בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תהילה וזעם: ג'וליאנו מר היה אור באפילה, והוא כבה

קיוויתי שג'וליאנו מר ייצור סרט נוסף. התקווה הזאת, כמו רבות אחרות, נגוזה שלשום בג'נין

תגובות

ב-9 בספטמבר 2004 התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון שקיימתי עם השחקן והבמאי ג'וליאנו מר לרגל שידורו של "הילדים של ארנה", סרטו היפה, האמיץ, התובעני, ההגון והמרגש, בערוץ 8 (במוצאי השבת הקרובה ישודר הסרט שוב בערוץ זה).

זהו סרט מטלטל, עצוב מבלי להיות סנטימנטלי, מורכב מבלי להיות מגמתי, סרט שאנושיותו גוברת על כל מכשלה אידיאולוגית שעמדה בדרכו. הסרט, שבוים בידי מר בשיתוף עם הבמאי דניאל דניאל, נע אחורה וקדימה בזמן בתוך עשר השנים שקדמו למבצע שכונה "חומת מגן", ושבמהלכו נהרסו בין השאר בתי הילדים והתיאטרון שהקימה בג'נין אמו של מר, ארנה. הסרט משרטט את דיוקן אמו של הבמאי ובה בעת מציג את סיפור חייהם ומותם של כמה מילדי המחנה בג'נין, שהיו שותפים לעשייה של ארנה מר והתבגרו אל תוך האינתיפאדה.

אף ש"הילדים של ארנה" הוא סרט מטלטל מבחינה רגשית, שגם משרה תחושה עזה של דיכאון לנוכח האובדן, הזוועה ותחושת המבוי הסתום המתועדים בו, סיימתי את הראיון עם ג'וליאנו מר במלים הבאות: "סרטו של מר מעורר תקווה. משום שהוא מצליח לחשוף שלנו ולפלסטינים יש גורל דומה, טרגדיה משותפת, זעם וייאוש משותפים, ומעל לכל - הכוח לשים סוף לסכסוך הנורא שמתרחש כאן. 'הילדים של ארנה' הוא בעיני סרט שמעורר תקווה גם מכיוון שהוא אומר שבתוך האפילה הזאת יש אורות קטנים; אחד מהם הוא הסרט הזה".

כמה שהמלים האלה, במרחק של שבע שנים מרגע כתיבתם, ולנוכח הירצחו של ג'וליאנו מר בג'נין שלשום, נשמעות לי כעת נאיביות, פאתטיות, אפילו מתחסדות. איזו תקווה ואיזה אור באפילה. רק עצבות וייאוש עמוק.

קודם לצפייתי ב"הילדים של ארנה" ופגישתי עם מר, הכרתי את ג'וליאנו מר רק כשחקן קולנוע. מעולם לא צפיתי בו על במה, שבה עשה את עיקר עבודתו. למר, כשחקן קולנוע, כאשר הופיע בסרטים טובים, היתה נוכחות אדירה. זו נבעה לא רק מיופיו, והוא היה גבר יפה תואר, אלא מתחושת האינטנסיביות הרגשית שפרצה מתוכו בהופעותיו הטובות ביותר. זו נבעה קרוב לוודאי מהביוגרפיה הפרטית שלו, שהפכה אותו, כמו את המעניינים בשחקני הקולנוע מאז ומעולם, לדמות חצויה, מרובת ניגודים, שחקן המתמודד עם הקונפליקטים הרבים שמעצבים את דמותו הפרטית והציבורית כאחת.

תפקידו הראשון של מר בקולנוע היה ב-1984 בסרט לא ישראלי, גרסתו של הבמאי האמריקאי ג'ורג' רוי היל למותחן הפוליטי של ג'ון לה קארה "המתופפת הקטנה", שבה כיכבה דיאן קיטון. תפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון בסרט ישראלי היה כאדי הקצב, לוחם לח"י, בסרטו של אבי נשר "זעם ותהילה", שהופק באותה שנה. עוד נמנו עם סרטיו "חתונה בגליל" של מישל חלייפי ב-1988, "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון ב-1992, "זוהר" של ערן ריקליס ב-1993, "עץ הדומים תפוס" של אלי כהן ב-1995 ו"טאהרה" של ערן דורון ב-2004.

את עבודתו הטובה ביותר עשה מר עם שני במאים. ב-1985 הוא גילם את דמותו של תומאס, צעיר ממגדל העמק שמגיע לתל אביב יחד עם אחותו מריאנה (סמדר קילצ'ינסקי), ב"בר 51", הסרט העלילתי הארוך השני שביים עמוס גוטמן. הסרט, מלודרמה מסוגננת, שכמו כל סרטיו של גוטמן הקדימה את זמנה ולא התקבלה בזמנה, תיאר את מערכת היחסים הטעונה בין תומאס לאחותו. בסרט הזה נחשפה במלוא עוצמתה הראשונית נוכחותו של ג'וליאנו מר כדמות קולנועית שהיא בו בזמן מושכת ומרתיעה, פגיעה ומאיימת.

עם גוטמן עבד מר פעם אחת בלבד, אך הותיר את חותמו על יצירתו המועטה כל כך של הבמאי, שמת ב-1993.

את מכלול יצירתו הקולנועית הרחבה ביותר עיצב ג'וליאנו מר בסרטיו של עמוס גיתאי. הוא הופיע בחמישה מהם, החל ב"אסתר" ב-1986, גרסתו הרדיקלית של גיתאי לסיפור המגילה, שבה לוהק מר לתפקיד המן הרשע, וכלה ב"קדמה" ב-2002. השניים עבדו יחד גם ב"ברלין ירושלים" ב-1989, "כיפור" ב-2000 וב"יום יום" מ-1998 - המלודרמה המשפחתית הקומית של גיתאי שעסקה במציאות ישראלית חצויה ומשולבת כאחת בין יהודים לערבים.

לג'וליאנו מר היתה נוכחות של כוכב, גם אם הוא מעולם לא היה לכוכב במציאות של הקולנוע המקומי; לא לכוכב ברמות של אסי דיין או משה איבגי. ייתכן שמורכבותו כדמות פרטית וציבורית מנעו זאת ממנו והותירו אותו, גם כאשר הופיע בסרטים בעלי חשיבות, בשוליים של הקולנוע המקומי יותר מאשר קרוב למרכזו. הייתי מגדיר זאת כהחמצה, כי היו לנו מעט שחקני קולנוע בעלי חזות ונוכחות כה עזות כמו אלה שהיו לג'וליאנו מר; אך ייתכן שסיפור חייו, אישיותו והמסלול שבו הוא עצמו בחר ללכת מנעו זאת ממנו.

מורשתו הקולנועית הגדולה ביותר של מר היא בעיני סרטו התיעודי, שהביע את מלוא הרוחב של אישיותו הפרטית, הציבורית, היצירתית והאנושית טוב יותר מכל תפקיד שהוא מילא על הבד.

אך מוקדם לדבר בקור רוח על מורשתו של ג'וליאנו מר. תחושת ההלם, האימה והייאוש עדיין מפעפעת בי בזמן כתיבת השורות האלה. קיוויתי שג'וליאנו מר יביים סרט נוסף, אולי כזה שיתעד את עבודתו בג'נין בשנים האחרונות; קיוויתי וציפיתי לראות את הסרט הזה. אך התקווה הזאת, כמו רבות אחרות כל כך, נגוזה לתוך הזוועה שאירעה בג'נין שלשום; אותה זוועה שבמחי מטח של כדורים הפכה את דמותו של ג'וליאנו מר לזיכרון שהצטרף לזה של אמו ושל רבים מהילדים שאת סיפורם תיעד בסרטו.

אל תשתמשו בסיפור הירצחו של מר כבסיס לאלגוריה על יחסי יהודים וערבים והאי-יכולת להיחלץ מהגורל היהודי. אל תהפכו את סיפור חייו ומותו של מר לזול כל כך. אל תנצלו אותו. הציגו את סיפורו כזה של יוצר שהיו לו היושרה והאומץ ללכת בדרכו שלו, והדרך הזאת, בשדה קרב שלא נגמר, הובילה אל מותו. היו אמיצים והוגנים מספיק כדי להודות בכך שיוצרים כאלה הם כה נדירים בקרבנו.

מבחר סרטיו

* "המתופפת הקטנה", 1984

* "זעם ותהילה", 1984

* "בר 51", 1985

* "אסתר", 1986

* "חתונה בגליל", 1988

* "ברלין ירושלים", 1989

* "סיפורי תל אביב", 1992

* "זוהר", 1993

* "עץ הדומים תפוס", 1995

* "יום יום", 1998

* "כיפור", 2000

* "קדמה", 2002

* "טאהרה", 2004



ג'וליאנו מר עם סמדר קילצ'ינסקי בסרטו של עמוס גוטמן בר 51. מעבודותיו הטובות ביותר


הראיון עם ג'וליאנו מר ב-2004 על סרטו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו