגרט, מעיפה מבט חטוף על התאריך המוטבע על האריזה, ואם התאריך מתקרב בטווח של, נניח, ימים ספורים, היא משליכה אותו בהחלטיות לפח האשפה.

"חכי רגע", אני אומר. "זה עדיין טוב. הילדים יאכלו את זה. אני אוכל את זה". אם מדובר באחד המאכלים שלה (סלט חצילים) או של הילדים (מקלות גבינה), היא תזרוק את המוצר. אם זה אחד המאכלים שלי (סלט עוף, במיה מוחמצת), היא תעביר אותו להסגר בפינה גבוהה ובולטת כך שכשאפתח את המקרר למחרת, אמצא את המוצר הנזוף שלי בגטו פרטי משל עצמו, קורא אלי בשקט "היום אתה אוכל אותי לארוחת צהריים".

כיצד קרה שאנחנו, ואינספור זוגות אחרים, הגענו למצב הזה של נישואים שהולכים על חבל דק? במשך אלפי שנים בני אדם היו מסוגלים לקבוע בעצמם אם האוכל שלהם מקולקל או לא. רק בעשורים האחרונים ויתרנו על השליטה על המקררים והמזווים שלנו לטובת ביורוקרטים חסרי שם ורובוטים תאגידיים חסרי פנים שחוששים מפני תביעות או מהרצון למכור יותר מוצרים.

הגיע הרגע לשקם את מבחן הרחרוח ולהחזירו למקומו הראוי במשק הבית האמריקאי. הגיע הזמן להחזיר את הבעלות על הזבל. לא כל כך מהר, מתנגדת אשתי. האם לא צפיתי בתוכנית הבוקר בטלוויזיה או נתקלתי בנושא באינטרנט באחרונה? מחלות המועברות במזון שוטפות את הארץ. מפעלי אריזה צפופים יתר על המידה ויבוא בפיקוח חסר ממלאים את המטבחים שלנו בנבגים בלתי נראים ופתוגנים (מחוללי מחלה) רדומים ומאיימים להפוך את ילדינו למטופלים הראשונים של המגיפה העולמית הבאה. וחוץ מזה, היא מוסיפה, תפסיק להיות כל כך קמצן. נמאס לה לגרד את התחתית של צנצנת ריבת התות.

היא לא לבד. המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית דיווחו ב-2009 שבזבוז מזון באמריקה עלה ב-50% מאז 1974 והוא מסתכם כעת ב-1,400 קלוריות ליום לאדם. הערכות מסוימות מצביעות על כמות כוללת של מזון הנזרק בארה"ב בכל יום המגיעה ל-40% מכמות המזון הכוללת הנצרכת בארצות הברית. ייתכן שבשל המגמות הללו, התרבות הפופולרית גדושה בג'רמופובים כמו ברט ב"רחוב סומסום", מוניקה ב"חברים" ודונלד טראמפ.

ג'רי סיינפלד הציג לפני כמה שנים קטע שהאיר את הסוגיה של רכישת כמות גדולה מדי של חלב, ובעקבותיה המרוץ לגמוע קערות ענק של דגנים וגיוס חתולי השכונה כדי שיעזרו לרוקן את הקרטון לפני היום ה"יום המדויק והמוחלט" שבו פג תוקפו. "אי פעם שתית חלב יום אחרי היום האחרון?", הוא שואל. "הכפית רועדת כשהיא יוצאת מהקערה. היום האחרון עבר! אני מסתכן בגדול! אתה מריח את זה. איך זה אמור להריח?"

הוא לא היה צריך לדאוג. "כמעט שני שלישים מהאמריקאים משליכים ללא צורך רבע גלון של חלב בכל חודש", אומרת אתל טיירסקי, העורכת של ShelfLifeAdvice.com. "רוב האנשים חושבים שהתאריכים הללו פירושם שאחר כך המזון אינו בטיחותי עוד", אומרת טיירסקי, מורה לאנגלית בגמלאות ו"פנאטית לבטיחות במזון", כפי שהיא מעידה על עצמה, שמפקחת על התעשייה בעזרת צוות בלתי רשמי של פרופסורים. "זה לא נכון. זה מתייחס לאיכות. 'לאחר התאריך הזה, האיכות של המזון איננה במיטבה'". כמעט שום מוצר שנמצא במקררים שלנו אינו מסכן את בריאותנו, מוסיפה טיירסקי. "הפתוגנים שגורמים למראה, ריח או טעם רעים של המזון אינם אלה שגורמים למחלות", היא אומרת.

חלק ניכר מהבלבול בנושא נובע מסבך המושגים הקשורים לתאריכי התפוגה של המזון ("תאריך מכירה", "תאריך שימוש", "מומלץ לפני") והמקורות המפוקפקים שלהם. מלבד תמ"ל לתינוקות, הממשלה הפדרלית (משרד החקלאות, מינהל המזון והתרופות וכו') איננה משחקת תפקיד בהסדרת מונחים או תאריכים אלה. לפחות 20 מדינות בארצות הברית מסדירות תקנות מקומיות, אבל בעיקר בנוגע למוצרי חלב ובדרך כלל כדי לפקח על משך הזמן שבו המוצרים יכולים להימצא בחנויות, ולא הזמן שבו אפשר לשמור אותם במקרר. רוב התאריכים המופיעים על מוצרים יבשים, משומרים או ארוזים הוטבעו שם על ידי היצרנים, אשר קובעים בעצמם את תהליך קבלת ההחלטות שלהם בנושא מבלי לחשוף את הסטנדרטים שמנחים אותם. במלים אחרות, במי אתם רוצים לבטוח שיאמר לכם במשך כמה זמן האוכל עדיין טוב? בג'נרל מילס או בהתרשמות ישירה?

"יש לנו חמישה חושים שניתנו לנו והם הכלים הטובים ביותר כדי לדעת האם המזון התקלקל", אומרת ברידג'יט לנקסטר, מנחת התוכנית "America's Test Kitchen" ברשת פי-בי-אס. "כולנו פתחנו קרטון חלב שלושה ימים לפני התאריך האחרון והרחנו ריח רע. ולהיפך, כולנו פתחנו קרטון שלושה ימים אחרי התאריך האחרון והוא היה בסדר. אבא שלי נהג לומר שלחזאי יש סיכוי של 50% בלבד לחזות נכונה את מזג האוויר. אני מרגישה אותו דבר בנוגע לאוכל". לנקסטר אומרת שכדי למנוע מריבות עם בעלה, שף מקצועי המקפיד על תאריכי תפוגה, היא משתמשת בתיאוריית "נכנס ראשון, יוצא ראשון". כשכל השאר נכשל, היא מסתמכת על המוטו האישי שלה בבישול: מישהו יאכל את זה.

"מזון נועד לאכילה ולהנאה", היא אומרת. "אתה לא אמור להיות עבד לבישול שלך. אתה לא אמור להילחץ מהשאלה מה לבשל לארוחת ערב. קרוב לוודאי שבכל רגע נתון יש במקרר שלך דברים שאפשר להכין מהם ארוחה. ועדיף להשתמש בהם מאשר לזרוק אותם. זה שובר לי את הלב לזרוק אוכל". הייתי מוטרד מכך שהגילוי שלי לא בדיוק העלה גורם שמצדד בעמדתה של אשתי שלא מתוך שיקולים פוליטיים, אם לא אחרים. כל זאת עד שנתקלתי במקור בלתי צפוי לחלוטין: בית המשפט לערעורים של ארצות הברית.

מבחן הרחרוח

ב-2003 רכשה חברה מאילינוי 1.6 מיליון בקבוקי רוטב לסלט של Henri עם מדבקות "מומלץ לקנייה עד", שהתאריך שהוטבע עליהן חלף. החברה שינתה את התאריך על המדבקות לשנה מאוחר יותר ומכרה את הבקבוקים לרשתות מוזלות. ראשי החברה הורשעו בהונאה. אבל כשהעניין הגיע לערעור ב-2009, השופט ריצ'רד פוזנר, שכתב את דעת הרוב, תקף באופן אישי את התובע על כך שלא הוכיח שהמוצר היה מסוכן. רוטב לסלט הוא בעל "יציבות מדף", כתב השופט. "אין לו תאריך תפוגה".

זועם על כך שהממשלה לא בדקה אם המוצר סיכן את בריאותו של אדם כלשהו, השופט פוזנר כתב פסק דין חמור: "שום דבר לא מצביע על כך שמכירת רוטב לסלט אחרי התאריך ה'מומלץ לקנייה' מסכנת את בריאות הצרכנים. אין ראיות שקונה כלשהו שרכש אחד מ-1.6 מיליון הבקבוקים שנמכרו על ידי הנתבעת התלונן אי פעם על הטעם".

במבט ראשון נראה היה שהשופט פוזנר, הידוע בדעותיו הנוקבות, עומד לצדי, אבל החלטתי להתקשר אליו כדי לבדוק אם יש לו עצה כלשהי שתעזור לי לפתור את התיקו שבחיי הנישואים שלי. אחרי שבתחילה אמר שהוא אינו מעורב בהחלטות על רכישת המזון בביתו, סיפר שבעבר הוא נתקל בסיטואציה דומה עם אשתו זה 48 שנה, שרלין. כעורך דין צעיר, הוא ניהל תיק הגבלים עסקיים שהיתה מעורבת בו יצרנית המלבין קלורוקס. אז הוא הבין שכל המלבינים הביתיים מבוססים על נוסחה זהה.

כששאל את אשתו, "למה לקנות קלורוקס כשהמותגים של החנויות זולים יותר?". תשובתה היתה: החיסכון זניח, וקלורוקס הוא מותג, כך שעל החברה להשקיע יותר במוניטין שלה. "אלו היו טיעונים טובים", הוא אומר. "זה הגיוני בהחלט מצד אשתך לומר שהיא לא רוצה לעשות מחקר על המשמעות המדויקת של המונחים השונים הללו, כי הדבר הקל הוא פשוט לקבל את תאריכי התפוגה". האם מבחן הרחרוח שלי הוא מיותר? "בדיוק", הוא אומר. "ובנוסף, אתה תמיד נכנע בוויכוחים עם אשתך, נכון? האם לא זו הנוסחה לאושר בחיי הנישואים?".

כאן שוכנת אמת של מטבח מנוהל היטב: הבריאות במזון שלך הרבה פחות חשובה מהבריאות של הנישואים שלך.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו