בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההצגה האחרונה של ג'וליאנו מר

מר היה יהודי בעיני חלק מהערבים וערבי בעיני חלק מהיהודים. בשולי השאננות הישראלית הוא הפיץ אור אחר, אמיץ ונוקב

תגובות

לפני כחודש וחצי עמד ג'וליאנו מר על בימת אולם "תיאטרון החופש" שלו, בשיפולי מחנה ג'נין, ופנה לקהל הילדים הנרגש והרועש שבא לתיאטרון לראשונה בחייו: "זאת הצגה מסוכנת, עם מסרים חתרניים, ולכן מי שידבר - נזרוק אותו מהאולם". באולם הושלך הס. בשעה ורבע הבאות חזיתי באחת מהצגות הילדים היפות, המסוגננות, המושקעות והפוליטיות ביותר שצפיתי מעודי. אף ילד לא הפריע, רק פעוט אחד פרץ בבכי נוכח תמונת המשרת התלוי על חבל. "תיאטרון החופש" הציג: "עליסה בארץ הפלאות", על פי לואיס קרול. בימוי: ג'וליאנו מר; דרמטורג: אודי אלוני. מעצבי התלבושות היו מפורטוגל ומגרמניה, מנהל ההצגה מבריטניה, מעצבי הבימה משוודיה, היחצ"נית וצוות השחקנים החובב והנפלא - ממחנה ג'נין.

ג'ול, כך קראו לו כולם, קרן מאושר בתום ההצגה. שעה קלה לפניה עוד ראיתיו סובב במכוניתו האדומה בסמטאות המחנה ומחלק עלונים לילדים, קורא להם לבוא להצגה. מכונית מצוידת ברמקול נסעה אף היא במחנה, משמיעה בקול גדול את שיר הנושא של ההצגה: I WANT TO BREAK FREE, אני רוצה להשתחרר, של להקת קווין. בכיכר תחריר התעצמו אז הפגנות החופש, וב"תיאטרון החופש" במחנה ג'נין ניסה מר להפיח רוח דומה, בדרכו המיוחדת. "הצגה מסוכנת עם מסרים חתרניים", אמר מר - ולא ידע עד כמה היא מסוכנת, גם לו. אתמול שילם עליה בחייו. עליסה בארץ הפלאות הייתה לעליסה בארץ הרציחות, ההצגה האחרונה של ג'ול.

מר חזר שלשום מביקור בבלגרד. אתמול בצהריים עוד שיגר מסרון לחברו, המרצה לתיאטרון ד"ר אבי עוז, מנסה לברר אם יוכל להעביר אתמול את השיעור השבועי שלו ב"אקדמיה לאמנויות המופע" בתל אביב, במקום השיעור ביום ראשון, שבוטל. משנוכח לדעת שהשיעור לא יצא אל הפועל, כתב לעוז: "נתראה בראשון הבא", ונסע לביתו בג'נין, שם חיכתה לו בת זוגו הפינית, ג'ני, שנמצאת בהריון מתקדם עם תאומים בבטנה, ובנם התינוק. אחר כך נסע לתיאטרון עם בנו והמטפלת שלו, אחרי שעה קלה יצא ממנו ואחרי נסיעה של כמה עשרות מטרים נעצר למקרא שמו. רעול הפנים ירה בו חמישה כדורים מטווח קצר אל מכוניתו, פוצע גם את המטפלת.

צריך לראות את אולם התיאטרון המעוצב, הצנוע והמרהיב שבנה מר, יחד עם שותפו ורעו, מיודענו זכארייה זביידי, את ספסלי העץ הפשוטים והקירות השחורים, את הילדים שעמדו וטיאטאו שם את רחבת התיאטרון לפני כל הצגה - ואת רוח החופש שנשבה בו בכל הצגה, הרוח שספגה אתמול את כדורי המרצח. במחנה ג'נין היו משוכנעים אמש שהיורה, כנראה תושב המחנה, יילכד במהירות. לא כולם אהבו במחנה את הרוח הזאת.

"עליסה בארץ הפלאות" הייתה אולי ההצגה שהביאה למותו של מר. מוזיקה של קווין, תלבושות מערביות ומסרים חתרניים נגד חתונות שידוך כפויות ועריצויות אחרות, הרגיזו חלק לא קטן מתושבי המחנה.

את מר ראיתי לראשונה במקום ובזמן אחר. בשלהי שנות ה-80 הוא עמד במשך כמה יממות רצופות בחצר ה"פסטיבל לתיאטרון אחר" בעכו, גופו עירום ומשוח בשמן, בהצגת יחיד שלא היה לה סוף. שנים אחר כך צפיתי ב"ילדים של ארנה", סרט המופת שביים על אמו הגוססת, ארנה מר, מייסדת התיאטרון בג'נין ובתו של הרופא מדביר המלריה מראש פינה, אולי הסרט הכי מרגש שנוצר אי פעם על הכיבוש הישראלי. מי שרוצה באמת להבין מה גרם לאינתיפאדה השנייה מוזמן לצפות בפניו ההלומות של הילד עלא סבאח, שנראה בסרט יושב על הריסות ביתו שנחרב בידי צה"ל. שנים אחר כך היה הילד למפקד "גדודי חללי אל-אקצה" במחנה, עד שנהרג בידי צה"ל. זה אולי כל הסיפור, בקליפת אגוז, בסרט האישי המצמרר הזה, מעשה ידיו המופלאות של מר.

מאז נפגשנו עוד פעמים רבות, בג'נין ובתל אביב. הגבר גבה הקומה ויפה התואר, נוטף הכריזמה, יהודי וערבי על פי הוריו, אולי יהודי בעיני חלק מהערבים וערבי בעיני חלק מהיהודים, החליט להקדיש את חייו לג'נין ועבר לגור ולפעול בה, כישראלי וכאדם. אחד משחקני התיאטרון המוכשרים שקמו כאן, היה לאמיץ הלב ולמעורב שבהם. בזמן שחבריו שיחקו בטלנובלות, מר פעל בתיאטרון של החיים, בחיים של המחנה המוכה והכבוש הזה. בתיאטרון הערבי "אל-מידאן" בחיפה הוא ביים באחרונה את "העלמה והמוות" של אריאל דורפמן, יליד ארגנטינה שחי בצ'ילה, עוד הצגה על שלטון עריצות. ברמאללה עזר לביים את "הכיסאות" של יוג'ין יונסקו ובג'נין עמל עכשיו, יחד עם חברו אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני, שעבר לגור גם הוא במחנה, על העלאת "אנטיגונה במחנה ג'נין", כהצגה ואחר כך כסרט.

בשולי השאננות הישראלית, בחשכת שתיקת הכבשים של מרבית אמניה ושחקניה, הפיץ מר אור אחר, אור נגוהות, אמיץ ונוקב. שבעה כדורים הנחיתו אתמול את הקץ: "ג'ול נרצח", בישר לי אחר הצהריים בקול שבור בן המחנה בטלפון, וגם קולי שלי נשבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו