בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהבת מרדכי

היחסים הטעונים עם הוריו, האהבה הנכזבת לגבר צעיר והזיכרונות מיונה וולך. הפסיכולוג והמשורר מרדכי גלדמן, שמוציא כעת אסופה מקיפה, מסביר מה הדמיון בין השירה לפסיכולוגיה ולמה הוא אוהב לצפות בתוכנית של אלן דג'נרס

תגובות

כשהמשורר מרדכי גלדמן היה צעיר הוא קרא לראשונה שירים של וולך בכתב העת "עכשיו" "היו שם שירים של יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ושלה", הוא נזכר. "השירים שדיברו אלי וגם זיעזעו אותי היו השירים שלה. כתבתי מיד בתגובה שיר שהתוכן שלו היה שאת הלא מודע כדאי לשמור במרתף כי אם הוא בסלון יש בזה כדי לגרום נזקים. נפגשנו ואפילו היה לנו מין רומן קטן. היא הביאה אותי למוקד ומוקד התלהב מהשירים ופירסם שבעה מהם. אדם ברוך מיד הגיב על השירים, הוא כתב רשימה מאוד נלהבת וזאת היתה הכניסה שלי לעולם השירה. אחר כך קורצווייל ראה את השירים, התלהב ושאל אם יש לי הוצאה. אמרתי שאני מוציא בהוצאת עכשיו. הוא אמר 'אל תוציא את זה שם, אני אוציא לך את זה בשוקן', וכך היה".

הספר "זמן הים וזמן היבשה" ראה אור בהוצאת שוקן ב-1970. מאז ראו אור עשרה ספרי שירה ושישה ספרי עיון של גלדמן, שהוא גם אמן פלסטי ופסיכולוג קליני, זוכה בפרסי ברנר ועמיחי; חתן פרס ביאליק לשנת 2010 למפעל חיים בשירה. כעת ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק שני כרכי שירה מקיפים, "הלכתי שנים לצדך".

גלדמן מודה שברעיון של אסופה של מפעל חיים יש דבר מה מלחיץ. "במקביל גם נהייתי בן 65 והתחלתי לקבל מביטוח החיים קצבה של פנסיונר. ברגעים מסוימים מתעורר הרהור שזה מעין סיכום וסוף. זאת כמובן מחשבה מגונה. עוד יש מקום לכתוב הרבה שירים ולהתכונן לספרים הבאים. אבל הצטברו הרבה שירים ורציתי להראות אותם כרצף שחלו בו התפתחויות גדולות במשך השנים. ביחס לחלק מהשירים הייתי ביקורתי וחשבתי שזאת הזדמנות לא לכלול שירים שלא מוצאים חן בעיני כיום. לא ידעתי שאני עתיד לערוך חלק מהשירים ואפילו לכתוב חלק מהם מחדש על התשתית התוכנית והאווירתית המקורית".

הרעיון לערוך מחדש חלק מהשירים לא היה ברור מאליו. "לאה שניר, המביאה לדפוס, הציעה לי להסתכל טוב על השירים. היא אמרה לי שיכול להיות שארצה לערוך אותם. מיד אמרתי לה שלא, לא עורכים שירים שלי ואף פעם לא ערכו שירים שלי. רק פעם אחת בספר 'הו קירי יקירי' רפי וייכרט הציע להוריד חצי שורה בשיר בן שורה חצי. במחשבה לאחור אני מצטער על כך שהעורכים לא ערכו אותי ותוהה איך גרמתי לכך. היו אנשים נכבדים שטיפלו בספרים שלי, למשל מנחם פרי שהוא בעל כושר עריכה לא מבוטל".

לאט לאט הסכין לרעיון העריכה. "שמתי לב שחלק מהשירים נראים בעייתיים במקצת ואני יכול לשכלל אותם וכך עשיתי. ככל שעבר זמן נעשיתי יותר ויותר חמור כלפי השירים הישנים. השתחררתי בהדרגה מאהבה עצמית מעוורת והייתי מוכן לראות את עצמי בעין ביקורתית חפה מסנטימנטים".

כמו צונאמי

האסופה כוללת גם את "שירי תמיר", ספר שראה אור ב-2007 תחת הפסבדונים דניאל כסיף. בספר יש שירי אהבה, אהבה נכזבת אולי. בשיר "60" הוא כותב: "בעוד יומיים ימלאו לי שישים/ ואתה בן שלושים ושתים/ רק שלושים ושתיים/ האוכל לצפות כי תרצה בגופי/ כשאתה מעדיף בחורים כמותך/ ועלמים חטובים צעירים עוד יותר?".

מדוע הספר הופיע בשעתו בעילום שם?

"בגלל תמיר. הוא לא רצה שמישהו יקשור אותו לספר הזה בגלל אספקטים ביקורתיים שיש בספר על התנהגותו. כאשר הכנתי את האסופה החלטתי להכניס לתוכה את הספר הזה, אחרי ששיתפתי אותו במחשבותי. סיפרתי לו שזה עומד להיות שני כרכים עבים ואני לא חושב שיש בין החברים שלו מישהו שמתעניין בשירתי. טענתי שגם אם מישהו מהם יקרא באסופה ההסתברות שיקשור את השירים אליו שואפת לאפס. הוא הסכים והכל בא על מקומו בשלום".

הוא אומר שתמיר לא היה רק אהבה נכזבת אלא גם ציר של השראה. "ציר מיוחד במינו ועד היום אני תוהה על ההתרחשות הזאת שהיתה כמו צונאמי. זה קרה סביב יום ההולדת ה-60 שלי. יכול להיות שגם לגיל היה פה תפקיד".

אתה כותב על אמא שלך כעל אחת הסיבות שבגללן אתה כותב שירה.

"נכון. שני ההורים שלי הם ניצולי שואה ולהערכתי הדבר השפיע עליהם קשות ובכל זאת הם הצליחו לבנות את חייהם פה בצורה לא רעה. שניהם היו מפולין, והם היו דבר והיפוכו. אבי היה ספורטאי, מתאגרף בעל כושר גופני, והוא נמלט ליערות. אמא שלי היתה פסיבית, ישבה במרתף של גוי בעיירה. היא היתה ביתית והוא היה מתרוצץ ופעלתני ועמל. היו לה רעיונות מוצקים על העולם והמון פגיעות. הוא בכלל לא התאים לה. היא נישאה לו כי הבינה שצריך גם להיות חזק פיסית ולהיות מסוגל להילחם. החיבור ביניהם היה כמו בין החומר והרוח. אני חושב שהיא בחרה בו כי רצתה גבר חזק שישמור עליה ושירביץ לאלו שיבואו לירות בה. היחסים ביניהם היו קשים, הם חיו חיי מריבה".

אמו גידלה אותו כמישהו שצריך לעשות בעולם את כל מה שהיא לא עשתה. היא הועידה אותו להיות נסיך. "היא היתה המלכה ואני הנסיך. נאבקתי לא מעט כדי לצאת מעמדת הנסיך כבר בגיל ההתבגרות המאוחר. העדפתי להיות נער ערס כמו כולם. היא חשבה שאני מיועד לגדולות, ולא אגיד שלא דבק בי הרעיון הזה כסוג של אמונה בעצמי. זה תפקיד שהרבה אמהות פולניות עריצות ומתוסכלות נטו להעניק לבן שלהם. היתה בינינו עד גיל ההתבגרות קרבה ואהבה גדולה. אבל בשלב מסוים התחלתי להתמרד. עם זאת העניין שלה בתרבות ובספרות והכיוונים הרוחניים והאתיים שלה מצאו חן בעיני. אף שהיא לא עמדה בסטנדרטים שהציבה, וגם לא הבינה איך היא חוטאת לסטנדרטים האלה, הכיוונים האלה היו מבורכים בעיני ואני מודה לה עליהם עד היום".

אמו, הוא מספר, היתה נלהבת עד מאוד מהיותו משורר. "התקשורת הכי מיטיבה שהיתה בינינו היתה כשקראתי לה שירים. היתה לה יכולת מיוחדת במינה להבין אספקטים לא מודעים של כל דבר. היא היתה כמו קרן לייזר החודרת לגרעין הלא מודע של כל מיני דברים שהתרחשו. עד היום אני חוזר הביתה עם מחשבה שהיא השאירה לי הודעה מהעולם האחר על המשיבון, עם טענות למה לא באתי לבקר אותה".

היא סיכסכה, לדבריו, בינו לבין אביו. "בגלל האהבה היתרה שלה כלפי ובגלל הביקורת המתמדת שהיתה לה כלפיו ואני שימשתי את הביקורת הזאת. זאת שיטה פולנית, הפרד ומשול לשבחו ייאמר שהוא לא שנא אותי ואפילו היתה לו מידה לא מבוטלת של אהבה כלפי ואחד הדברים היותר יפים ביחסים בינינו היה שהוא היה מדי יום שישי במשך תקופה אחרוכה לוקח אותי לחנות הספרים מסדה שהיתה בדיזנגוף פינת שדרות קרן קיימת, מה שהיום שדרות בן גוריון, וקונה לי כל ספר שרציתי. היינו יוצאים עם חבילות גדולות של ספרים. וזה היה לתת לי בדיוק את הדבר שעליו אמי היתה מבקרת אותו. היא היתה חוזרת ומטיחה בו: 'אתה לא קורא, אתה בור'. הם המשיכו לריב עד יום מותם. האלימות שלה היתה תמיד מוצנעת והאלימות שלו תמיד גלויה. היה בו משהו קיומי אלים - מהר מאוד הוא היה מזהה מצבים שמאיימים כביכול על השרידה שלו ומתעורר לתגובה אלימה".

חוויה מיטיבה

הוא בחר ללמוד פסיכולוגיה כי חשב שהוא מסובך ו"גם כי חשבתי שזה מקצוע יותר מפרנס משירה. לא מצאתי את לימודי הפסיכולוגיה מעניינים אלא במעט מאוד, כי לומדים מעט מאוד הגות פסיכואנליטית שזה הדבר שמעניין אותי. אני מאוד אוהב לטפל באנשים. בדרך כלל כמעט כל שיחה טיפולית מביאה אתה חוויה שגם אני טופלתי עם המטופל. אנחנו חיים במציאות אנוכית מאוד שדוחפת לתגובות אנוכיות והיכולת להתכנס למקום שבו מראש אתה אמור להיות בעמדת חסד כלפי הזולת היא חוויה מיטיבה ותרפויטית למטפל".

איך היית מגדיר את השירה שלך?

"אפשר לומר שהיא שירה לימנלית. היא רוצה לקשור את כל התחומים, פונה לכל כיוון. צריך לחפש את השורשים שלה בדוד אבידן ויונה וולך, שאני לא כל כך מתפעל משירתם, אלא מהאתוס החתרני שלהם לכלול בשירה כל דבר, את הגבוה ביותר והנמוך ביותר. ריבוי הממדים הזה, האינטלקטואלי, הפסיכואנליטי, החושני, הארוטי והריליוגזי, אופייני לשירתי אף שיש לי נקודת מבט ריליגיוזית אימננטית".

הנושא העיקרי של שירתו, הוא אומר, היא הנפשיות. "אני ומשוררים אחרים משתדלים לדגמן סובייקט אותנטי ובן חורין יחסית, שלא עוצב בגסות על ידי לחצים חברתיים. המשורר משתדל להיות מקור ולא סימולקרה. גם כפסיכולוג אני תמיד מבקש לחבר את המטופלים שלי לעצמי האמיתי שלהם".

בשירים האחרונים המופיעים בספר יש הרבה בדידות ופחד מהזקנה. אתה כותב "מה תיתן הזיקנה/ מלבד מרור עם ייאוש וקמילה?"

"בגיל 65 זה רק טבעי. שייקספיר כשגמר את הקריירה שלו כמחזאי, סיכם אותה במודעות עצמית מדהימה ב'הסופה'. בין השאר הוא אומר מפיו של פרוספרו 'כעת כל מחשבה שלישית שלי תהיה על הקבר'".

הוא אוהב את תוכנית האירוח של אלן דג'נרס. "אפשר ללמוד אצלה על מצב הבידור הקל בארצות הברית ועל מצבה הרוחני של מעצמת העל השולטת בחיינו. גברים נהפכו לאובייקטים מיניים באותו סגנון שהפמיניסטיות מחו נגדו. כעת גם גברים מחופצנים. הכוכבים שריריים ומקועקעים. אנשים שהם אובייקטים מיניים הם בלב הזירה של התקשורת. הם מקנים מעמד מופרז לקסם גופני ולארוטיקה שאין בה עניין של ממש בנפשו של הזולת. חלקם גם מפתחים דימוי מקסים שהוא סחורה לכל דבר. ייאמר לשבחה של דג'נרס, שעם זה שהיא מארחת דמויות מחבורת הזאבים והזאבות הארוטיים, היא מדברת על להיטיב עם הזולת וגם מחלקת מתנות לנזקקים. היא משלבת לעולם הזוהר של הדימויים הסחירים מחשבות על גמילות חסדים וזה יפה בעיני גם אם היא משחדת כך את הקהל התמים".



גלדמן. הרהור על סיכום וסוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו