בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנוך לוין עדיין אגדה

שני מופעים חדשים מבוססים על המוסיקה שנכתבה ליצירותיו של חנוך לוין, לחנים שהמתיקו גם את הטקסטים האכזריים ביותר

תגובות

תריסר שנים חלפו ממותו של חנוך לוין, ונוכחותו בתיאטרון הישראלי עדיין בולטת. שני מחזות מעזבונו - "איחש פישר" בקאמרי ו"מוריס שימל" בהבימה - הם חלק מהרפרטואר השוטף של התיאטרונים. עתה נוספה אליהם הפקה חדשה, "שיץ" בקאמרי. עם זאת, בולטת בחסרונה התמודדות עם החטיבה המאוחרת והשאפתנית יותר, ה"נשגבת" או ה"מיתית" של יצירתו.

במקביל מתברר שליצירתו התיאטרונית של לוין יש תוצרי לוואי. בימים אלה עלו שני מופעים המבוססים על מוסיקה שנכתבה ליצירותיו. אחד מהם שמעתי וראיתי (זה הסדר הנכון כשמדובר בערב מוסיקלי) - "פעם בגיל 18", שנהגה ובוים על ידי המלחין אלכס כגן, והועלה בצוותא בתל אביב. את השני - "אסור לי לשיר" של "הסירנות" בהנהגתה וניצוחה של שוש לגיל - הזדמן לי רק לראות ולשמוע בהקלטות חובבניות שהועלו ב"יו-טיוב".

כגן היה שותף ליצירה התיאטרונית-מוסיקלית של לוין מראשיתה - הם נפגשו בעת השירות הצבאי ושיתפו פעולה בקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" (שחלק מן המוסיקה שלו נכתבה בידי בני נגרי); ב"יעקבי וליידנטל", אבן פינה בקאנון הלויני; ב"שיץ" וב"פופר".

כאן מתחייב גילוי נאות: "את ואני והמלחמה הבאה" היה אירוע מכונן בתיאטרון הפוליטי בישראל. בתוך האופוריה של מלחמת ששת הימים כתב לוין (והלחין כגן) את האמיתות הפוליטיות על מצבנו כאן, שהיום כולם מדקלמים. אני הייתי שחקן מחליף, שהקהל ניצל מלראות על הבמה.

"יעקבי וליידנטל" הועלה ב-1973 בתיאטרון הקאמרי, בפעם הראשונה בבימויו של המחבר, עם הליהוק האולטימטיבי וההיסטורי - זהרירה חריפאי בתפקיד המתחזה לפסנתרנית רות שחש; אלברט כהן בתפקיד איתמר יעקבי, הכובש את לבה וגופה; ויוסף כרמון בתפקיד דוד ליידנטל, שהוא "לא מאותו סוג" של יעקבי, המגיש את עצמו לזוג כשי כלולות. זאת היתה הפעם הראשונה שלוין, עד אז מחולל שערוריות גדול, חובק על ידי התיאטרון והקהל. בעבורי זאת היתה תגלית גדולה על החיים והתיאטרון.

משהו במחזה הזה - על הדמויות המגוחכות והמרגשות, הדופקות לעצמן את את החיים - מצא דרך לנפשו של הקהל. תרמה לכך המוסיקה היפה והעצובה של כגן, שהמתיקה את הגלולה המרה של השתקפות החיים, והיתה מעין קונטרפונקט לטקסטים האכזריים של לוין. בגרסה הראשונה של ההצגה בוצעו השירים בליווי פסנתר, צ'לו וכלי נשיפה מעץ, כפי שאפשר לשמוע באוסף השירים והמוסיקה ממחזותיו של לוין, "כשתחשכנה עיני" שערך ערן ליטוין.

בשלב מוקדם של החזרות החליט לוין שהמחזה הוא "אגדה לעניים", ולכן הליווי יהיה בפסנתר בלבד. זאת הגרסה שהוקלטה בשלמותה באולפני גלי צה"ל עם הליהוק המקורי, ב-1973, בהשגחת לוין וכגן. אני יודע, כי אירגנתי והפקתי את ההקלטה.

שלמות של שאריות

ב"פעם בגיל 18" (שיר מ"יעקבי וליידנטל") מגייס כגן לביצוע קולות אופראיים, ולא סתם קולות: הסופרן והאישיות הבימתית הקורנת של קרן הדר, והטנור והאישיות הבימתית המלאה של גבי שדה, כשלצדם שרה רוית יעקב. יש בכך אמירה כי עם כל ההערצה לקולות השחקנים-זמרים בגרסאות המקור, המוסיקה של כגן ראויה לקולות מעובדים.

כגן החזיר למוסיקה שלו את ההרכב הכלי: הערב מלווה על ידי פסנתר (נילי קריס), קלרינט וסקסופון (גיא קריס), חליל (הילי אושרת) וצ'לו (יובל מסנר). זאת עדיין אגדה, אינני יודע אם לעניים, אבל הפעם המלחין הוא שקובע את הטון.

אלא שכגן מלחין לתיאטרון, ועל כן בנה ערב שיש בו סיטואציה תיאטרלית אחת - שולחן בבית קפה, לקוח, לקוחה ומלצרית. בתוכה הוא שוזר קטעי טקסטים קצרים ואת השירים שהלחין - רובם, כראוי, מ"יעקבי וליידנטל" - כך שלערב יש שלמות תיאטרונית הנבנית על שירים שנשארו מכמה הצגות.

זה כמובן קצת מצחיק כשגבי שדה חוקר את קרן הדר, בת דמות האיילה האצילה, אם היא הבעלים של "הישבן הזה" (ביג תוחעס, שהוא בעל חיים עצמאיים). הדר - בקולה הזוהר ובטמפרמנט הבימתי שלה - כובשת את הבמה והקהל בשיר הנושא, שבו היא מספרת איך השמיעה והראתה לכולם "משהו על הפסנתר". שדה יודע לרסן את קולו הגדול לממדי צוותא, ומעניק רוח מוסיקלית ואנושית מיוחדת ל"כשהייתי צעיר לימים" הנוסטלגי (שבו נזכר בנעוריו שבהם היה חופשי "לתקוע נודות כאוות נפשי/ נודות כחלחלים לאוויר הצונן/ כמו נקודות, נקודות של חן". אח, עם המוסיקה זה נשמע הרבה יותר טוב.

רוית יעקב מדקלמת את השיר "לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה", המשתלב בעלילה שרקח כגן. לטקסט הזה יש שתי מנגינות, אך אף אחת מהן אינה של כגן: עם הלחן של רפי קדישזון ביצעה את השיר תיקי דיין בסרט "פנטסיה על נושא רומנטי"; עם המוסיקה של רמי קליינשטיין ריטה הפכה אותו ללהיט.

בלתי נשלט

יעקב, צלע שלישית חיונית בין שני הקולות הראשיים, שרה עם הדר את "שיר המבשר" מתוך "שיץ" ומזכירה כי מלבד היותו אחד היוצרים המרתקים ביותר שהישיר מבטו אל פני המוות, הוא גם משורר השכול והמחאה הנוקב והכואב ביותר שכתב כאן. הדבר בולט עוד יותר ב"שחמט", מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שעוצמתו גם במנגינה המלטפת שלו (עיבוד של אורי לשמן) וגם בטקסט הלא-ישיר שלו. הדר טוענת את השיר בדרמה גדולה וכואבת.

כגן הלחין במיוחד לערב זה שלושה שירים חדשים. "אבא'לה קנה עיתון"; "הכניסיני תחת כנפך" - פארודיה מבריקה על השיר של ביאליק, כשה"אחות" היא בהקשר ההיפוכונדרי, לא הארוטי, שיר שהיה בגרסה המוקדמת של "יעקבי וליידנטל", הוצא ממנו ולכן אינו שייך לקאנון; ומונולוג המרד הנפלא נגד השדיים ("אחי לאנושות, אחי לסבל, השד הוא לא נכון, לא צודק... התגייסו לצנחנים"). גבי שדה מבצע את שני האחרונים להפליא.

כאן אני חייב התנצלות באוזניי מי שישב בקרבתי באולם צוותא בערב הזה. זאת המוסיקה ואלה הטקסטים של נעורי. אני מכיר אותם בעל פה. הם חלק ממני. לא שלטתי בעצמי ושרתי - חרש-חרש - עם הזמרים על הבמה. אני מקווה ששכני לשורה לא סבלו יותר מדי. אני נהנתי מאוד.

"שחמט" נהפך ללהיט, למרות הקשרו המחאתי - הרי הוא מ"את ואני והמלחמה הבאה" מעורר השערוריות - הודות לביצוע של חוה אלברשטיין, שהפקיע אותו מההקשר הפוליטי והכניס אותו לזרם הדם של הזמר הישראלי הקונסנזואלי. אלברשטיין היא גם שנטלה קטע מונולוג, לא שיר (במחזותיו המאוחרים יותר של לוין יש פחות שירים, וגם תפקידם במרקם משתנה, אבל זה שייך למאמר אחר) מתוך "אורזי מזוודות", והפכה אותו להימנון קיומי ישראלי: "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון/ לונדון לא מחכה לי/ גם שם אהיה לבד/ אבל בלונדון יש מוסיקה טובה/ בלונדון טלוויזיה נהדרת/ בלונדון אנשים יותר אדיבים/ כך שהיאוש נעשה יותר נוח". בהצגה המקורית זה היה הטקסט של תיקי דיין.

השיר הזה כלול בערב "אסור לי לשיר" שערכה שוש לגיל, עם הזמרות של מקהלת "הסירנות" ודרור קרן. בערב הזה - כאמור, על סמך "יו-טיוב" - המלה "לונדון" הופכת לדנדון פעמון (הביג-בן) והשיר כולל ציטוט מהביטלס. כמו כל הערב, השיר מוגש כהצגה קטנה, מבלי לגרוע את תשומת הלב מהמוסיקה וממרקם הקולות המרתק.

שם הערב של לגיל לקוח משיר מתוך "סולומון גריפ" (מוסיקה של פולדי שצמן) והערב כולל גם שירים ועיבודים של יוסי בן נון, עמית פוזננסקי וערן דינור - כולם מלחינים שהיו חלק מהצגות של לוין והלחינו שירים רבים שלו. כמה שירים, כולל "את ואני והמלחמה הבאה" (שלא נכלל בערב של כגן וגם בלחן של דינור, שנכתב לביצוע השיר בהצגת "רצח") אפשר למצוא ב"יו-טיוב".

דרור קרן, גם הוא משחקני לוין המובהקים (לאחרונה ב"אשכבה" שלזכותו של הקאמרי ייאמר ששמר אותו ברפרטואר, ובחידוש של "יעקבי וליידנטל", עם תיקי דיין ורמי ברוך, בבימויו של יוסף כרמון, על פי גרסת המקור), מבצע בחן כובש את "הוי מנגינה ישנה, עצובה", שיר שמסכם משהו מן האופי של המוסיקה בהשראתו של לוין וגם ראוי לציטוט מלא, כי הוא כולל אמת גדולה: "הוי מנגינה ישנה, עצובה/ מי שחי זקוק לאהבה/ ומי שאין לו אהבה/ יסתפק בקצת חיבה/ ומי שאין לו גם חיבה/ יאכל לו לחם עם ריבה". המוסיקה ממתיקה גם את זה.

טבעם של ערבים אלה - שלא כמו הצגות בהפקת תיאטרון - שקיומם תלוי בלוחות זמנים של הרבה גורמים. בינתיים אין תאריך להופעה נוספת של "אסור לי לשיר" של "הסירנות" ושוש לגיל, ואילו "פעם בגיל 18" יבוצע פעם נוספת ביום שישי בקיבוץ הזורע.



קרן הדר, מימין, ורוית יעקב ב''פעם בגיל 18''. קולות אופראיים


חנוך לוין ואלכס כגן בתצלום מהשירות הצבאי. שיתוף פעולה ארוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו