בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דודו טסה מחבר בין עולמות

ישן וחדש, מזרחי ומערבי, מוסיקה עיראקית ורוקנרול - דודו טסה מוצא נקודות השקה בין העולמות האלה בלי לטשטש את הזהות של כל אחד מהם

תגובות

דודו טסה התארח לפני כשנתיים בהופעה של להקת "צלילי העוד". הוא שר בסך הכל שיר אחד שנמשך חמש דקות, אבל הזיכרון מחמש הדקות האלה נותר חריף ועז. עד אז חשבתי שטסה הוא זמר טוב שביותר מדי שירים נשמע, שלא בטובתו, כמו שילוב בין מוש בן ארי לשלמה ארצי. אבל כשהוא שר את "חסידה צחורה" בהופעה של "צלילי העוד" הוא לא נשמע כמו אף אחד - והוא נשמע נפלא.

היכולת הווקאלית המרשימה שלו בוודאי תרמה לכך, אבל זה לא היה העיקר. העיקר היה שילוב בין חיבור רגשי עמוק - טסה נראה ונשמע כמי ששופך את נשמתו לתוך השיר - לבין ענווה עמוקה לא פחות. התוצאה היתה ביצוע מרגש מאוד, שחדר לתוך הליבה של השיר הישן וחידש אותו מתוך קרבה בלתי אמצעית אל המקור.

אותה התרגשות בדיוק, אותה תחושה של עומק וקרבה אל מקור רב השראה ואותה התפעלות לנוכח ענווה שמגדילה את משקלה הסגולי של המוסיקה, מתעוררות בזמן ההאזנה לאלבום "דודו טסה והכוויתים". באלבום טסה מחדש שירים של סבו, דאוד אל כוויתי, ואחי סבו, סאלח אל כוויתי - הלוא הם האחים אל-כוויתי, שבעיראק נחשבו לגדולי המוסיקאים ובישראל הושתקה ודוכאה אמנותם. האלבום של טסה הספיק לקצור לא מעט שבחים מאז צאתו, ובאיחור קל צריך לומר שהשבחים האלה מוצדקים לחלוטין. זה אלבום חשוב ויפה מאין כמוהו.

אין מתאים יותר מ"רוחי תליפת", השיר השני באלבום, כדי להדגים את מעלותיו של הדיסק הזה. "רוחי תליפת" נפתח בהקדמת כינור יפהפייה של סאלח אל כוויתי, שאליה מצטרפת הגיטרה החשמלית של טסה, והמומנט הזעיר הזה הוא רגע האמת של הנכד המחדש. במוסיקה של האחים אל כוויתי, כמו בכל המוסיקה הערבית, לא היתה הרמוניה, והשילוב של כלי הרמוני כמו גיטרה היה חייב להיעשות בשיא העדינות והמוסיקליות.

העובדה שיש כאן גם הצמדה של ערוץ הקלטה ישן (סאלח אל כוויתי מת לפני 25 שנה; דאוד אל כווייתי - לפני 35 שנה, מעט לפני שטסה נולד) לערוצים חדשים רק הוסיפה והחמירה את הדרישות מטסה. והוא עמד בהן בהצטיינות יתרה: הגיטרה החשמלית עוטפת ומלטפת את הכינור ברגישות עילאית. עוד לפני שמספיקים להתפעל מהנס הקטן הזה טסה מתחיל לשיר, וכמו בביצוע ההוא ל"חסידה צחורה" השירה שלו נהדרת, רכה ומחוספסת כאחת, והיא מתפתלת היטב בתוך המסלול המורכב שמתווה הלחן המעולה של סאלח אל כוויתי.

לקול של טסה יש עוצמה של אדם צעיר, אבל יש בו גם איכויות וצבעים של זמר מבוגר ואפילו זקן, שמתאימים מאוד לפרויקט הזה, שבו טסה שר שירים שנכתבו במחצית ראשונה של המאה ה-20. "רוחי תליפת" מבטא את הנפח הרגשי והפיוטי של "דודו טסה והכוויתים", אבל לאלבום הזה יש גם מנוע קצבי מרשים מאוד. "דלינא" (שפותח את האלבום) ו"יא נבעת אל-ריחאן" (שממוקם מיד אחרי "רוחי תליפת") הם קטעים שדוהרים בתנופה נהדרת, ובקצב שלהם יש גם הקשה עתיקה (מחיאות כפיים) וגם ביט מודרני (תופים ותכנותים). ישן וחדש, מזרחי ומערבי, מוסיקה עיראקית ורוקנרול - "דודו טסה והכוויתים" מוצא את נקודות ההשקה בין העולמות האלה בלי לטשטש את הזהות של כל אחד מהם.

בתוך המכלול המצוין הזה יש כמה נפילות מתח קלות. הצליל של העיראקנרול מתחיל לחזור על עצמו לקראת אמצע האלבום, והדבר בולט במיוחד ב"לא תריב עני ותרוח" שמבצע ברי סחרוף. לא קשה לשמוע שההשפעה ארוכת השנים של סחרוף על טסה היא אחת מאבני הבסיס של האלבום הזה, ומכאן שנוכחותו של סחרוף באלבום מתבקשת. אבל השיר שהוא מבצע לא ממריא. טוב עשה טסה שאחרי השיר הזה הוא הוריד את הרגל מדוושת העוצמה החשמלית ושילב שירים יותר נינוחים.

ב"תעדיני" מככבת גיטרה אקוסטית שנשמעת כאילו נלקחה מ-"Automatic for the People" של "אר-אי-אם", וב"וין א גלב" יש כלי נשיפה לטיניים והקדמת גיטרה באווירת "הדייגים" של ארז הלוי. בשני המקרים התוצאה נהדרת, והשילוב בין ההשפעות המגוונות לבין השירים של סבא נשמע אורגני לחלוטין, לא מעט בזכות הלחנים המעולים והשירה המצוינת. רק בשיר "ואללה עגבני ג'מאלכ", כשהשיר העיראקי מתערסל על מקצב של רגאיי, נדמה שטסה ניסה לתפור שני אריגים שאין ביניהם קשר.

אבל ההסתייגות המינורית הזאת מתנדפת ברגע שיהודית רביץ פותחת את הפה ומתחילה לשיר את "ויין ראיח ויין". רק רגע, אני צריך לאסוף את הלסת שלי מהרצפה. או-קיי, אפשר להמשיך. אפשר לספר שיש בשיר הזה גיטרה שמושמעת לאחור ומקנה למוסיקה איכות חלומית; אפשר לציין שתפקידי המיתרים הנפלאים מזכירים את "Venus as a Boy" של ביורק; אפשר וצריך לומר שרביץ שרה מיליון דולר בשפה שהיא ככל הידוע אינה דוברת.

אבל שום דבר שייאמר לא יוכל להמחיש את יופיו המרהיב, המוחלט, של השיר הזה. לצד "רוחי תליפת" (ולצד כמה שירים מהאלבום החדש של אמל מורקוס), זאת פיסת המוסיקה הכי יפה שהתרבות הישראלית הפיקה בתקופה האחרונה. ומה זה אומר עלינו, שהשירים העכשוויים הכי יפים שלנו הם בערבית? אני לא יודע, אבל אני מרגיש שזאת עובדה שחשוב לציין.

דודו טסה ו"הכוויתים" - "דודו טסה והכוויתים". הוצאה עצמית



דודו טסה. מה זה אומר עלינו, שהשירים העכשוויים הכי יפים שלנו הם בערבית?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו